דברים א, כז

ותרגנו. לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דבה:

בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא

וְרַגִינְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן נְסֵיבְתּוּן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן בְּעִיטְפֵיכוֹן לְמֵימָר וַוי לְכוֹן סַגִיפִין מְחַר אַתּוּן מִתְקַטְלִין מְטוֹל דְּסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְקָנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמִימְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאֵי לְשֵׁצֵיוּתָנָא

ותרגנו. כמו ורוגנים ילמדו לקח והוא מבנין נפעל כמו אל תעצבו:

ותרגנו - כמו: דברי נרג כמתלהמים.

בשנאת ה' אותנו. על מה שעבדנו ע"ג במצרים:

לתת אותנו ביד האמרי. שאע"פ שיש לאל ידו לכבוש את האמורים ולהמיתם יתן אותנו בידם להנקם:

הוציאנו מארץ מצרים פרש״י הוצאתו לשנאה היתה וכו׳ כלומר שדה הבעל פחותה משל שקיא משום דשל בעל אינה טוענת פירות רק במי גשמים וכשאין לה גשמים פוסקת אבל של שקיא אינה פוסקת שהרי משקים אותה תמיד.

בשנאת ה׳ אתנו וגו׳. יש להבין איך עלה עה״ד לחשוב ולדבר כזאת אם רצון ה׳ להשמידם למה היה לו להוציאם ממצרים ולהביאם לכנעני. אם חשבו שהקב״ה אוהב את הכנענים באהבה עזה לעשות להם זה הנ״ר אין שטות גדול מזה. ומה חשבו על ה׳ במה שהבטיח לאברהם יצחק ויעקב את הארץ. וגם התורה שניתנה בקולות וברקים מה תהא עליה. אבל האמת שידעו בברור שהקב״ה יתן את הארץ לדור שאחריהם ולהם ובשבילם ניתנה התורה ורק שחשבו כי את הדור ההוא שהמרו את ה׳ גם במצרים אותם שנא. ואם היה מאבידם במצרים או במדבר איך היה מנהיג את הטף לבדם ע״כ הוציא גם אותם ויביאם לא״י ושם ישמידום הכנענים. והטף ישארו בא״י. ואז תהי׳ השגחתו ית׳ עליהם לעשות אותם לו לעם. ולהאביד את הכנעני ובדור אחר ימח שמם. וזה מובן מלשון שאמרו ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. ומאין ידעו שיהיו לבז ולא להריגה. וגם לשבי מיבעי כלשון המצוי על בני אדם. משא״כ לבז משמעו כ״פ שבוזזים את נכסיהם ולא את עצמם. אלא היינו דבריהם שפירש משה. שכסבור שהם הנשים והטף ישארו בהשגחה פרטית רק הנכסים יהיו לבז עד שיגיע העת:

ותרגנו, [ג] שעלה אז על לבכם מחשבת מינות שה' שונא את האדם ובראו לרעתו כי הרעות רבו מן הטובות שזה נקרא נרגן כמש"פ על פסוק דברי נרגן כמתלהמים (משלי כ״ו:כ״ב) ואמרתם שה' שונא אתכם ומה שהוציא אתכם ממצרים היה מעשה שנאה ופועל הרע כדי שהאמורי ישמיד אתכם כי מצרים לא היו משמידים אתכם כי החזיקו אתכם לעבדים ולכן הוציא אתכם משם, וכבר בארתי בפ' שלח שהביאו ראיה לזה ממה שלא נתן להם א"מ שהיתה ג"כ ארץ טובה וזה כפירה גדולה והכחשת כל הטובות שעשה ה' עמכם:

מ דעת רש"י בזה שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן ומפרש כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט וכו':

נ כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך:

ס כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך:

ע ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו':

פ כתב הרא"ם ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצריך עיון. ונראה דקשה להו הכי הל"ל בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי מארץ מצרים למה לי אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא והכתוב חדא ועוד קאמר כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו' למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה: