בראשית ו, כ

מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:

מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ וּמִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יַעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא

מֵעוֹפָא לִזְנֵיהּ וּמִבְּעִירָה לִזְנֵיהּ וּמִכָּל רִיחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנֵיהּ תְּרֵין מִכּוֹלָא יַעֲלוּן לְוָותָךְ עַל יַד מַלְאָכָא דְאָחַד וּמֵיעַל יַתְהוֹן לָךְ לְקַיְימָא

שנים מכל יבאו אליך להחיות הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (בראשית ז׳:ט׳) וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן וטעם "הטהורה" הקב"ה פירש לו סימני הטהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל (בראשית ד׳:ד׳) מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם כדכתיב (בראשית ח׳:כ׳) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה וטעם "גם מעוף השמים" הטהור כי הכתוב נמשך למעלה:

ומלת יבאו אליך שהם יבאו מעצמם ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף. וצוה שיתקן מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו מה אכל כל עוף דורס וכל חיה כמו האריה שלא יחיה כי אם מבשר וזאת איננה שאלה כי מי שלא ימצא בשר יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול והוא רועה אלף הרים טוב הוא להשמעת אזנים וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפיו יש לו סוד ואיננו כמשמעו והשם צוה אל נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בא המבול וכאשר קרבו הימים צוהו השם הנכבד שילך נח הוא וביתו אל התיבה ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות:

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה כסדר יצירת בראשית שהעוף נברא בתחלה ואחריו הבהמה.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה. הטעם שאמר ברמש מכל ולא אמר כן בעוף ובבהמה לפי שיחשוב נח שהרמשים לא כוון בהם אבל הם ממותר הטבע ושאין צריך שיעסוק בהצלתם שהעדרם טוב ממציאותם לז"א מכל רמש האדמה שאף ע"פ שנעלמה תועלתם ממנו לא נעלמה מהשי"ת ואחר שהם פרים ורבים מזכר ונקבה יצילם בתיבה וז"א למינהו:

מהעוף למינהו וגו׳. היה לו להקדים הבהמה אם מלמעלה למטה מסדרם, ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה. ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרבה אין קץ, וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ״ד, ואמרו זכרונם לברכה (חולין סג:) שק״ך מיני עופות בהר הבית וכלן מן איה, וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה, והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כל כך מרבה בכל מין כעופות. אשר על כן צוהו על העופות שהם רבים תחלה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט, ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת, ואחר כך מינים השורצים בארץ. וכפי זה סדרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה.

למינהו. כבר ביארנו בפ׳ בראשית ענין למינהו שיש בכל בריה כמה מינים. ובשעת יצירה לא יצא אלא אחד ואח״כ נתחלק לכמה מינים וכן נח לא הכניס אלא אחד ובו היה נכלל כל המינים שבו:

שנים מכל יבאו וגו׳. לא הצריכו המקום ית׳ לבדוק את השנים אם הם זו״נ אלא כשיראה שיבואו מעצמם שנים ידע כי הם זו״נ. אז יביאם אל התבה:

מהעוף וכו'. פירש לו שאין הכוונה שהוא יחזור אחריהם לבקשם, וכן שילמד לדעת כל המינים, כי יבאו אליך מעצמם, שמ"ש תביא אל התיבה היינו שיכניסם לשם בבואם:

ז ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו':