דברים יח, כ

אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתיו לחברו:

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפלו כון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המתר:

ומת. בחנק שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו (פסוק יט):

בְּרַם נְבִיָא דִי יַרְשַׁע לְמַלָלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דִי לָא פַקֵדִתֵּה לְמַלָלָא וְדִי יְמַלֵיל בְּשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵל נְבִיָא הַהוּא

בְּרַם נְבִי שִׁקְרָא דְיִרְשַׁע לְמַלָלָא פִּתְגָמָא בִּשְׁמִי יַת דְּלָא פַקִידְתֵּיהּ לְמַלָּלָא וְדִי יְמַלֵּל בְּשׁוּם טַעֲוַות עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵיל נְבִיָא הַהוּא בְּסַיְיפָא

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר ומת בחנק לשון רש"י (רש"י על דברים י״ח:כ׳) מספרי (שופטים קעז קעח) ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב שיהא חייב מיתה כי זה פטור הוא ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים יומת בחנק ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט) המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים כמו שכתוב (מלכים א יח כא) אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו) ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב:

אך הנביא אשר יזיד וגו׳. צריך לדעת: א׳ אמרו אך, גם אמרו אשר יזיד ולא הספיק לומר ״אשר ידבר״ וגו׳, ב׳ אמרו וכי תאמר בלבבך וגו׳ אשר ידבר וגו׳ ולא יהיה הדבר וגו׳, פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה׳ הדבר ההוא, ג׳ אמרו אשר ידבר בשם ה׳ למה בפסוק שלפניו אמר ״בשמי״ ובפסוק זה אמר ״בשם ה׳״, ד׳ אמרו הוא הדבר שלא היה לו לומר אלא ״לא דברו ה׳״ ואני יודע שחוזר לדבר ההוא.

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מלכים א כב), שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב ״עלה והצלח״, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה׳ לפתות אחאב לעלות ולפול במלחמה. ובחדושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר ״עלה והצלח״, ואחר כך בנבואה אחרונה דבר נבואת ה׳ ולא הועיל לפניו רוח נבות. ועל הרוח גם כן תמה אני, איך לא קים שליחותו אשר יצא לעשות. עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה׳ חס ושלום ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד, והוא בא וגלה סודו לאחאב עצמו.

אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה׳ בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים, והגם ששקר דברו, עם כל זה אנוסים הם. לזה כשבא לצוות ענש הנביא הקדים ואמר אך הנביא, ״אך״ מעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות. ודקדק לומר אשר יזיד להעירך שלא ימות אלא נביא אשר יזיד לדבר וגו׳, לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד, וכגון שהטעהו רוח נבות, שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה׳ יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (סנהדרין פט.) אמרו שצדקיהו בן כנענה חיב הגם שרוח נבות הטעהו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל זולת זה פטור היה. והגם שארבע מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר ״עלה והצלח״ וגומר, עם כל זה כלם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם, וכשהרגישו שנבאו בסגנון אחד לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה, מה שאין כן צדקיהו. ועל זה יאמר ״אשר יזיד וגו׳ ומת״ וגו׳:

ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו׳, ואם ממה שלא יהיה הדבר חישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה, ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה׳ הטעתו? וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגלה הסוד, היו מתחיבים מיתה כל ארבע מאות נביאים על לא חמס עשו, וה׳ אוהב משפט. והוא אמרו וכי תאמר וגו׳ איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה׳, כאן כלל דבר ה׳ לנביא וכלל גם כן דבר ה׳ לרוח ״צא ועשה כן״.

ואמר אשר ידבר הנביא וגו׳, פרוש, אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה׳ – והוא מה שדקדק לומר בשם ה׳ ולא יהיה הדבר וגו׳, אז תדע כי בזדון דברו הנביא, פרוש, ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו. והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה׳ הנכבד כי ה׳ אלהים אמת. והוא אמרו הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, פרוש, הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה׳, וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אמרו בזדון דברו הנביא. אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך ״לא דברו ה׳ בזדון דברו הנביא״, והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה׳, שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות.

ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו, כי בתחלה לא הזכיר שם ה׳, ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח, עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דברי הימים ב יח:טו) ״אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה׳״, פרוש, נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה׳ כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה׳, לפי מה שפרשנו שידבר בשם ה׳, ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום. וכן היה כשהזכיר אליו שם ה׳, ואמר הנביא בשם ה׳, ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא. ובזה נתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד, והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה׳, הזכירו ומקרא קצר הוא, כיון שהזכירו יהושפט וכון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל. ולא תקשה מאמרו שם כמה פעמים ״אני משביעך וגו׳ בשם ה׳״ שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה׳, כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה:

או אפשר כי מאמר ״בשם ה׳״ אינו נסמך למאמר ״אני משביעך״, אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה. ולפי זה לא קשה למה גלה מיכיהו סוד ה׳, כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת ליחד שמו על דבר שקר חס ושלום, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעלתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל, ונמצאת מחשבת ה׳ קימת ולא מתיחס השקר לשם ה׳ אלהים אמת.

אך הנביא. ולא כתיב אך האיש אשר יזיד וגו׳ שאינו חייב אלא מי שהיה עולה עה״ד לשמוע לו משא״כ הדיוט שבל״ז אין דבריו נשמעין. והיינו שכתב הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״ט ה״ב הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד אחד בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה וגו׳. הרי דייק דוקא שעשה תחלה אות או מופת. והיינו שנתחזק לנביא משא״כ הדיוט:

אשר יזיד לדבר דבר. האי דבר מיותר. ללמדנו מש״כ הרמב״ם שבא להגיד ד״ת לפרש במצות שבתורה והוא בכלל דבר כמש״כ בזקן ממרא דבר:

אשר לא צויתיו. אפילו צויתי אבל לא אותו צויתי אלא לנביא אחר. כדאי׳ פ׳ הנחנקין:

ת דכתיב אשר לא צויתיו לדבר היינו מה שלא שמע ומדכתיב אשר לא צויתיו משמע אבל לחבירו צויתיו והמתנבא בשם ע"א דכתיב בהדיא ואשר ידבר וגומר:

א הכובש את נבואתו משמע ליה מדכתיב אשר לא ישמע קרי ביה אשר לא ישמיע כלומר שכובש נבואתו והעובר על דברי הנביא בין הוא בין אחרים דכתיב אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי בין אחרים ובין הוא וכתיב אנכי אדרוש מעמו דהיינו מיתה בידי שמים: