בראשית ט, כ

ויחל. עשה עצמו חלין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת:

איש האדמה. אדוני האדמה, כמו (רות א ג) איש נעמי:

ויטע כרם. כשנכנס לתבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים:

וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצִיב כַּרְמָא

וּשְׁרֵי נחַ לְמֶהֱוֵי גְבַר פְּלַח בְּאַרְעָא וְאַשְׁכַּח גוּפְנָא דְמוֹשְׁכֵיהּ נַהֲרָא מִן גִינוּנִיתָא דְעֵדֶן וְנַצְבֵיהּ לְכַרְמָא וּבֵיהּ בְּיוֹמָא אֲנֵיצַת וּבְשִׁילַת עִנְבִין וְעַצְרִינוּן

וּשְׁרֵי נחַ גַבְרָא צַדִיקַיָא לְמֶהֱוֵי וּנְצִיב כַּרְמָא:

איש האדמה פירש רש"י (רש"י על בראשית ט׳:כ׳) אדוני האדמה כמו איש נעמי (רות א ג) ואינו כן כי איש נעמי לשון אישות כמו איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳) ואחרים אמרו (הרד"ק בספר השרשים) גדול האדמה וראשה והביאו דומים לו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד) גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כו טו) ורבים לפי דעתם ועל דעתי גדעון בן יואש איש ישראל ייחוס איש ישראלי הלא איש אתה שאין כמוך בישראל וכן התחזקו והיו לאנשים (שמואל א ד ט) שלא יהיו כנשים גם בני אדם גם בני איש פלוני הידוע במעלתו אבל "איש האדמה" כמו אנשי העיר (בראשית י״ט:ד׳) בעבור היותו דר בכל האדמה לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה וכן איש שדה (בראשית כ״ה:כ״ז) העומד שם כל היום תמיד ובמשנה (אבות א ד) יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים או שנתן לבו לעבוד את האדמה לזרוע ולנטוע בעבור מצאו הארץ שממה שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר הם יושביה ואנשי דוד (שמואל א כג ג) עבדיו ואיש האלהים (דברים לג א) המיוחד בעבודתו וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ו:ג׳) איש האדמה בורגר לשם בורגרות ואמרו (שם) שהיה להוט אחר האדמה והנה הוא ייחוס וטעם ויחל כי הוא החל לנטוע כרמים כי הראשונים נטעו גפן והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות הנקרא "כרם" כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם:

ויחל. מתחל' מפעלי הכפל מהבנין הכבד הנוסף כמו ויסך בדלתים ים:

איש האדמה. יודע עבודת האדמה והיא חכמה גדולה והדרש שביום שנטעו שתה מיינו יש לו סוד ואיננו כמשמעו וכן ותהר האשה ותלד בן לא היה ביום א':

ויחל נח. התחיל בפעל בלתי נאות ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף כמו שיקרה בחכמו' מהטעות בהתחלה. וזה בעצמו הורה באמרו ויחל העם לזנות:

ויטע ג' במסורה ויטע כרם. ויטע ה' אלהים גן בעדן. ויטע אשל. דרשו רבותינו מהיכן לקח הנטיעה מגן עדן וכן אברהם לקח האשל מגן עדן:

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. מה שסמך ענין היין לאות הקשת יתכן לומר לפי שהיין רמז למדת הדין כמו שידעת, ועל זה אמרו רז"ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים.

ודע שלא היה אדם שהסתכל בענין זה עד שבא נח, כי הראשונים נטעו גפן כל אחד ואחד לעצמו אבל נח התחיל עתה לנטוע גפנים שורות הנקראים כרם, וזהו שאמר ויחל

או אפשר לפרש לפי שהיה נח עשירי והעשירי קדש, כאשר נתעסק עתה בדבר היין נעשה חולין, וזה לשון ויחל. והגיד לנו הכתוב צרות רבות ורעות שהיין סבה להם, כי החטיא את הצדיק התמים אשר הציל כ העולם, וגרם לו שיהיה זרעו מקולל. והנה הפרשה הזאת אזהרה על היין כפרשת נזיר או יותר, וכן דרשו ז"ל בסנהדרין (דף ע עא) י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח, שם ויפת, וישימו וילכו אחורנית ויכסו, ויקץ, וידע. וכן אמר שלמה (משלי כ״ג:כ״ט) למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו'. ואין הכונה ביין בלבד כי הוא הדין לכל שאר תאוות העולם שהנמשך אחריהן הוא נטרד מן העוה"ז ומן העוה"ב, והיין אב לכל שהוא הגורם אבדן הגוף והנפש ואמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כלומר מי עמד על תענוגי העולם ומי התענג בחושי הגוף יותר ממני, ואמר אחריו גם זה הבל.

איש האדמה שנשארה לו ולבניו ושחזרה לתת כוחה לו כמו שפרשתי לעיל.

ויטע כרם פרש״י הכניס עמו זמורות וייחורי תאנים. לפי שמתקלקלים במים יותר משאר אילנות. ד״א הקב״ה אמר לו מכל מאכל אשר יאכל וחבילי זמורות הן מאכל פילין. ד״א לפי שזרעים של שני אילנות אלו אינן נוחים לזרוע כשאר זרעים של שאר אילנות.

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. איתא במדרש דבשעה שנטע נח כרם בא השטן אליו א"ל אני רוצה להיות עמך אריס בנטיעה זו מה עשה השטן הביא חזיר וגדי וכבש וקוף פי' לאלו ד' דומה שותה היין אם שותה יותר מדאי דומה לחזיר שמפרכס ומתלכלך בצואה ובטיט ואם שתה מעט עד ששמח לבו הוא מקפץ ומדלג על ההרים כגדי ואם שתה בנתים עד שנרדם דומה לקוף שעושה מעשה שחוק ואם שתה בעת אכילתו דומה לכבש:

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין כמו ותהר ותלד בן:

איש האדמה. שהתחילה לתת כחה לו שכבר כלה זרעו של קין:

וחם אבי כנען. שנדבר אליו לקמן:

ויטע כרם. אשטפיא"ה בלע"ז:

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ויחל הוא לשון חולין שהחולין הפך הקדושה וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אבל היין מרגיל לערוה כמ״ש (הושע ד יא) זנות, ויין ותירוש יקח לב, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ע״כ הזכיר בו לשון ויחל שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין ויתגל בתוך אהלו, וכן יתבאר לקמן בע״ה בפסוק ויחל העם לזנות (במדבר כה א) ועיין גם בפר' נשא בענין הנזיר והסוטה. וקראו איש האדמה כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל אינו מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.

ד״א קראו איש האדמה, שהלך בדרכי אדה״ר שחטא בגפן למ״ד עץ הדעת גפן היה ד״א שהיין גורם לו שיצא רוחו ישוב לאדמתו קודם זמנו. כמ״ש (משלי יד יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. יש דרך ישר סוף תיבות שכר כי כל בעל שיכור יתהלך למשרים וכל העריות דומות לו למישור כך דרשו ביומא עה. ולאו דווקא עריות אלא כל חטאת וכל עון הכל ישר בעיניו ולא ידע כי בנפשו הוא כי היין מנפש עד בשר יכלה לכך נאמר אחריתו היינו סוף תיבות מן יש דרך ישר הם דרכי מות כי השכר המשכר הוא דרך מות. ורמז לנח כשתכתוב יין יו״ד ויו״ד נו״ן סוף תיבות עולה למספר נח. רמז כי הוא היה הראשון שנתעסק בנטיעה זו.

ורז״ל אמרו (בר״ר לו ד) ויתגל בתוך אהלה שגרם לבניו גלות בעון השותים במזרקי יין ואולי שזהו כוונת המדרש שמסיק בילקוט (ט כ) שנזדווג לנח השטן כשנטע הכרם ושחט לפניו מתחלה טלה ואח״כ ארי ואח״כ חזיר כו'. יש בנסתרות רמז לשלשה גליות הידועים גלות מצרים שהיו עובדים לטלה. וגלות בבל על נבוכדנצר שנקרא אריה. שנאמר (ירמיה ד ז) עלה אריה מסבכו. וגלות שלישי ע״י האומה שנאמר בה יכרסמנה חזיר מיער. (תהלים פ יד) ומלת ענב״ם שותפו של סמא״ל באותיות שניות באלפ״א ביתא רמז נכון שנזדווג לו השטן ע״י נטיעת הענבים.

ויחל נח. לפי הדרש ברבה דתחלת מעשיו היה הכרם. ע״כ היה מיד אחר המבול וא״כ צ״ל דס״ל דבני חם כבר נולדו לפני המבול. ולולי זה הדרש יש לפרש ויחל נח. שמספר האיך הגיע הענין להפריד שלשה אחים בטבעם. ואם היו מעשיות של כל א׳ נפרדים לא היה ניכר כ״כ כמה המה נפרדים. שהרבה השעה גורמת. וכמאמר חז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אבל בזה הענין שהזדמן מקרה א׳ לפני שלשתם באופן א׳ והראה כל אחד טבעו. ע״כ נעשה רושם בכל א׳ לעולם כי הוא מוכשר וראוי להיות כן. וכל מי שהוא אדם פשוט נקרא בן חם. ומי שהוא איש אפרתי ושכל טבעי ראוי להקרא בן יפת. ומי שהוא איש אלהיי ראוי להקרא בן שם. ומספר המקרא דהמקרה החל ע״י אביהם:

איש האדמה. מש״ה סיבב הקב״ה שיזדמן לפני נח זה הפירוד באשר הוא היה האיש הראשון אחרי המבול שקיום וברית האדמה היה אתו. ובזה מיושב הא דלא כתיב ויחל נח ליטע כרם כמנהג הלשון. אלא ויחל קאי על כלל הענין שבפרשה:

ויחל נח. אמר שנח נטע כרם לא כדי לשכור ולסבאה, רק מצד שהיה איש האדמה, ר"ל אדון של האדמה שכל האדמה היתה שלו והיה מוטל עליו לעבדה ולהכינה, ונח היה בקי ואומן במלאכת האדמה ונטע כרם לטובת כלל הישוב, שהגפן חשוב וקובע ברכה לעצמו:

ת דאם לא כן ויחל למה לי לא הוה ליה למימר אלא ויטע כרם:

א (קצ"מ), דאין לפרש איש של נעמי, מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה, כמו שיאמר אשת איש, כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין:

ב וקשה בשלמא זמורות של גפן מוכח מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות, דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה, אלא זמורות של תאנים מנא ליה, ורבי איסריל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות, והואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית (לעיל ג' ז') ויתפרו עלה תאנה, לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו, ולי נראה כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי, ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי, אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה, כמו שאמרו ז"ל (ברכות מ.)עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו', במה שקלקלו בזה נתקנו, ומכח אותו עץ נלבש תאות הגופנית, כמו שכתוב (לעיל ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, ופירש רש"י (שם סד"ה וידע) הוסיף תאוה על תאותו, משום הכי פירש רש"י שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים, והרא"ם מביא בשם ר"י מאורליינ"ש למה הכניס דוקא אלו, לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים, לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות: