בראשית ט, כג

ויקח שם ויפת. אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, למד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל לט יא) אתן לגוג מקום שם קבר וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ ד) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו':

ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והצרכו להפך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית:

וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מְחַזְרִין וַחֲפִיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מְחַזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ

וּנְסֵב שֵׁם וְיֶפֶת יַת אִסְטְלָא וְשַׁוִיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וְאָזְלוּ מְאַחְזַרְיָן וְכַסִיאוּ יַת עִירְיְיתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹם מֵאַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חָמוּן

על שכם שניהם. כל אחד שם קצת השמלה על שכמו. ומלת שכם לא תתחבר:

אחרנית. הפך הלוך האדם כי כל תנועתו לפנים:

ופניהם אחרנית. גם בפעלת הכסוי שהיה קצת הכרח לפנות אליו לא פנו שלא לראות ויהיה נוסף עליהם עצבון:

ויקח שם ויפת פירש רש״י לכך זכו בניו של שם לטלית של ציצית. חז״ק הא אמרינן בעלמא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לחוטין של ציצית.

ויקח שם ויפת. אע"פ שיפת גדול שם נזדהר במצוה יותר מכולם ולכך נתברך יותר מכולם:

ויקח שם ויפת את השמלה. פירש״י משם זכה לטלית של ציצית, והקשה הרא״ם ממה שארז״ל (סוטה יז) שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת ונראה שלא קשה מידי כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב״ה תחלה שמלה כדאיתא במדרש תנחומא והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם (מא ג) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית זהו פשוטו. ועל צד הרמז נ״ל לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע״י הציצית והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות כי רועה זונות יאבד הון וכאמרז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים מן חטא הזנות ומן העניות, וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ובפ' שלח לך (טו לח) יתבאר בע״ה פעם לארז״ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו' ע״ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו' ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט וזה רמז נכון.

ויקח שם ויפת. כבר פרש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות. אבל נראה דלכן לקחו שניהם. משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי. שלא יהי׳ האב מוטל בבזיון ע״כ אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ויקח שם. מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג״כ:

וישימו על שכם שניהם. כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה:

וילכו אחורנית. אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות גם בהליכה כראוי כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בע״כ פניהם אחורנית ובכ״ז לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי. מ״מ הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בע״כ:

ופניהם אחרנית. לצד אביהם דבא״א לא היו רואין מקומו של האב:

ויקח. אחר שספר תועבת חם שבחר בתועבות הכנעני והיה כבהמה, אמר ששם התחיל במצוה תחלה, כי הוא מן אנשים האלהיים, ואחריו נמשך יפת, כי גם מצד הנימוס המדיני צריך לשמור כבוד אביו והם כסו ערות אביהם:

ו וחשופי לשון גילוי, שת לשון ערוה, כלומר בגילוי ערוה שהיו ערומים ולא היה להם בגד לכסות ערותן, אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה, ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית, והא דאמר במסכת סוטה (י"ז.) בשכר שאמר אברהם אבינו (לקמן י"ד כ"ג) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפלין, דמשמע למצות ציצית זכו בה מדבור מחוט, ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד, דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן, ומשום דיבורו של אברהם זכו לתכלת: