דברים כ, יט

ימים. שנים:

רבים. שלשה מכאן אמרו אין צרין על עירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ולמד שפותח בשלום שנים או שלשה ימים. וכן הוא אומר (שמואל ב' א, א) וישב דוד בצקלג ימים שנים, ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר:

כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו:

אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא

אֲרוּם תַּקְפוּן עַל קַרְתָּא כָּל יוֹמֵי שִׁבְעֲתָא לְאַגָּחָא קְרָבָא עֲלָהּ לְמִכְבְּשָׁהּ בְּשַׁבַּתָּא לָא תְחַבְּלוּן יַת אִילָנַיָהָא לְמֵישְׁדָא עֲלוֹי מָן דְּפַרְזְלָא אֲרוּם מִפֵּירוֹי תֵיכְלוּן וְיָתֵיהּ לָא תְקוּצוּן אֲרוּם לָא בְּבַר נַשׁ אִילָן דְּאַנְפֵּי בָרָא לִמְטַמְרָא מִקָּמֵיכוֹן בִּצְיָירָא

כי האדם עץ השדה יפה פירש רבי אברהם (אבן עזרא על דברים כ׳:י״ט) כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (דברים כ״ד:ו׳) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף:

כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם רק מלת לא לא יתכן להיותה נחסרת כי הטעם יהיה להפך ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה״א וכן הוא הכי האדם עץ השדה וזה הטעם איננו נכון בעיני כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל:

ואותו לא תכרות. דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר וכרת ובנית מצור:

כי תצור אל עיר ימים רבים - ותצטרך לחתוך אילנות לבנות כרים דיק וסוללות.

כי ממנו תאכל - שהרי צריכים לך למאכל, לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך.

ואותו לא תכרות - אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר כגון הרחוקים, אותם לא תכרות.

כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור - כל כי שאחרי לא מתפרש אלא, אותו לא תכרות אלא עץ השדה לבא - האדם - מפניך במצור -אותו תכרות. הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר, כדכתיב: ותבא העיר במצור.

כי האדם - אלא האדם עץ השדה - אלא עץ השדה האדם לבא מפניך במצור, שגורם את האדם לבא מפניך במצור.

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. לא תשחית את העץ כדי לנדוח עליו גרזן משחית בלבד שלא לצורך אלא להזיק לבני העיר:

כי ממנו תאכל. כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשהו הצבא להזיק כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ אבל אתה הבטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה אין לך להשחית עץ מאכל:

כי ממנו תאכל. שתכבוש הארץ בלי ספק ותאכל ממנו כשלא תשחיתהו:

כי האדם עץ השדה. כי האמנם עץ השדה האדם ראוי לבא מפניך בגללו העיר במצור למסור את עצמם בידך מכח מצור וכיון שאינו כן בזה גם שראוי להזיק ליושבי העיר בכלי מלחמה כמו בסוללות וזולתם להביא העיר במצור. הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות אין ראוי להשחיתם כמו שראוי שתשחית האדם יושבי העיר:

לבא מפניך במצור. כדי שתבא בשביל זה העיר מפניך במצור באופן שימסרו את עצמם בידך:

כי האדם עץ השדה. כי זה משמש כמו אלא כלומר אלא עץ שאדם יכול לבוא בו מפניך במצור כגון אם יש שם יער צומח עושה פירות לפני העיר ויכול אדם ליכנס שם ולהתחבא ולארוב לך ולבא מפניך במצור אשר אתה יושב יכול אתה להשחיתו. ד"א סרס המקרא ודרשהו וה"ק ואותו לא תכרות וגו' לבא מפניך במצור כלו' לעשות ממנו מצור לכבוש העיר. כי האדם עץ השדה לאכלה ולא תשחיתהו:

ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה. פירשו המפרשים ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכענין שכתוב (דברים כ״ד:י״ח) כי נפש הוא חובל, ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו. ולפי דעתי כי האדם נמשך אל לא תכרות ובאור הכתוב כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם, ואין מפעולות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כח בזה לכרות עץ השדה אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותקח ממנו התועלת, זהו כי ממנו תאכל, ואם אתה משחיתו נמצאת מזיק ומפסיד התועלת. ודרשו רז"ל, כי ממנו תאכל, אם ראית תלמיד חכם הגון, ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו, אותו תשחית וכרת.

כי תצור אל עיר אין צרין על עיר של כנענים פחות מג׳ ימים קודם השבת ואם הקיפוה ואירע שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה זה אחד מג׳ דברים שאמר שמאי הזקן אין מפליגין את הספינה לים הגדול אלא ג׳ ימים קודם השבת. בד״א בדרך רחוקה אבל בדרך קרובה מפליגין אותה וה״מ בשלוחי רשות אבל בשלוחי מצוה מצוה להם לפרוש איזה יום שירצו.

לא תשחית את עצה את הסמוך לה.

כי ממנו תאכל לאחר שתכבשנה.

כי האדם עץ השדה פרש״י הרי כי משמש בלשון דילמא וכו'. ובתמיה שמא אתה חושב שעץ השדה מנהגו וענינו להכנס בתוך המצור מפניך כמו האדם ויש לך רשות לכרתו ויתיסר ביסורי רעב וצמא כעין אנשי העיר שבני החיל מרעיבים אותם במצור, ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו.

כי האדם עץ השדה. כי זה משמש בלשון אלא וכן ארז"ל כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא וה"פ אלא אותו עץ שאדם יכול לבוא בו מפניך במצור כגון אם אילן עושה פירות לפני העיר ויכול האדם ליכנס שמה ולהחבא לארוב לך במצור אשר אתה יושב יכול אתה להשחיתו. ד"א סרס המקרא ודורשהו וה"פ ואותו לא תכרות לבוא מפניך במצור כלו' לעשות ממנו מצור לתפוס העיר כי האדם עץ השדה כלומ' כי אל האדם עץ השדה לאכלו ולא תשחית רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל אותו תשחית וכרת לעשות מצור ממנו ובפ"ק דתעניות פריך וכי האדם עץ הוא אלא בת"ח הכתוב מדבר כלו' אם תלמיד הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות וא"ל אותו תשחית וכרת ולא תלמוד ממנו ואם בתלמיד לא תניחהו לעמוד לפניך ללמוד:

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. האי לנדוח עליו גרזן מיותר. וכן בסמוך כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. האי ואותו לא תכרות מיותר. ולמדתי ביאורו בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו הח״ט אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם מים כדי שיתייבשו שנא׳ לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה כו׳ ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וגו׳ עובר בלא תשחית ואינו לוקה כו׳. מבואר שאין לוקין על בל תשחית אלא על האילנות ורק באופן שקוצץ בגרזן. ולא במניעת המים וכדומה. ובאמת הכי מוכח מדאי׳ במכות דכ״ב דקאמר ולימא בקוצץ אילן שלוקה משום ואותו לא תכרות. ולא קאמר משום בל תשחית. אלא למדו מיתור לשון הכי. דמתחלה הזהיר הכתוב לא תשחית את עצה בכל אופני השחתה במניעת המים וכדומה:

לנדוח עליו גרזן. הוא אזהרה בפ״ע שלא לקצץ. ומפרש הכתוב על לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל. דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא להנות ממנו וא״כ הוא נתקו לעשה. והוי כדאי׳ בפסחים דס״ז אר״ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. ואע״ג דשם איכא מחלוקת תנאים. היינו משום שאין העשה מיותר כדאי׳ התם בדד ישב לבדו ישב שלא יהא כו׳. אבל כאן כי ממנו תאכל מיותר להגיד ע״ז שנתקו לעשה:

ואותו לא תכרות. הוא טעם על לנדוח עליו גרזן שבזה ודאי מוזהר בל״ת שיש בו מלקות. אבל דוקא הראוי למאכל כמו שמבאר המקרא:

כי האדם עץ השדה וגו׳. פי׳ דלהכי דוקא עץ מאכל חמור כ״כ שלוקין עליו. משום שהאדם נמשל לעץ השדה. והנה זה המשל נמצא בכמה אופנים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ד מ׳. אך המקרא ביאר המשל בענין דמיירי היינו במצור המלחמה שאינו אלא בעץ מאכל. ופי׳ המשל הוא כמו שיש אדם שמשלחים המצרים בכיון בחשאי להיות במצור כדי להועיל להמצירים לפתוח העיר. ע״י שמסבבים מחלוקת בפנים. והנה כשהעיר נפתח והורגים אנשי העיר שבמצור. וכי יעלה עה״ד להרוג גם אותם אנשים שבאו במצור מפני המצירים ובתועלתם. כך עץ מאכל בא לתועלת המצירי׳ שנהנים בפריו בשעה שתולשים פרי חי׳ מן האילן. ע״כ ראוי להוקירו. ומכאן למדנו גם על שארי עתים שאילן שיש בו פרי חמור עונשו של הקוצצו יותר משארי דברים שנהנים ממנו. [ואפי׳ נטיעות כ״ז שאין בהם פרי למאכל אין לוקין עליו והיינו דתנן במס׳ ב״ק פ׳ החובל הקוצץ את נטיעותיו אע״פ שאינו רשאי פטור. והתוס׳ נתקשו בזה הרבה יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם הנ״ל למדנו הפי׳ פטור ממלקות משום דנטיעה בת שנה עדיין אין בו מאכל]:

[קכד] כי תצור אל עיר. מ"ש במלחמת הרשות מדבר זה מבואר ממלת כי שמורה על הרשות (כנ"ל ס' צח). ומ"ש ולא לכרך, עי' למעלה סי' קט"ו ובסי' שאח"ז:

[קכה] כי תצור אל עיר ימים רבים. סתם ימים רבים אינו לא פחות משלשה (כמ"ש בספרא מצורע סי' קפ"ו ושם בארתי טעמו). והנה קציצת העצים הן לבנות מצור הן להשחית ולהחריב זה עושים בתחלת המצור תיכף. ולמה התנה פה שלא יעשו זאת אחרי ימים רבים דוקא. וע"כ פי' חז"ל שמלמד שלא יתחיל לבנות המצור לשפוך סוללה ולבנות דיק עד אחר שלשה ימים שיתבע מהם שלום. ולהד"א מפרש שהכנת המצור יארך לרוב ג' ימים [ולכן אמר בסי' הקודם אל עיר ולא כרך וכפר כי בהכרך יארך יותר ובהכפר אין צריך הכנה כל כך] ועל כן תפס ימים רבים שנלמד מזה שאין צריך פחות משלשה ימים קודם השבת שאז יתחיל עקר המצור בשבת [כי ג' ימים יארך הכנת המצור] ואין מתחילין לצור בשבת וכמ"ש בשבת (דף כב):

[קכו] להלחם עליה לתפשה. הוסיף זה מפני שיצויר, שיצור על עיר כדי להחריבה ולהשביתה מהיות עיר וע"כ פי' שתהיה הכונה רק לתפוש העיר שתהיה שלכם וע"כ אין להשחית אילני מאכל שתאכלו מהם אחר שתתפשו את העיר, לאפוקי אם רוצים להשחית העיר כמו שאמר במואב (מלכים ב ג) וכל עץ טוב תפילו. ומ"ש לא תשחית את עצה היל"ל לא תדח גרזן להשחית עצה, שכן סדר הלשון, וע"כ שפי' שלא תשחית את עצה ע"י שתחריב מעינה וייבש האילן שזה השחתה שלא לצורך כלל, ואף לא לנדוח עליו גרזן ולכרות העץ לצורך המצור זה גם כן אסור, ומ"ש ד"א וכו' הצגתי למעלה ע"פ הגהת הגר"א:

[קכז] כי ממנו תאכל. הוא לאו הבא מכלל עשה עשה והוסיף ואותו לא תכרות שיהיה בל"ת, שממ"ש ' לא תשחית הייתי אומר שהוא רק הרשאה אינך צריך להשחית עץ מאכל כמו שאתה מצווה להשחית אילני סרק ולבנות מצור לכן הוסיף שנדע שהוא אזהרה. והגירסא הנוספת בפנים נמצא בספר זית רענן. והגירסא הנוספת הא אם מעכבך. כן הוא בפסיקתא זוטרתי וכן גרס הרמב"ן בהשגותיו (מצוה ו) שכתב שבימי המצור מותר לקצץ להצר לאנשי העיר שלא יחיו באילנות לשון ספרי. ופי' הספרי שבא לפרש לשון הכתוב המוקשה מאד. וכתב הראב"ע כי האדם עץ השדה כבר בארתי (בסי' יא) כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז בדרך קצרה כמו חמור לחם. רק מלת לא לא יתכן להיות נחסרת כי הטעם יהיה להפך, ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר הא' וכן הוא הכי האדם עץ השדה ואינו נכון וכו'. ולפי דעתי פירושו כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, וכמוהו כי נפש הוא חובל, כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות דבוק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור עכ"ל, וכן פי' הספרי בפי' הראשון, ועז"א שחייו של אדם מן האילן, והרשב"ם כתב כי ממנו תאכל שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך ואותו לא תכרות אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר כגון הרחוקים אותם לא תכרות כי האדם עץ השדה. כל כי שאחרי לא מתפרש אלא. אותו לא תכרות אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר כדכתיב ותבא העיר במצור, כי האדם אלא האדם. עץ השדה אלא עץ השדה האדם לבא מפניך במצור שגורם את האדם לבא מפניך במצור עכ"ל. וכפי' הזה פי' בד"א הא אם מעכבך לבא מפניך במצור קצצהו:

ח וא"ת והא לא הוזכר שבת בקרא וכמו שהקשה הרא"ם וי"ל הואיל ולמדו מכאן שצריך לפתוח להם בשלום ג' ימים ואם היו צרין על ערי עובדי אלילים פחות מג' ימים קודם לשבת אם כן הייתי צריך לפתוח בשלום גם בשבת וקרא כתיב ממצוא חפצך חפצי שמי' מותרין וחפציך אסורים בשבת ופתיחת שלום חפצך הוא לכך אין צרין פחות מג' ימים קודם שבת כדי שפתיחת שלום לא יהא בשבת ואפשר שגם הרא"ם כוון לזה במה שכ' ושמא י"ל משום דבעי למפתח להו לשלום וצריך ג' ימים לקחת העובדי אלילי' עצה ביניהם כדי להשיב להם:

ט מדכתיב לתפשה משמע שלא באים אלא לתפוש אלמא במלחמת רשות דאי במלחמת א"י הכתוב מדבר הא כתיב לא תחי' כל נשמה:

י ר"ל שמא עץ השדה כאדם כי דרך בני אדם שצרין על עיר כשתופסין א' מאנשי העיר מיסרים אותו ביסורי רעב וצמא כדי שיתיראו אותן שבעיר מפניהם להכנס בתוך המצור ולהתייסר ביסורי רעב וצמא ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך שאם כרתו ששאר אילנות יריאים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו: