בראשית ט, ח

וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּהּ לְמֵימָר

וַאֲמַר יְיָ לְנחַ וְלִבְנוֹי עִמֵיהּ לְמֵימַר

וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו על ידי אביהם כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיהו ז י) וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן (שמות ז ח) כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א) אל משה אמר שיאמר לאהרן וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח (בראשית ט׳:י״ז):

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעת' נביאים:

ואחר כך אמר (תרגום ח – י"ז). פרשה זו מחולקת לשני חלקים. בחלק הראשון ניתנת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. ובו ארבעה פסוקים: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה, והקמתי. ובחלק הב' הסימן (לקיום) ההבטחה הנזכרת קודם: ויאמר זאת אות הברית, עד סוף חמשת הפרקים האחרונים. ואשר לפסוק הששי – ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית וג' לא הוצרך אלא להודיע למי אמר זאת והוא דבור הענין לפי חכמתו ... וכעין מה שכתוב ויי אמר המכסה אני מאברהם ... ולימדנו בזה שאין זה מוזר ש[יודיע אלהים לאדם את מה שהוא עושה] ... וזה כמי שהכפיל הדברים בהזכרת חות [יאיר שניתנה] ליאיר בן מנשה.

(ב, א) [ובמה שהודיע להם שלא יביא מבול לעולם] עשה להם טובה, כדי שיתפשטו בארץ וימלאו ... [ויבנו] בנינים, וכדומה לזה. ולולא זאת היו נמנעים מישוב העולם מפני פחד (המבול). ויתכן גם שנאמר בזה כדי שלא (יתנצלו) שאחת הסיבות שבנו את המגדל היה הפחד מפני המבול הקדים להם את ההבטחה (הזאת) ולא תהיה להם הצטדקות על כך.

ועוד אפשר לאמר, אלמלא נתן להם את ההבטחה מפני המבול היו הדורות הבאים יראים רק את עונש המים. אבל כשכרת אתם את הברית הזאת, התחילו לירא שיענוש אותם באופנים שונים, אין מספר להם, וביקשו מחילה והצלה מכל אחד מהם. הלא תראה, כשהציג לפני האנשים שלשה מיני ענשים ולא הרשה להציג לפניהם את הרביעי, ביקש רחמים על שנים מהם ולא [ביקש על השלישי] בדומה למה שביקש על ... חרב ורעב ולא היה ... וכן הזכיר לעמוס את (עונש) שלשת היסודות, עפר אש ורוח. את העונש על ידי העפר הציג לפניו, וכשביקש רחמים נתן לו, ככתוב כה הראני אד' אלהים [והנה יוצר גבי וגומר. והיה אם כלה לאכול] את עשב הארץ ואמר [אד' אלהים סלח נא]. והציג לפניו [את העונש באש ככתוב] והנה קרא [לרב באש וגם ממנו בקש הצלה וניתנה לו]...

(חסרות ארבע־חמש שורות). שנתים לפני הרעש. וכבר ידענו שהרוח היא בין שתי שכבות של האדמה וכששתי השכבות מסתתמות הרוח יוצאת מביניהן והארץ מזדעזעת. וזעזוע זה הביא הבורא כמקרה קשה על הארץ בדמות של חומת בדיל עד שנסתתמו שתי השכבות ונעה הרוח ורעדה הארץ, ככתוב: כה [הראני] והנה יי נצב על חומת אנך וג' ואמנם אמר לו לא אוסיף עוד עבור לו, מפני שלא נשאר מן הענשים אופן אחר. ולענינים אלה פירושים רחבים במקומם.

ונאמר, הואיל וידוע אצל המטאורולוגים ואנשי המדע שצבעים אלה הנראים בענן בצורת קנה או מטה או קשת או תנין וכיוצא בהן אינן אלא אדים המרקיעים מן הארץ ... וזה אינו נותן להם להימס למהירות ומרחיקים אותם מן המקומות ... אשר הם המקומות הקרובים אל הארץ שדרך הנמיסות שלהם ... במה שהוא בנגוד לארץ לחום השמש ... וזה שהוא ... יובש המתקיים...

וזה נתן לראייה מזמן נוח עד סוף קיום הארץ, איך היתה הקשת סימן ובטחון מפני המבול? ונאמר בראשונה האות הוא רק במה שהיא עומדת וקיימת. כי היה יכול להסירה על ידי שהיה עושה את הענן קיים תמיד ומסולק ממה שנעשה בו כשהוא מורד. ואם לא עשה זאת הרי מה שקיים אותה (את הקשת) הוא האות.

ופרשת המבול, מ"קץ כל בשר" עד הנה, דהיינו, עד סופה, לא נכתבה אלא כדי שנתבונן ונדע שמצבנו, בנוגע לנעימות שבחלקנו, והסכנה, והאיומים, וחלות העונש, וההבטחה הניתנת לנו, הוא כמצב אנשי דור המבול, כמו שהטיב להם ברבוי, ככ': "כי החל האדם לרב על פני האדמה", כך אמר בנו: "יהודה וישראל רבים כחול" וגו'. וכשם שאמר בדור המבול: "כי יצר לב האדם" וגו', כך נאמר בישראל: "והיה כי תמצאן וגו' כי ידעתי את יצרו" וגו'. וכמו שנשטפו אנשי דור המבול במים כך נמשלו ישראל לטובעים במים. ככ': "כה אמר יי הנה מים עלים מצפון" וגו'. וכמו שהושיע לכלואי התיבה והוציאם לרוחה, כך אמר: "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" וגו'. וכמו שנתן להם הבטחה שלא יביא עוד מבול, כך ניתנה לישראל הבטחה משעבוד ומצרה, ככ': "כי מי נח זאת לי וגו' כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך". ובמקום אחר אמר שכמו שדן (את העולם) במבול, לזמן מה, ואחר כך העבירו, כך דן (את ישראל) בשעבוד, לזמן מסוים, ושם קץ לשעבוד, והעמיד את מלכות עמו, שכן כתוב: "למבול ישב וישב יי מלך לעולם". ופירוש, ישב – דן, דוגמת אומרו: "ישבת לכסא שופט צדק".

וממה ששייך עוד לפרשת המבול ... הוא מה שמצאנו שאחד מאומתנו דימה שארץ ישראל לא נשפטה במבול. ולא עלה דבר זה על דעתו אלא מפני שחשב שהפסוק: "את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם" מוסב על זמן המבול,...ומן הדין לבאר את טעותו בדבר זה ונאמר שמן הארצות שהיו מיושבות בימים ההם לא נשארה אף אחת שלא הוצפה במבול. רק המקומות הבלתי מיושבים, לא היה צורך להציף אותם במים כי המטרה היתה למחות את כל בעלי החיים, ככ': "אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום". והמקומות הללו, רצוני לומר אלו שמעבר האקלים הראשון, ואלה שמעבר האקלים השביעי, הרי אין בהם בעלי חיים וצמחים, בנגב, מחמת השרב, ובצפון מפני הכפור, ומאחר שאין החי והצמח קיימים בהם, מצד הטבע, לא היה צורך להוריד דבר שישחית; וזה מהדברים הברורים. וארץ ישראל, הואיל ואינה מהמקומות הללו, ברי שמימי המבול שטפוה. ושוב, הוא סבר שדברי יחזקאל "את ארץ" וגו' הם לשבח, ומן הדין לבאר שהם לא סתם דברי גנות, אלא הם בתכלית התיעוב והגינוי. ועניינם, ארצם עוד לא טוהרה ולא גושמה ב....בזעם עד שיטהרנה אלהים. ודברי התוכחה מופנים כלפי המתנבאים והכהנים והשרים והמון האומה כי המתנבאים והכהנים והשרים ועמי הארץ כולם פושעים. על המתנבאים אמר: "קשר נביאיה בתוכה כארי שאג". ועל הכהנים אמר: "כהניה חמסו תורתי" וגו'. וחזר ואמר על המתנבאים: "ונביאיה טחו להם תפל" וגו'. ובהמון העם אמר: "עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל" וגו'. ו"ביום זעם" (רמז) לצבא נבוכדנצר והנלווים אליהם, שהמשילם (במים שוטפים) כמו שפירשנו. ובספר יחזקאל עצמו המשיל אותם במטר, ככ': "וגשם שוטף באפי יהיה" וגו'. ואין ארץ ישראל זקוקה להצטיינות בענין המים (של המבול), כי די לה באמת שלה ואינה זקוקה לשקר.

ואל בניו אתו. בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים:

ואל בניו אתו. אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוה״ק מכ״מ בעמדם את נח זכו גם המה לדבר ה׳:

ויאמר אלהים אל נח וגו'. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב"ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה' עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר אליהם ואני הנני מקים ר"ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב"ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב"ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב' צדדים הא' לפי שהב"ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט׳:י׳) אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב' הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית' מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב"ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית' שיכרות ברית עם הב"ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב"ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי"ג. ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית' חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי"ד: