בראשית מג, כז

וּשְׁאֵיל לְהוֹן לִשְׁלַם וַאֲמַר הַשְׁלַם אֲבוּכוֹן סָבָא דִּי אֲמַרְתּוּן הַעַד כְּעַן קַיָּם

וּשְׁאֵיל לְהוֹם לִשְׁלָם וַאֲמַר הַשְׁלָם לַאֲבוּכוֹן סָבָא דַאֲמַרְתּוּן לִי הַעוֹד כְּדוֹן קַיָים

השלום אביכם הזקן. שם תחת שם התאר והיא דרך קצרה כאילו אמר השלום לאביכם. וכן אתה שלום:

השלום. היש שלום לכם בבריאת הגוף כי אמנם הבריאות יהיה בשלום ההפכים וזה כשלא יתקומם אחד מההפכים על הפכו:

אביכם הזקן אשר אמרתם וגו'. כי אמנם שלום הזקן יקרה על המעט כאמרם רז"ל שפתיהם של זקנים מתרפטות ואזניהם מתכבדות:

השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. הוא היה שואל מיצחק זקנו והם השיבו לו מיעקב לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל יצחק אינו חי ולא רצו להשיבו בפשיטות יצחק מת שאין משיבין על הקלקלה כמו שמצינו בריש פסחים אייבו קיים אימא קיימת:

וישאל להם לשלום. פרוש, מתחלה שאל בשלומם, כי הוא מהמוסר להקדים לשאול שלום את אשר לפניו, והוא אמרו להם לשלום, ואחר כך שאל על אשר איננו שם ״השלום אביכם״ וגו׳:

השלום אביכם הזקן וגו׳. קשה איך יצדק לשאול השלום קודם שאלת העודנו חי? ואם הכונה בשאלת השלום היא מה שפרש באמרו ״העודנו חי״, למה כפל? גם בתשובת האחים קשה, שאמרו ״שלום וגו׳ עודנו חי״ – אחר שאמרו ״שלום״, מה חדוש באמרם ״עודנו חי״?

ואולי שנתכון לומר אם ככחו אז כחו עתה או החלש לצד הזקנה, והוא מה שדקדק לומר עודנו פרוש כמות שהיה בזמן הקודם, ולזה נתחכם גם כן לסדר שאלת שלום קודם שאלת העודנו חי, להבין כונתו כמו שפרשנו, וכפי זה שאלת העודנו חי אינה נכללת בשאלת השלום לו, כי גם על אדם שהזקין ואפסו קצת כחותיו כפי הטבע יאמר עליו שלום לו:

השלום אביכם וגו׳ העודנו חי. פי׳ המפרשים תמוה. חדא דא״כ הי׳ ראוי לומר השלום לאביכם וכבר עמד ע״ז בא״ע ולא יישב א״נ. וגם מה זו שאלה העודנו חי אחר ששואל אם שלום לו. הרי יודע כי חי הוא. אלא פי׳ השלום אביכם הוא כמו השלום זמרי. השלום יהוא מלכים ב׳ ט׳ דמשמעו אם אתה שלום עמדי או הנך ברוגז. כך שאלם השלום אביכם. אם אינו בכעס עלי על לקיחת בן זקונים שלו. וע״ז השיבוהו בחכמה שלום לעבדך הרי הוא עבדך ואיך יכעוס או ירגיז על האדון ואין לשאול בשלום כ״א אם שלם הוא בגופו. כן הוא שלום לעבדך.

עוד שאלם העודנו חי. אין הפי׳ אם חי ולא מת שהרי זה יודע כמובן משאלה ראשונה אלא אם הוא עודנו בריא וחזק בגופו. וע״ז השיבוהו עודנו חי. והם לא הבינו מה כונת שאלה זו. אמנם הי׳ ליוסף בזה כונה עיקרית לדבר התועדותו אליהם דבאמת יש לתמוה מה ראה יוסף לצער גם עתה את אחיו במעשה הגביע הרי נתקיים החלום השני באחד עשר כוכבים. וברור שהבין שעדיין חסר השתחואה של השמש הוא אביו וכסבור שע״י הגביע ישאר בנימין עמו. וידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו וישתחוה ליוסף שיניח אותו ואז יתודע. ולא הי׳ מניח יוסף מזה הרעיון עד שאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת. מיד הבין כי א״א שיתקיים החלום בזה האופן ע״כ התודע והחלום נתקיים במנחה ששלח לו כמ״ש לעיל י״א או כמו שיבואר בסמוך. וע״ע מ״ש להלן מ״ו כ״ט. אך עתה הי׳ נצרך ליוסף לדעת אם אביו חזק בבריאות ולא יזיק לו מה שיעכב את בנימין והמה לא הבינו וכסבורים ששואל לשם חיבה ואהבה: