דברים יט, יב

וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת

וִישַׁדְרוּן חַכִּימִין קַרְתֵּיהּ וִידַבְּרוּן יָתֵיהּ מִתַּמָּן וְיִמְסְרוּן יָתֵיהּ בְּיַד תְּבַע אַדְמָא וְיִתְקְטֵל

ונתנו אותו ביד גואל הדם. משא״כ אם הוא שונא והיה הדבר בלי דעת ברורה אע״ג שאינו גולה מכ״מ אין מוסרים אותו בידים ליד גוה״ד אלא מניחים אותו למקרה:

[פה] ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, כי מצותו ביד גואל הדם, ומה שמוכיח שימות ביד כל אדם מן ומת, עקר הלמוד הוא בפ' מסעי בספרי (שם סי' טו), ומ"ש לא תחוס עינך לא חשבו הרמב"ם וס' החינוך ללאו מיוחד רק כלל (במל"ת סי' רמט) מניעת החמלה על רוצח ועל ממון החובל באזהרה אחת, וכ"ה בסמ"ג (סי' רב) והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת (סי' יג) כתב שהרמב"ם שכח אזהרה זו ומלשון הספרי שמא תאמר י"ל שהוא רק טעם למ"ש ובערת הרע שאחר שצריך לבער עושי הרעות שעי"כ וטוב לך ממילא לא תחוס עינך, שגדר החוסה הוא בדבר שי"ל בו צורך ותועלת ומזה יגיע לך רע ונזק: