בראשית מב, כא

אבל. כתרגומו בקושטא וראיתי בבראשית רבה (צא ח) לישנא דרומאה היא אבל, ברם:

באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה, ותרגומו אתת לנא:

וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָּא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָא עָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּן לָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַל כֵּן אָתַת לְוָתָנָא עַקְתָא הָדָא

וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי בְּקוּשְׁטָא חַיָיבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דְחָמֵינָא אַנִיקֵי דְנַפְשֵׁיהּ כַּד הֲוָה מְפַיֵיס לָנָא וְלָא קַבֵּילְנָא מִנֵיהּ בְּגִין כֵּן אָתַת לָנָא עַקְתָא הָדָא

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש או יהיה פירוש גם דמו אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח) דמו ודם הזקן:

אבל. כמו אבל שרה אשתך כמו אכן:

הצרה הזאת - מידה כנגד מידה, אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבור השבי.

בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אע"פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו:

אבל אשמים אנחנו על אחינו. זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, וכענין שכתוב (ויקרא ה׳:י״ט) אשם הוא אשם אשם לה', ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא, הוא שכתוב (זכריה י״א:ה׳) אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו.

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאילו כן היה להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור, כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו אליו.

על כן באה אלינו. פירושו על הנכון באה אלינו הצרה הזאת ועל הדין, מלשון (במדבר כ״ז:ז׳) כן בנות צלפחד דוברות. והנה הצדיקו עליהם את הדין כי כאשר לא חמלו עליו בראותם צרת נפשו באה להם הצרה הזאת, מדה כנגד מדה.

[בהתחננו אלינו בהתמלא תחנונים אלינו].

אבל אשמים אנחנו. ודאי על אותו העון בא לנו הצער שכשם שכולנו פשענו יחד כך הפירעון בא לכולנו ביחד שאם היה העון אחד לא בא הפרעון לכולנו בשוה שאין עונינו שוים אלא זה העון עשינו כולנו בשוה:

אבל אשמים אנחנו יש לשאול למה אמרו כן עתה ולא אמרו כן בהיותם במשמר שלשה ימים. התשובה שיוסף ריחם עליהם ואמר לכו הביאו שבר רעבון בתיכם שאיני רוצה שימותו בניכם ובנותיכם ברעב לזה אמרו אם זה שאינו עברי מרחם על עברים כמונו ועל טפנו ונשינו ובלא שבקשנו ממנו קל וחומר היה ראוי שהיינו מרחמים על אחינו בהתחננו אלינו אבל אשמים אנחנו על אחינו ועוד לפי שאמר את האלהים אני ירא על הזרים ואנו לא היה לנו יראת אלהים על אחינו:

ויאמרו וגו׳ אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן, והמתרגם אמר ״בקושטא״. וגם עליה דן אנכי למה הצרכו לומר ״בקושטא״. עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו׳, ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון.

ואולי שנתכונו לומר, להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף, ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי (בראשית ל״ז:כ׳) שכפי הדין דנוהו להריגה, ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד. ואם על שגרמו צרת אביהם, אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב, ולא יעשה ה׳ יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו. ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו׳ אשר ראינו וגו׳, פרוש שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו, ודבר זה מגנה לצדיקים לעשותו, על כן באה וגו׳.

או ירצה על זה הדרך: להיות שראו כלם יחד באו למשמר, חשבו בדעתם בשל מי הרעה. ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם, כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים. לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו׳, פרוש, הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר, אבל אשמים וגו׳ אשר ראינו צרת נפשו וגו׳ כשרצו לשלח יד בו. ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם, ההוא אמר (בראשית לז:כב) ״השליכו אתו אל הבור״. ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור, לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים, גם למות שמה ברעב ובצמא, ואין לך מיתה משנה כזו. ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו, ובזה יד ראובן עמהם. והוא אמרו על כן באה אלינו, פרוש, יחד, הצרה. וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר, וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף.

אבל, אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסר אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב, צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה.

ואולי כי קודם לא הרגישו, וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע, ולא עון יוסף גורם, כי לדעתם מחיב היה להם כמו שפרשנו במקומו (בראשית לז:כ). מה שאין כן כשאמר להם ״אחיכם אחד יאסר״ וגו׳, ״ויעשו כן״ – פרוש: יחדו הם אחד מהם. בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף, כמו שהם נתאכזרו על אחיהם, לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו, בסוד אמרו (תהלים סב:יג) ״תשלם לאיש כמעשהו״, וכמו כן הדברים כאן, שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם. והוא אמרו אבל – פרוש, אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סבת יוסף באה אלינו, אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו.

ועוד היה להם לאות, כיון שנתיחד שמעון, דכתיב (בראשית מב:כד) ״ויקח מאתם את שמעון״, מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב, כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף, דכתיב (בראשית לז:יט) ״ויאמרו איש אל אחיו״, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי.

ויאמרו איש אל אחיו. הן המה שניהם דסתם הכתוב לעיל ל״ז י״ט. שהיו עיקר בעסק המכירה:

אבל אשמים אנחנו וגו׳. הראו לדעת שהם עיקר המסבבים צרה זו. דעיקר המכירה של יוסף לא היה בעול שראוי היה לכך. אבל האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו הוא נחשב לאון. וכמו שנחשב לחטא ליעקב אבינו צעקת עשו כדאיתא בב״ר שם אע״ג שבעיקר הענין לא הי׳ חטא. כך חשבו אחים הללו. וא״כ עיקר אשמה עליהם לבד. שרק המה התאכזרו עליו וכל האחים אע״ג שהסכימו לעיקר המעשה מ״מ לא יכלו לסבול צערו. כמש״כ לעיל. והיה דברת האחים האלה בהתודותם לאמר כי על כן באה אלינו הצרה הזאת דיקא אלינו שנים אנחנו ולא לכולם וא״כ אין ספק במי למסור אלא באחד משנינו. ובזה היה אפשר שישבו שניהם. ושמונה יובילו תבואה:

שאלות: למה לא התעוררו שהוא על חטא מכירת יוסף עד הנה, ומה ענה אותם ראובן, ומה חדש במ"ש וגם דמו הנה נדרש:

ויאמרו איש אל אחיו. עד עתה היו חושבים שיוסף יודע האמת שאינם מרגלים רק שמעליל עליהם עלילות ברשע כמושל אכזר, אבל עתה שראו שאינו בא דרך עלילה ונהפוך הוא שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלהים רק שהוא טועה דעתו שחושב באמת שהם מרגלים, שמו על לבם מה היה להם שרק אותם חושד כמרגלים, ולא נחשד בזה שום אחד מהמון אדם רב שבאו מארץ כנען לשבור בר, אין זה כי אם עונש השגחיי על שמכרו את אחיהם. וז"ש אבל האמת הוא שלא הוא אשם בדבר שמעליל עלינו ברשע, רק אשמים אנחנו שזה עונש על אשמתנו על אחינו, והגם שגוף הדבר מה שדנו אותו למיתה לא יחשב בעיניהם לחטא כי הם דמו שחייב מיתה מן הדין כמ"ש בפ' וישב, מ"מ העניש ה' אותנו מפני ג' דברים. א] על אחינו שהיה לנו לוותר נגדו מצד האחוה. ב] אשר ראינו צרת נפשו, והיה לנו לרחם עליו מצד מדת הרחמים. ג] בהתחננו אלינו, והיה ראוי שנמחול לו מצד תחנוניו ולישא פשעיו, והראיה שהוא עונש ע"ז, כי על כן באה אלינו הצרה הזאת, שהיא מדה כנגד מדה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו כן לקח מאתנו אח אחד: