בראשית ח, כ

מכל הבהמה הטהורה. אמר לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם:

וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסִיב מִכֹּל בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָן בְּמִדְבְּחָא

וּבְנָא נחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ הוּא מַדְבְּחָא דְבָנָא אָדָם בְּעִידָן דְאִיטְרַד מִן גִנְתָא דְעֵדֶן וְאַקְרִיב עֲלוֹי קָרְבָּנָא וְעִלוֹי אַקְרִיבוּ קַיִן וְהֶבֶל יַת קָרְבָּנֵיהוֹן וְכַד נַחְתוּ מוֹי דְטוֹבְעָנָא אִיתְצַד וּבַנְיֵיהּ נחַ וְנָסָב מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן כָּל עוֹף דְכֵי וְאַסֵיק אַרְבַּע עַל הַהוּא מַדְבְּחָא

הבהמה הטהורה. עשר ולא נדע מספר העוף הטהור כי הוא יותר מהטמא. והנה המזבח בנהו באחד הרי אררט:

ואחר כך אמר (תרגום כ – כב). וכמו שהיה ידוע מאז ומעולם ... וכמו שבארנו. ומה שסידר ויבן נח ... סביב ענין הקרבנות ... ואשר למלת וירח היתה לה הוכחה מן השכל...מקרה על כל האופנים ואיזה שהוא מהם...לקח אותה הכתוב מן הראייה ... ואינו רוצה בדבור זה אלא [הידיעה] ... [כדי] שנדע שהוא ידע בזה ... ולפיכך חידש לנו בזה מקרה...בכל צורך. ומצד הלשון [תרגמתי ויר]ח קב[ל] כעין מה שכתוב כאשר [ינתק פתיל] הנעורת בהריחו אש. ואומר מ[רי]ח מ[ים יפריח]. ועוד כתוב והריחו ביראת ייי, הכל לשון קיבול, או כדומה לזה.

ותרגמתי ויאמר ייי אל לבו – מן ד'אתה, מאליו, כי מלת לב בעברית מורה על עצם הדבר ותמציתו, כגון קפאו תהומות בלב ים, וההר בוער באש עד לב השמים, וכדרך שאמר: עודנו חי בלב האלה. ונאמר ואל לב שקוציהם ותועבותיהם [לבם הולך] וכיוצא באלה. והכוונה בזה היא שלא ביקשו ממנו דבר זה אלא התחיל בזה מאליו, ומפני מה לא ביקש נח דבר זה, והרי דרך מקריבי קרבנות לשאול את צרכיהם? נאמר, לא הקריב נח אלא כמודה על מה שהטיב (לו) ולנלוים אליו בעבר. והיות והקריב כמודה על שעבר לא צרף עמו דבר (בקשה) לעתיד.

ואפשר שנאמר ... אלהים לנח כי ראה ... לקרבן ... היה מוחלט...אם ביקש לא ביקש על אחרים......בו כמו המבול...אמנם קיבל את קרבנו...תוך עמידה על קבלת [הקרבן] ... ומה נכלל עמו.

[ונאמר האם אפשר] שנדע מה [הסיבה שבגללה] ... [ונאמר בזה] ח' אופנים: א ... שבאותו ... [מקרה יהיה] מוסר [לדורות הבאים].

והב' מפני שידע שיסדיר את יתר האנשים על סדר כגון זה ... מה שקיימו. והג' מפני שהראשונים ה...נתן את היכולת לטפל בכל בעלי החיים ולתת להם אספקה, אבל לא לאחרים. והד' מפני שימי חייהן היו ארוכים וזה איפשר להם ל[שת]ול ולנטוע מה שיספיק ... לצמחים ולבעלי החיים ... הה', מפני שהמשק בימים ההם היה במצב כזה שהארץ יכלה להיות מוזנחת לשנים עשר חדשים מבלי שיינזק, ואילו עכשו לא היה מי שינהל את משק הארץ באופן כזה. והו' מפני שהמזג (של בעלי החיים) בימים ההם היה חזק ולא ניזק, אם נמנע ממנו הקור והחום (לזמן מסוים). כי המזג של בעלי החיים זקוק לקור [שירד עליו] בחורף ויאוזן על ידי החום שבקיץ, וזקוק לחום שיגיעו בקיץ [ויאוזן על ידי] הקור [שבחורף].

ויבן נח מזבח לה'. כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה', ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיהו ס׳:ז׳) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח"כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה' את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה.

ויעל עלת כדרך יורדי הים באניות כדכתיב ויזבחו זבחי תודה, גם זה שעמד בצער גדול והעולם אבד והוא נמלט.

[ויעל עלת העלה עולות]. במזבח המבורר הוא שהקריבו עליו אדם קין והבל.

ויבן נח. משום שהי׳ נדרש לברכה ע״כ הקריב קרבן שמוכשר לברכה כידוע:

מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. מבואר לעיל ז׳ ב׳ דלפי הפשט נכלל בזה הדיוק לאפוקי טמאה לאכילה וטמאה לקרבן היינו בע״מ בבהמה ומחוסרי אבר בעוף. דאע״ג דב״נ כשר להקריב בע״מ מכ״מ נח הקריב דוקא תמימים שיהיו לרצון ולריח ניחוח מה שאין זה בב״נ כלל:

שאלות: למה נתרצה כ"כ ע"י הקרבן. ומ"ש שלא יוסיף לקלל וכו' כי יצר לב האדם רע. הלא בעת גזרת המבול היה זה סבה שיבא המבול כמ"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע ויאמר אמחה את האדם. ולמה כפל ולא אוסיף להכות כל חי. הלא זה הוא הקללה. ומ"ש עוד כל ימי הארץ זרע וכו', הלא כן היה גם קודם המבול:

ויבן נח. כמו שאדה"ר הקריב קרבן להודות לה' חסדו על בריאת העולם כן הקריב נח על קיום העולם ועל הצלתו, ובאשר לא התיר לו עדיין אכילת בשר, התבונן ממה שריבה ה' בטהורים שברשותו שיקח ז' זוגות שזה לקרבן, ויעל עולות במזבח. הפת"ח מורה הידוע, ודרשו חז"ל המזבח שבירושלים שעליו הקריב אדה"ר:

ג (הרא"ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ"ד:), אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל: