בראשית מז, ה

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף לְמֵימָר אֲבוּךְ וְאַחָיךְ אֲתוֹ לְוָתָךְ

וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף לְמֵימַר אָבוּךְ וְאָחָךְ אָתוֹ לְוָותָךְ

אביך ואחיך באו אליך הכנסת דברים כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא והנכון בעיני שיאמר אביך ואחיך אליך באו לשמע כבודך ועליך השליכו יהבם ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר ויש לאל ידך:

ויאמר פרעה וגו׳ לאמר וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו לאמר, גם קשה אמרו אביך וגו׳ באו אליך, הרי זה בא ללמד ונמצא למד בדבר עצמו שלמד.

אכן תמצא כי פרעה בדברו אל יוסף ענין אחיו שיקחו את אביהם ויבואו, אמר (בראשית מ״ה:י״ז): ״אמור אל אחיך זאת עשו וגו׳ וקחו את אביכם וגו׳ ובאו אלי״. ודבר זה יש בו שתי משמעיות: האחת כי ידבר אליהם משם פרעה כי הוא המצוה דבר, והשניה כי יוסף יאמר להם כן מפי עצמו. ופרוש זה הוא יותר צודק ממה שמצינו שאמר אחר כך (בראשית מ״ה:י״ט): ״ואתה צויתה״ וגו׳. ואם הכל הוא דברי פרעה, לא יצטרך לומר שנטל רשיון מפרעה, הלא הכל הוא דברי פרעה. והנה תמצא כשדבר יוסף אל אחיו קדם שידבר לפרעה אמר להם (בראשית מ״ו:ל״א): ״אעלה ואגידה לפרעה וגו׳ אחי וגו׳ באו אלי״, הרי גלה דעתו כי הוא המצוה אותם לבא אצלו והנה באו אליו האנשים, וזה הצדיק פרוש שני. וכאשר דבר אל פרעה לא דקדק לומר ״באו אלי״ אלא סתם ״אחי וגו׳ באו מארץ כנען״ וגו׳. זה יגיד כי ביאתם היא לפרעה, ולזה מודיעו לומר קימו דבריך, וכמו שפרשתי בפסוק הסמוך לזה. אשר על כן השיב פרעה ליוסף לאמר: אביך ואחיך באו אליך, פרוש, שתאמר שביאת אחיך באו אליך, כי אין כונתי באמרי ״אמור אל אחיך זאת עשו״ בשליחותי תדבר אליהם כי אני המצוה, אלא הרשיתי אותך שתדבר אליהם משמך שיבואו אליך, וכבר הרשיתי אותך שתתן להם טוב ארץ מצרים, ואם כן ״ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ״ וגו׳.

וההפרש שבין אם יהיה הדבר במצות פרעה או על פי יוסף, יש בזה לומר צד גנאי וצד שבח. צד גנאי ששלל החיוב ממנו אליהם, ועוד כי מנימוסי המלכות כשיתן מלך גדלה או הנאה לאדם אחד היא לו מתנת עולמית, ולזה אם יהיו הדברים הנאמרים מפי פרעה הנה הנם באים למאמר המלך, וחיוב על המלך לסבל עלם ומיטב הארץ יתן להם נצחי במלכותו. ולזה הקפיד פרעה שלא יהיה הדבר ממנו אלא מיוסף, והחיוב אליו הוא ולא על פרעה, ובזה אין מתנתו עולמית כי אינו אלא שליט בארץ מצרים ואין לו שם מלכות, ומתנתו תהא קימת כל זמן שיחפץ המלך בה. ובזה נתכון שלא יחשב יוסף כי הוא צריך להם, ולצרך המלכות שלח אחריהם להיותם גבורי חיל להיות חיל וחומה למלכותו. לזה אמר אליו כי הוא אין לו צרך בהם.

וצד השבח הוא, כי למה יצטרך להודיעו הדבר כאיש אשר אין כח בידו לעשות דבר עד שיקח רשות מאת המלך, הלא כבר נתן לו רשות בכל ועשה יעשה. והוא אמרו באו אליך – ראוי אתה שיבואו בשבילך, ובכח מאמרך ״ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ״ וגו׳ מבלי צרך קחת רשות ממני. ולדרך זה תתפרש עוד ״לאמר״ שנתן לו רשות לומר הדברים הנאמרים אליו, והוא על דרך אמרם בפרק א׳ ממסכת יומא (ד:) וזה לשונו: אמר רבי מנשיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור, דכתיב ״וידבר ה׳ וגו׳ לאמר״, עד כאן. ולזה הצרך פרעה להרשותו כי כל יקר וגדלה נאמר לו מפי פרעה, והגם שיגיע קצת פחיתות ערך פרעה באמצעות הדברים, אין בכך כלום.

עוד ירמז בתיבת אליך לאמר לו כי טעם הדבר שצוה להם שיבואו אינו אלא למה שנוגע לכבודו של יוסף, כדי שתוכר משפחתו במצרים שלא יהיה נחשב לשפל אנשים. והגם שהוכרו אחיו ביום שהתודע אליהם, עודנו בחשד שראה כת של בחורים וכנה עצמו עליהם, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ק,ט) בפסוק (בראשית נ:כא) ״וינחם אותם וידבר על לבם״. ובביאת אביו ואחיו יאמן הדבר, והוא אמרו באו אליך – לצרכך ולכבודך היא ביאתם:

אביך ואחיך באו אליך. לב מלך ביד ה׳. והטהו לומר כי אע״ג שבאו כולם עם בתיהם. מ״מ אחרי שהם מארץ כנען. ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך. ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה אלא ארץ מצרים וגו׳. עשה מה שאתה חפץ:

ויאמר פרעה. ע"ז השיב פרעה אל יוסף, הנה אביך ואחיך באו אליך, לא לגור לפי שעה ולא מחמת חסרון המרעה רק באו אליך להשתקע: