בראשית ו, ז

ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:

מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו:

כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות להם על אשר עש י ת י ם:

וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן

וַאֲמַר יְיָ אַבְטִיל אֱנָשָׁא בְּמֵימְרִי דִבְרֵיתִי מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָא אַרוּם תָּבִית בְּמֵימְרִי אֲרוּם עֲבַדְתִּינוּן

ויאמר. אל לבו. או אמירה למלאכים. וי"א לנח. והנכון בעיני שהוא דבוק עם לבו הכתוב למעלה:

אמחה את האדם. פרש"י, אדם הוא עפר, אביא עליו מים ואמחנו, מדכתיב לשון מיחוי, ולא כתיב אשמיד או אכלה:

ובענין "וימחה ה' את האדם אשר" ... וגו' יש שואלים ואומרים: אם האדם חטא בהמה ועופות מה חטאו? ומוסיפים לשאול, וגם מקדימים (את השאלה הזאת): ותנוקות מה חטאו? ויש אנשים שעלתה על לבם הסברה הרחוקה שלפני המבול לא ברא אלוהים יתעלה תינוקות. וזאת היא טענה שאין לקיימה אלא במופת מוכיח שאנשים במספר רב יבואו על נשותיהם במשך שנים רבות ולא יעברו אותן. מופת זה הוא יותר גדול ממופתים רבים אחרים, ואין להאמין בקיומו אלא בראיה ברורה. נוסף לזה, הרי אי אפשר לטעון שהבהמות לא נבראו, כי כתוב במקרא (שכן נבראו). אבל נאמר ובאלהים ניעזר: ידענו שאפשר, על פי השכל, שיביא ה' יסורים על איש או על אנשים רבים, בלי עוון מצידם, כדי להגיעם על ידי כך לאושר ונעימות, וכל מי שאנו רואים אותו מתייסר ביסורים או מת בלא חטא ידענו בוודאות שאלוהים יגמלהו טובה על כך בעולם הבא. ודבר זה קורה לפי רצונו של הבורא, הוא מזמין לגמול כזה את מי שהוא רוצה, ולא מזמין עליו את מי שאינו רוצה. ואחת הסבות שראינו בנתינת גמול זה היא, שאם הגדולים מתחייבים מיתה על עוונותיהם, אז (אלוהים) ממית אף את הקטנים והבהמות עמם, ומפצה אותם בגמול רב או מעט ויש שהוא מוסיף עליהם גם את הצמחים, אף על פי שלגבי דידם אין גמול. אבל הוא (משחיתם) כדי להטיל פחד בלב מי שישמע על הקורות אותם ועל חורבן הארץ – מאנשים ובהמות עד צמחים. והפחד הוא שיכשיר אותם לעבודת אלוהים. וכך הוא דן את אלה (האנשים) על פי הדין, לשם עונש, ואת אלה (התינוקות והבהמות והצמחים) לשם מוסר לאנשים השונים. וכמו שאמר כאן מאדם ועד בהמה ועד רמש, אמר שם: כי הנה אפי וחמתי ניתכת אל המקום הזה על האדם והבהמה ועל עץ השדה ופרי האדמה. ובמקום אחר אמר: יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה. הזכיר קודם את החרב, ויצו עליו במפגיע, וזה מענין ההריגה (בחרב) ככתוב: פגע בו ויכהו וימת. והוסיף עליו את רעיו, ככתוב, רעו ורעי החרב הם רע וחיה רעה ודבר. וב"מקנה אף על (עולה)" נתכוון לבהמתם. ועל צמיחתם אמר: אף על מקנה אף על עולה.

ונח מצא חן, כלומר, לפי זכויותיו, לא יותר מזה, וכעין מה שכתוב: חן וכבוד יתן ייי לא ימנע טוב להולכים בתמים. ונאמר: שכל טוב יתן חן. והמשמעות האמיתית של מציאת חן היא סיפוק הצרכים בשלמות, ככתוב: ויאמר ייי אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך.

אמחה את האדם נמחה לא נאמר כמו שנאמר ״נעשה אדם״, לפי שכשבראו אמרו המלאכים ״מה אנוש כי תזכרנו״ ולא הסכימו לבראותו, לכך לא נטל מהן עצה למחותו, אבל לאחר מיכן ששינה את הממונים נטל עצה מהן למחותו כדכתיב ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם״.

כי נחמתי כי עשיתם מאחר כי רבה רעת האדם. אבל כשהם עושים רצונו של מקום לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וכן הוא אומר נחמתי כי המלכתי את שאול כי שב מאחרי, החזרה באה מאתם כמו שפירשתי למעלה. נשלם סידרא דבראשית

אמחה את האדם פירש"י אדם הוא עפר אביא עליו מים ואמחנו ולכך כתיב לשון מיחוי ולא כתיב אשמיד או אהרוג:

ויתעצב אל לבו. אל לבו של אדם שהוא רע:

ויאמר ה׳ אמחה וגו׳. הצרך לומר ״כי נחמתי״ וגו׳, ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר ״אמחה״ הוא לצד שנחם על עשיתם, לא לצד מעשיהם הרעים. כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים, ימצאון שלא יתחיבו כליה, והם אותם שלא הגיעו לענשין, ואם יהיה הכליון לצד כי נחם ה׳, קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה. ולזה אמר אמחה וגו׳ כי נחמתי כי עשיתים, ולטעם זה אין נמלט. ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה׳, פרוש לא לצד מעשיו, כי בבחינת החזרה שחזר ה׳ מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק, ולזה הצרך לומר ״מצא חן״ ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק, כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו, אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצוות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג׳ או ד׳ מצוות ידועות, וה׳ לא הודיע תועליות המצוות לטעם שאמרו ז״ל (תנחומא, עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן, גם שמו יגיד כן – נח חן.

חסלת פרשת בראשית

אשר בראתי וגו׳. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה:

מאדם עד בהמה וגו׳. הוא פי׳ על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכולן רק בשביל האדם:

כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח״ו המלכה ממש אלא כך הי׳ צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי׳ לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש. וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו:

ויאמר ה' אמחה את האדם. אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ"ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע"ח כלולים בהאדם, ובכל בע"ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ"ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי הוא המעלה את כל הנבראים כשהוא במעלת השלמות, כמ"ש במדרש אף בקילוס הוא בא באחרונה, שנאמר הללו את ה' מן הארץ החיה וכל בהמה וכו' מלכי ארץ וכו' שהוא המעלה את כולם בקילוס, וכן בצד האחר הם היו הפדגוג שהוציאו אותו לתרבות רעה, וז"ש במדרש משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה אמר המלך בני אבד וזה קיים לפיכך מאדם עד בהמה. כי נחמתי על כולם אחר שכולם היו רק בעבור האדם:

י ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל):