דברים יח, יא

וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד:

ושאל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו:

וידעני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע, לתוך פיו, ומדבר העצם על ידי מכשפות:

ודרש אל המתים. כגון המעלה בזכרותו והנשאל בגלגלת:

וְרָטִין רְטָן וְשָׁאֵל בִּדִין וּדְכוּרוּ וְתָבַע מִן מֵתַיָא

וּמְחַבְּרִין וְאַסְרִין חֵיוִין וְעַקְרַבִּין וְכָל מִינֵי רַחֲשִׁין וְשַׁאֲלִין אִיבָא טַמְיָא וּגְרַם יָדוּעַ וּתְבַע מִן מֵיתַיָא

וַחֲבּוּרֵי חֲבוּרָא בִּישִׁין וְאַסְרֵי חֵיוָן וְעַקְרַבִּין וְכָל מִינֵי רַחֲשִׁין וּשְׁאָלֵי אוֹבָא וּמַסְקֵי זְכוּרִין וּתְבָעַן אוּלְפַן מִן מֵיתַיָא:

וחבר חבר. אלה האומרים שיחברו השדים:

אוב וידעני. פירשתיו:

ודורש אל המתים. ההולכים אל בית הקברות ולוקחים עצם אדם מת ובעבור מחשבתו ושגיונו תראה לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ וכל אלה תועבות השם כי האמת להיות לב האדם תמיד תמים עם בוראו וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם הנה לבו חסר כי הוא משובש והרוצה לדרוש ידרוש מהשם על פי הנביא על כן כתוב אחריו נביא מקרבך זה יהושע והעד שאמר אליו תשמעון וכתיב וישמעו אליו בני ישראל ועוד ראיה אחרת כי לא מצאנו נביא שנכנס עם ישראל לארץ כי אם יהושע גם כן יתכן להיות זה כלל לכל נביא שיקום אחר משה:

וחבר חבר - הניגון בחי"ת כמו: מן הַחֶרֶב. תאכל הֶחָרֶב וזה מוכיח וחובר חֲבָרִים מחוכם כמו מן מלך - מלכים. וכמו מן עבד - עבדים. כן יאמר מן חֶבֶר חֲבָרִים. ואילו היה חבר טעמו בבי"ת כמו: חָבֵר אנכי לכל אשר יראוך. יָרֵךְ גָּדֵר כָּתֵף וְגָזֵל שטעמם למטה, היה לו לומר וחובר חֲבֵרִים מן יָרֵךְ יְרֵכוֹ גְּזֵלוֹ. חֲבֵרִים מקשיבים לקולך - ובחי"ת מצאתי אחרי כן בספרי ספרד כדברי.

ושאל אוב וידעני וגו׳ תנו רבנן בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו פרש״י מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של המכשף כגון על פרקי אצבעותיו או פרקי ברכיו. ת״ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד המעלה בגולגולת. בזכורו פרש״י מעלה את המת על זכרותו בגלגולת המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלים אותו ע״י מכשפות. הכי מיתנייא והכי פירש״י בפרק ארבע מיתות.

[סב] וחובר חבר, פי' המפ' שמקבץ חיות ע"י לחש, והרמב"ם פי' שדובר על הנחש דברים ומעלה בדעתו שלא יזיקו לבני אדם ולפ"ז י"ל מ"ש אחד חובר את העקרב אף שהעקרב מוכן יותר להזיק מהנחש, וזה כמ"ש אביי בסנהדרין (דף סה) ובכריתות (דף ג) האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא אסור אף דמכוון דלא ליזקו, אמנם הרמב"ם לא הביא שאסור אף שמכוון שלא יזיקו, וצ"ל משום שהרמב"ם ס"ל שזה הוה דבר שאין מתכוין וכמ"ש (פ"י מה' שבת הכ"ח) דצידת נחשים בשביל שלא יזיקו מותר מהאי טעמא, ואביי לטעמיה דס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כמ"ש בפסחים (דף כח ע"ב) בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ללישנא בתרא, דאביי כר"י, והרמב"ם שפסק כר"ש לא הביא דאסור במכוון שלא יזיקו, וכן הספרי שסתמא כר"ש, ולפ"ז צ"ל מ"ש אחד חובר את הנחש באינו מתכוון שלא יזיקו רק מתכוון לחברם, וקמ"ל דאף העקרב שמסוכן יותר כיון שלא כוון בפירוש שלא יזיקו אסור:

[סג] ושואל אוב, זה פיתום, משנה בסנהדרין (דף סה) ומובא בספרא (קדושים סי' עט) ושם פרשתי עיי"ש, ומ"ש אחד המעלה בזכורו גמ' (שם ע"ב) בעל אוב א' המעלה בזכורו וכו', ובגי' הגר"א הוסיף בכאן ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה אומר חבל עלינו (הנדפס בטעות בסי' ס"ה) כמו שהוא בגמ' שם:

ס ר"ל שמעלה המת על זכרות שלו ומדבר שם:

ע פי' בגלגולת מן המת המוטלת על הארץ ועונה מה ששואלים לו ע"י מכשפות כך הוא נדרש בספרי. ובפרק ארבע מיתות תניא בברייתא אוב זה המעל' בזכורו והנשאל בגלגולת ודורש אל המתי' זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות והא דהביא רש"י הספרי והניח תלמוד שלנו י"ל דלפי שהוא יותר קרוב לפשוטו: