דברים טז, טו

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי

שׁוּבְעָא יוֹמָא תְּחַגּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֲרוּם יְבָרֵיכְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עֲלַלְתְּכוֹן וּבְכָל עוֹבָדֵי אִידֵיכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם חַדְוָן בְּאַצְלָחוּתָא

תחג. תזבח הזבח והטעם על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים והעד כי יברכך והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ:

מעשה ידיך. בסחורה ואומנות:

והיית אך שמח. מצוה לשמוח בחג הסוכות וי״א כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח:

וטעם אך. כי לא תהיה כי אם כן:

כי יברכך. שיהיה לך אסיף מרובה ולעניים יהיו מתנות מרובות:

והיית אך שמח. תהי' שמח בלבד ובשמחתך לא יתערב עצבון:

והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות:

והיית אך שמח. והלא כבר נאמר ושמחת בחגך, אלא למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו אך, כלומר עד שיעברו כ"א ימים מתשרי, ואחר א"ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות.

ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה"ז שלשון אך לשון מועט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר, וגדלה שמחתו בחג הקציר וכענין שכתוב (ישעיהו ט׳:ב׳) שמחו לפניך כשמחת בקציר, ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו, צמרו ופשתו שמנו ושקויו, ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות והיית אך שמח כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני. ואף בזמן עשית המצות ראוי לו שישמח וירעד, וכענין שדרשו רז"ל (תהילים ב׳:י״א) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, לפי שבעוה"ז יש בו יצה"ר שהוא נמשך אחר השמחה ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה"ב בראית פני שכינה, בשפע שאין לה הפסק, ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית, וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו כ״ט:י״ט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

שבעת ימים תחג לפי שהית טרוד בפסח בקציר שעורים ובשבועות בקציר חטים לא הטרחתיך אלא יום אחד אבל בחג הסוכות שהכל בפנים ואין לך טירוד של כלום צריך אתה לחוג שבעת ימים. ד״א ע״י שיש לך בו הרבה להוציא אספת הכל בבית וגם הפרשת מעשר שני ז׳ ימים תחוג מה שאין כן בפסח ועצרת. ד״א לפי שכל יום ויום רגל בפני עצמו ע״י שהוא חלוק בקרבנותיו.

שבעת ימים תחג מה שאין כן בפסח אבל שמיני עצרת אין צריך להזכיר בפירוש מסתמא כשיעלה לרגל לשם חג הסוכות הרי שמיני בכלל שהרי כשאלו יוצאים זה נכנס ומטעם זה לא הזכירו הכתוב אף בפ׳ משפטים ובפ׳ תשא אבל בפ׳ אמור ובפ׳ פנחס דמשתעיין בקרבנות הזכירן בפירוש הואיל והקרבנות חלוקים.

והיית אך שמח פרש״י ולפי תלמודו למדנו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה כלומר מוהיית אך שמח לכללו עם שבעת הימים שלפניו, דאך דהכא לחלק אתא לרבות ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו כדאיתא פרק לולב וערבה. ולפי פשוטו והיית אך שמח שכל פירותיך כנוסות לבית ולאוצר מה שאין כן בפסח ובשבועות ולכך כתיב בפסח ופנית בבקר וגו׳ ואע״פ שמשך זמן שלו ז׳ ימים.

והיית אך שמח. גבי סוכות כתי' שלשה שמחות ושמחת בחגך אך שמח ושמחתם לפני ה' אלהיכם בפ' אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתי' אלא א' וגבי פסח לא איכא שמחה כלל לפי שעדיין בפסח לא נלקטו הפירות ולא התבואה ובשבועות כבר נלקטו הפירות ואיכא חד שמחה כי עדיין לא נלקטה התבואה ולא נאספה לבית אבל בחג הסוכות איכא הכל שנלקטו הפירות והתבואות וגם הכל נאסף לבית אז שמחה שלימה ולכך כתיב ביה ג' שמחות. א"ך שמח גימ' דימי קריאת ההלל כ"א ימים:

תחג לה׳ אלהיך. קבלת חז״ל שזה אינו אלא להשלמה אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ ג״כ דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות כמש״כ בס׳ שמות ה׳ ג׳ בלשון ויחגו לי. דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה׳ היינו וגילו ברעדת קודש. וה״נ משמעות תחוג לה׳ אלהיך וכדאי׳ בחגיגה ד״י ב׳ דחגו חגא הוא. וזהו דאי׳ ברבה פ׳ אמור פ״ל עה״פ שובע שמחות את פניך דבסוכות יש שבע שמחות סוכה וד׳ מינים וחגיגה ושמחה. ומקשה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. ומשני א׳ ר׳ אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדין ולית אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסיב בעיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך ישראל ועובדי כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב״ה בר״ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולבין ואתרוגין בידיהן אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא. ופי׳ המפרשים חגיגה היינו קרבן חגיגה. ונתקשו בפי׳ הקושיא אם חגיגה למה שמחה כו׳ וגם בפי׳ הישוב. ולי נראה שאין הפי׳ קרבן חגיגה דא״כ אמאי לא חשיב ראיה ג״כ. אלא פי׳ חגיגה היינו ריקודים. וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה הרי היינו הך. ומשני דהוא אות על הניצוח כמו לולב שמורה על הניצוח. ומעתה ניחא דכתיב תרי מ״ע. דמצות ריקוד אינו מצד שמחה כדרך השמחה שמביאה לידי ריקוד. אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח. וא״כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכ״מ מצוה לרקד:

כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח. הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ומטבע האדם להיות שמחתו יוצאת בפעולה ואחריתה תוגה כדרך שמחה של הוללות. וכדאי׳ בקדושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ע״כ צוה ה׳ לבא ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. ושם יהי׳ נזהר עפ״י מורא מקדש וזהו דבר הכתוב כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח בלי שום תערובת מצוה ומורא ה׳ ומי יודע מה שיהי׳ יוצא מזה ע״כ אני מצוה שתחוג לה׳ במקום אשר יבחר ה׳. ולפי דברינו לעיל בפי׳ המדרש יש לפרש עוד דהוא טעם על הצווי במקום אשר יבחר ה׳ דאי תחוג במדינה ובאה שמחת החג מחמת ברכת האסיף. והיית אך שמח פי׳ בלי ריקודין. כמו השמח בפני עצמו על טובו. ואין אחר עמו. מש״ה צוה הקב״ה להיות במקום אשר יבחר ה׳. ושם תהיה שמחה כללית מכל ישראל וישמחו על הניצוח בקיום האומה והליכותיה בקודש. ובזה יבא לריקודים ג״כ. והדרש על והיית אך שמח זה שמ״ע. ומתפרש ג״כ כמש״כ דבסוכות דיש לכל ישראל מצות סוכה וידוע בסוטה די״ד דמצוה בעידן דעסיק בה מיהא אגוני ומצלי ואין לחוש כ״כ להוללות. משא״כ ש״ע שאין בו מעשה המצוה מש״ה יש להזהר בשמחתו:

[קצט] שבעת ימים תחג, פי' לתשלומין כמ"ש בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכמו שפי' בספרא שם (סי' רב) ונוסחתי נוסח הגר"א:

[ר] כי יברכך ה', הברכה הבאה בעקב המצוה תהיה לרוב במין של המצוה כמ"ש (שבת דף כג ע"ב) הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, שכן מן המדה, כמו שתראה במגלה (דף כז) רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א"ל מאי האי א"ל לא הוה לי קדושא ומשכנתי' להימיינאי ואתאי ביה קדושא א"ל יהא רעוא דתיטום בשיראי, ונתקיים ברכה זו ברב הונא, והקפיד רב על שלא א"ל בעת הברכה וכן למר, כי בשבת (דף קיח ע"ב) א"ל לחייא בר רב אבוך במה הוה זהיר טפי בציצית, וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי ראוי לרב שהיה זהיר בציצית לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום ושכרו הוא למלאות גרבי יין שזה נתקיים ג"כ ברב הונא כמ"ש בברכות (דף ה) רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא, וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל וכן למר, וז"ש בספרי כי יברכך יכול בו במין היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה לכן פירש בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך:

[רא] והיית אך שמח, כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים (דף עא) סוכה (דף מח), וגי' הספרים משובשת כמו שהגיה הגר"א, ודרך הלמוד זה נראה משום דאמר ב"פ שבעת ימים דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו כנ"ל (סי' קצו) דהיינו בשלמי שמחה וזה אינו מחויב רק ז' ימים, אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת אך אך שמח לא זובח שלמים, ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון שהלא נאמר אך ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה ואינו אך שמח לבד, ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא דב"פ ז' ימים כתיב ואמעיט שמיני, ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני שהוא עקר שחייב בשמחה, שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אין נוהג ביום שמיני דז' ימים כתיב, ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר. שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני, וזה רק לענין שמחה דהא בלילה לא משכחת זביחה וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה הוא רק לענין שמחה, וכן עמ"ש ההלל והשמחה שמונה פרש"י לאכול בשר שלמים ר"ל רק לאכול לא לזבוח ומיושב קו' התוס' בזה:

[רב] שלוש פעמים, ובפ' משפטים אמר שלש רגלים ופרשתי שם מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים, ופה אמר פעמים, והוא ג"כ נרדף עם רגלים בצד זה להורות על הדריכה ופעמים מציין סוף הרגל ומוציא פרט לבעלי קבין שסוף הרגל לבוש במנעל לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ עיין בגמ', וכן סומא פטור ממה דכתיב יראה דכתיב ג"פ יראה לדרוש שתהיה הראיה שלמה גם מצד הבא לראות ועיין:

[רג] כל זכורך, מוציא נשים וטו"א ועיין מ"ש בהתו"ה ויקרא באורך, ומ"ש להביא את הקטנים מפרש בגמ' דמיירי בהגיע לחינוך והוא דרבנן והדרשה דפה אסמכתא עיי"ש:

[רד] יראה את פני, ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השמוש או עם מלת אל לבד בראיה ברגל מצאנוהו כ"פ מקושר עם מלת את, כי הפנים מציינים ג"כ היותו פונה ומתכוין לאותו דבר, וכמ"ש בספרא (אחרי סי' קיח) ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בה ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה ועז"א יראה את פני שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה:

[רה] בחג המצות וגו', לא היה צ"ל זה שכבר הזכיר כל רגל בפ"ע, ופי' חז"ל מפני שלמד בספרא אמור (סי' קצ) שאינו עובר על בל תאחר ברגל א' שלא הביא ממ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב, לכן סדרם פה שסדרם הוא חג המצות שבועות סוכות, ולכן הזכיר שנית שם סוכות שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר"ש בר"ה (דף ד):

[רו] ולא יראו פני ריקם, הבא לעזרה ולא הביא קרבן עובר בל"ת, ואין שעור מה"ת רק מדרבנן (עיין בחגיגה דף ב' ודף ז' ובירושלמי פ"ק דפאה):

[רז] איש כמתנת ידו, פסקא זו מועתק ממשנה דחגיגה (דף ח ע"ב):

כ כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים מה שאין כן ליל יום טוב ראשון: