דברים יב, כב

אך כאשר יאכל את הצבי וגו'. אינך מזהר לאכלן בטהרה אי מה צבי ואיל חלבן מתר, אף חלין חלבן מתר, תלמוד לומר אך:

בְּרַם כְּמָא דִי מִתְאֲכֵל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא יֵכְלִנֵהּ

בְּרַם הֵיכְמָא דְמִתְאָכֵל בִּישְרָא דְטַבְיָא וְאַיְלָא הֵיכְדֵין תֵּיכְלוּנֵיהּ דִּמְסָאַב לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי לְמִקְרַב לְקוּדְשָׁא כַּחֲדָא תֵּיכְלוּן

דִּמְרָחֵק מִן קוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי מִן קוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא תֵּיכְלוּן:

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח ואין הטעם בכצבי וכאיל שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל כי לא יזכיר רק האיכות כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו ולכך יפרש בכל מקום (דברים ט״ו:כ״ב) הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום יאכלנו כצבי וכאיל בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל וטעם "אך" אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל והוצרך להזכיר (דברים י״ב:ט״ז) רק הדם לא תאכלו מפני טעמים רבים כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר על כן הוצרך לאוסרו בביאור אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי וזה טעם על הארץ לא בארץ שיכסנו בעפר וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא"כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה' להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים ומדרש רבותינו (ספרי מב) ברק חזק לבלתי אכל הדם ולא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י״ב:כ״ה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו אבל הלשון שאמר רק חזק לבלתי אכל הדם אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו השמר לך לבלתי אכול הדם ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א ז) רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו) וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה וזה במצות כולן ולשמור ירמוז ללא תעשה ולעשות ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכתיב (דברים ל״ב:י״ז) יזבחו לשדים לא אלוה והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו:

אך כאשר יאכל את הצבי. שלא במקום קדוש:

אך כאשר יאכל הצבי והאיל אך מיעוטא הוא שאינו חייב במתנות:

הטמא והטהור יחדיו אינו אומר שיאכלוהו בקערה אחת אלא כל אחד יאכל בפני עצמו דוגמא ויענו כל העם יחדו וגו'.

אך כאשר יאכל וגו׳. שלא תקדיש הבשר ותנהוג בו מנהג קדושה כמו שהיה במדבר:

[מא] אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, כבר התבאר (בסי' כ"ז) דתלתא כצבי וכאיל כתיבי ובספרי דריש ג' דרשות ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' למעט מחזה ושוק שלמד מכאן, והוסיף שא"צ כליות ויותרת ר"ל שאין דינו כשלמים שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת, ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה וזה כשטת הגמ' בכורות (דף ל"ג) שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא ומובא בחולין (כ"ח) ושם תפיס פסולי המוקדשים ועיין ברמב"ם (פ"א מה' שחיטה) ובכ"מ שם, ורבי אומר שמ"ש כאשר צויתיך מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ ושחיטת עוף מה"ת:

כ אף על פי שהחולין שהם בשר התאוה הם ממין הנקרבין והיה לנו לאוכלן בטהרה כמו המוקדשין דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהם ממין הנקרבין קא משמע לן:

ל פירוש כיון שאינן בני הקרבה אף חולין שאינן נקרבין לגבי מזבח יהא חלבן נמי מותר תלמוד לומר אך פירוש אכין ורקין מיעוטין הן וכל זה שפירש"י קרא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה של חולין הוא על פי פשוטו אבל מדרש רבותינו זכרונם לברכה בא ללמד על צבי ואיל שטעון שחיטה כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כח):