בראשית מב, לז

וַאֲמַר רְאוּבֵן לְוַת אֲבוּהִי לְמֵימַר יָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּ עַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ

וַאֲמַר רְאוּבֵן לְאָבוֹי לְמֵימַר יַת תְּרֵין בְּנַיי תִּקְטוֹל בְּשַׁמַתָּא אִין לָא אִיתִינֵיהּ לְוָותָךְ הַב יָתֵיהּ עַל יְדַיי וַאֲנָא אָתֵיבִנֵיהּ לָךְ

את שני בני תמית קיבל עליו באלה להביאו אל אביו כי אמר לו את שני בני תמית בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך והוא כענין מה שאמר יהודה (בראשית מ״ג:ט׳) וחטאתי לך כל הימים ואמר את שני בני והם היו ארבעה לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו והכלל כי היתה עצת יהודה טובה להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית (עיין תנחומא מקץ ח) כי אז ישמע והוא מה שאמר לו ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם טפנו:

וי"א כי פירוש תמית. תעניש. ואחרים אמרו שזאת תפלה לנגד השם וכלל הדבר אילו היה מדבר נכונה לא היה יעקב מחריש:

את שני בני תמית. קלל עתה את שני בני שימותו אם לא אביאנו כענין קללת רב לשמואל כאמרו (שבת פרק ח' שרצים) יהא רעוא דלא לוקמו ליה בני וכן הוה ליה:

תמית ב' במסורה דין ואידך ופותה תמית קנאה. דורש אותו במדרש בעדת קרח דכתיב בהו קנאה ויקנאו למשה במחנה אלו דתן ואבירם בשביל שאמר את שני בני תמית נתקיים בשני בניו והם דתן ואבירם:

את שני בגימטריא הם דתן ואבירם:

את שני בני תמית. ארבעה בנים היו לו לראובן. ועל דרך הפשט יאמר תחת אחד מבניך יהיו שני בני.

ובמדרש את שני תמית אם לא אביאנו אליך. אמר יעקב בכור שוטה הוא זה, וכי בניך הם ולא בני.

את שני בני תמות. כלו' שנים אתן לך ערבות בשביל אחד ולפי שאמר יעקב ענה לו ראובן שאמר עלי היה כולנה כלו' בניכם אין אתם רוצים אלא שלי הכל עלי ואמר לו ראובן איני שואל רק בנך ואני אשים את בני בערבות לך תחת בנך כדי שיהיה הדבר גם עמי ולכך אמר בכור זה שוטה הוא אינו אומר עליך בני במקום בנך אלא יוליך בני ואם ימות בני אמית את בנו ומה יועיל לי שאמית את נכדי לא יחיה בני בשביל זה, ולוי לפי שהיה אביו חושבו כעסן לא דבר ודבר יהודה כשראה המקום:

את שני בני תמית זהו טפשות גדולה וכי יעקב יהרוג אנשים וכל שכן בני בניו וכ"ש שלא חטאו ואף ראובן לא חטא שאם לא יביאנו היה אנוס שברצונו היה מביאו לאביו: התשובה שאמר אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה ובאמרו עלי היו כולנה מורה שדעתו שאין בניו מצטערין לאידו וכאלו שמחים בו ולהורות ראובן ליעקב שאינו כן אמר את שני בני תמית לפי שתשובת יעקב לזה ראוי שתהיה וכי בניך הם ולא בני לשאמיתם וזה לפי שאז ישוב ראובן אל אביו וכי בניך הם יוסף שמעון ובנימין ולא אחינו והלא אנו מצטערים בצערם יותר מאתה על בני שיותר קורבה היא האחים אלו עם אלו שהם ראשון בראשון מיעקב עם בני בניו שהם ראשון בשני:

לאמר את שני בני וגו׳. טעם אמרו לאמר במקום זה, נתכון לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפרוש משום קללת חכם (מכות יא.), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה, ולא הוציא מפיו בפרוש מיתת בניו.

ואמרו את שני פרוש, שנים מהנמצאים, כי ארבעה היו לו.

ואמרו תמית. תעניש, ומצינו ענש כזה כאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה ז:א) בפסוק ״ובאהרן התאנף״ וגו׳ (דברים ט:כ). וטעם שלא רצה ראובן לחיב עצמו אלא בשנים, לצד כי הוא ענש עליון שיהיה חסר מצות פריה ורביה, לזה לא שעבד אלא דבר שאינו מזיקו לעולם הבא, ולזה נתחכם יהודה כשראה שלא נתרצה אביו לדברי ראובן ואמר (בראשית מג:ט) ״וחטאתי לאבי כל הימים״, סכן עצמו גם בעולם עליון.

תנה אותו על ידי. אולי כי בטוח היה להיותו נקי ובר מעון יוסף כי לא יארע לו דבר בלתי הגון, לזה דקדק לומר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו, מה שאין כן שאר אחים כי הם אשמים במכירת יוסף.

ויאמר ראובן וגו׳. הוא בטח יותר מכל האחים. באשר ידע בנפשו כי אין עליו חטא מכירת יוסף. ואין עליו עונש ב״ש. אלא כשהוא עמהם אז בהדי הוצא לקי כרבא כדאי׳ פ׳ החובל. אבל כאשר יהי המשא רק עליו לא תגיע לו צרה מיוחדת. וזהו באמת עצה טובה שיוסף לא היה מצער לראובן כלל. אבל יעקב לא ידע מזה:

את שני בני תמית וגו׳. זהו הבטחה ליעקב לפי שסבר שהאחים חייבים בדבר שמעון ג״כ וא״כ מסתמא ראובן הגדול שבכולם ידו בזה. ע״ז אמר כי את שני בני תמית אם יד תגע בבנימין:

תנה אתו על ידי. בב״ב דקע״ג אמרו ע״ז שהוא כמו ערב קבלן. ואין הפי׳ שערב להעמיד את בנימין בעצמו שהרי עליו היה לוה או שואל אלא על חשש שחש יעקב עוד פן יקרנו אסון. היינו עונש ב״ש דבמקום סכנה השטן מקטרג והדרך בחזקת סכנה. ע״ז היה ראובן מבטיח עוד שיהיה ערב לפרוע חובות של בנימין בדין שמים. כענין נתתי כפרך מצרים. והלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם כדתנן באבות פ״ג. וזהו ענין ערבות. והיינו דאמר תנה אותו על ידי שלא יניח אף ליגע בו לגבות ממנו. לא רק שיקבל עליו עונש מיתה אם יהיה הדין נותן כך. דזה מיקרי אין ללוה במה לשלם והערב חייב. אלא אפי׳ עונש קל של יסורים וכדומה שבנימין יכול לפרוע בעצמו לא יניח ראובן כערב קבלן. נמצא הבטיח ראובן גם מחשד עצמם גם מחשש אסון הדרך בדין שמים:

ויאמר ראובן. מה שאתה חושש שהעון יהיה עליך, אני מקבל חטא זה עלי, ועז"א את שני בני תמית [הוא נסתר לנקבה] חטא הזה תמית את שני בני אם לא הביאתיו אליך, תנה אתו על ידי כי אני מקבל אחריותו עלי: