בראשית מז, כ

ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:

וּקְנָא יוֹסֵף יָת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה אֲרֵי זַבִּינוּ מִצְרַיִם גְּבַר חַקְלֵהּ אֲרֵי תְקֵיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא לְפַרְעֹה

וּקְנָא יוֹסֵף יַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרָאֵי לְפַרְעה אֲרוּם זַבִּינוּ מִצְרָאֵי גְבַר חַקְלֵיהּ אֲרוּם תַּקִיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא חֲלִיטָא לְפַרְעה

ויקן יוסף את כל אדמת וגו׳. כבר כ׳ הרמב״ן שלא קנה אותם. ויבואר לפנינו דיוק הכתוב בזה. והטעם הוא שכך הי׳ רואה טובת המלוכה כי אם היו עבדי המלוכה הרי מוטל על המלוכה לדאוג לפרנסם אפי׳ לא יהיו עמלים לפיהם כ״כ. משא״כ עתה כל א׳ ראה עמל לפיהו. וגם לטובת ישראל לא הי׳ נצרך אלא להעבירם מאחוזתם כדי שיהי׳ בידו לפנות ארץ גושן בלי שום עולה. אבל האנשים טוב הי׳ לפני ישראל במה שהיו בני חורין. ואם הי׳ מי חפץ לקנות עבד הי׳ משיג בנקל ממה שהי׳ נצרך לקנות מאוצר המלוכה. משא״כ שדות לא קנו ישראל בכל ארץ מצרים שהרי לא ישבו כ״א בגושן ופי׳ הכתוב כל הענין ללמדנו דעת כמה השתדלה ההשגחה העליונה לפנות הענינים לפני ישראל בבואם למצרים:

כל אדמת מצרים. בכלל אדמה גם חצרות שאינם לזריעה כ״ז נמכר לפרעה. ופי׳ הטעם.

כי מכרו מצרים איש שדהו. שדות של זריעה כבר נמכר ע״כ מכרו עתה גם אדמתם. ובזה.

ותהי הארץ לפרעה. כל הארץ שבכלל׳ גם השדות גם החצרים:

ויקן יוסף לא רצה לקנות גם אותם רק קנה תחלה האדמה לבדה, כי לא יתכן למושל ארץ לקנות את עמו לעבדים בעד פת לחם, שעליו לפרנסם בעת הרעב, רק קנה תחלה את אדמתם לבד, וזה היה ברצונם, כי מכרו מצרים איש שדהו, ועי"כ ותהי הארץ לפרעה:

ר פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה: