דברים כב, יד

ושם לה עלילת דברים. עברה גוררת עברה, עבר על לא תשנא (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע:

את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בעל דין:

וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין

וִישַׁוֵּי לָהּ עֲרַד דְּמִילִין וְיִפּוֹק עֲלָהּ טִיב בִּישׁ וְיֵימַר יַת אִתְּתָא הֲדָא נְסִיבִית וְשַׁמָּשִׁית עִמָּהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לָהּ סְהִידַווֹן

עלילות. כמו סבות:

דברים. הן אמת או שקר:

בתולים. לשון רבים ולא יתפרדו וכן בחרות וזקונים ועלומים:

והוצא עליה שם רע חסר יו"ד כאלו עבר על י' הדברות וכן לא נחתם גזר דין על אבותינו עד שהוציאו י' המרגלים דבה:

ואקרב אליה לשון שכיבה כמו ואבימלך לא קרב אליה ואקרב אל הנביאה.

ואמר. הוא כמו ואמרה אוכלה בשר וכן הרבה דמשמעו המובן שכך הוא חושב וכמו שאומר וכן הפי׳ להלן במקרא ט״ז. ובמקום שמשמעו בדיוק יש הוכחה לכך ודוקא בלה״ק כמו בחליצה וביכורים וכן הרבה:

ואקרב אליה. ואבוא אליה מיבעי. וכלשון יעקב אבינו ואבואה אליה. אלא בא הכתוב ללמדנו בזה עיקר ענין הפרשה. דלכאורה היא תמוה מה תלה הענין במציאת בתולים. שהרי אפילו לא מצא בתולים אין עליה משפט מות אם לא בעדים שזינתה ואז אפילו מצא בתולים אין הוכחה להכחיש העדים שהרי אפשר להיות בתולים עוד הפעם כדתנן בפ׳ תינוקות אלא שאינו מצוי כ״כ כמש״כ בבית שמואל סי׳ ס״ח סק״ב. אבל במקום עדים אין הוכחה זו כלום. ואם כן מה זה ענין לבתולים אלא כך הענין דמיירי שהבעל יודע קודם נשואין מעדים שזינתה ואסורה עליו אלא שלא הלכו העדים לב״ד להעיד. ואפילו יאמר הבעל לב״ד שיש לו עדים אין לב״ד להזדקק לשלוח אחר העדים כ״ז שלא באו מעצמם אבל כשטוען שלא מצא בתולים. ואם כן יש הוכחה שזינתה על הב״ד לחקור הדבר ולשלוח אחר העדים והנה לפי זה עשה הבעל שלא כדין שבא עליה אחר שכבר ידע מעדים שזינתה. והיינו שאומר לפני ב״ד ואקרב אליה. וזה הלשון מורה שאץ לעשות מעשה שלא כראוי להכי פי׳ ברבה דבכ״מ דכתיב קריבה למיתה מיירי שמת לפני זמן הראוי וה״נ הפי׳ כי קרב אליה שלא כראוי לפי ידיעתו. [וכן לשון ישעיה הנביא ח״ג ואקרב אל הנביאה באשר היתה באותה שעה מתבודדת ומוכשרת לנבואה ולא היה שעת הכושר לאותו מעשה. אבל עפ״י הדבור קרב אליה] שהיה לו לפרוש ממנה ולחקור על העדים בב״ד ובפני׳ כדין או לגרשה. אבל קרבתי אליה והנה אמת שזינתה שהרי לא מצאתי בתולים. ואם כן על ב״ד לחקור את העדים אפילו עוד לא באו בעצמן:

[פח] ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע. כבר בארתי בהתוה"מ ויקרא (סי' רמ"ה), כי מלת דבר או דברים הבא סתם כולל כל דבר ודבר הנמצא בעולם אם לא שיובן מן הענין מאיזה דבר הוא מדבר או שיוסיף עליו איזה תואר לבאר מאיזה סוג ידבר, וכאן שאמר סתם עלילות דברים וכפל עוד והוציא עליה שם רע ואמר וכולי והנה לא מצאתי לה בתולים, נאמר שמ"ש ששם עלילות דברים הוא כולל כל עלילה שתהי' למשל שאומר שהקדיחה תבשילו, שלדעת ר"ע בגיטין (דף צ) יכול לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו, ומ"ש והוציא עליה ש"ר מפרש לא מצאתי לה בתולים אך ממ"ש שנית והנה שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ידעינן שגם עלילת דברים בתחלה הוא בענין זה, וא"כ יקשה למה כפל ושם עלילות והוציא ש"ר ופי' בספרי מפני שעלילות דברים שבסיפא הוא במקום בתולים היינו שאומר שזנתה בהיותה ארוסה שלכן לא מצא בתולים ונאמר שגם ברישא מדבר בענין כזה ודוקא אם הביא עדים שזנתה כדרכה לכן כפל הדברים לרבות שאפי' הוציא שם רע שהזמין עדי שקר שזנתה שלא כדרכה דינו כך, ובזה סתם הספרי דלא כראב"י דלדידיה צריך שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה, והספרי סתם כרבנן וחייב אפי' לא בא עליה ואפי' הוציא שם רע בשלא כדרכה:

[פט] ואמר את האשה לקחתי. למדה תורה שהתובע יאמר טענתו תחלה ובפני בע"ד חברו וכמ"ש במכלתא משפטים (ס' קצו), ומ"ש ואקרב אליה לשטת סתמא דספרי כרבנן שא"צ דוקא שבא עלי' כנ"ל ס' הקוד' אינו דוקא רק שע"י שנתקרב אליה לא מצא כשרי בתולים כי מצא עדים שזנתה בבית אבי' ואמר ואקרב אליה ללמד שאם ניסת ובאו עדים שזנתה בבית אבי' סוקלין אותה על פתח בית אבי' וכדתני שילה (כתובות דף מד ע"ב) שלש מדות בנערה (ועיין בתוס' דף מה ד"ה אמר רבא וברמב"ם פ"ג מה' א"ב ה"ח ובראב"ד שם), ויש לפלפל מכאן רק שאין רצוני להאריך:

פ דאל"כ הזאת ל"ל. הקשה מהרי"ץ האי קרא ל"ל תיפוק ליה מהא דכתיב בפרשת משפטים לא תשא וגומר ופירש"י שלא ישמיע דבריו לדיין כו'. וי"ל לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו. (קצ"מ) ולפעד"נ דאי מהתם ה"א דווקא היכא שבעלי הדינים בעצמם טוענים אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת כדבסמוך ה"א דיכול הבעל לטעון שלא בפניה קמ"ל: