בראשית מא, כד

וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָּבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי

וּבָלְעָן תּוּבְלַיָא לַקְיָיתָא יַת שְׁבַע תּוּבְלַיָא טַבְתָא וַאֲמָרִית לְחַרְשַׁיָא וְלֵית דְמִתְנֵי לִי

ואין מגיד לי. שראה שכלם חשבו שהם שני חלומות ופתרו אותם על שני דברים והוא הכיר ששניהם היו חלום אחד כאמרו וארא בחלומי:

ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי. כ״ז נראה מיותר. וגם כי כבר אמר ופותר אין אותו. ועוד יש לדקדק למה לא הזכיר את החכמים ג״כ שהרי שלח גם אחרי חכמים. אלא דבר זה הוא מן שאלת פרעה ליוסף. שהוא תמה עוד מדוע אומר אל החרטמים ואין מגיד לי. ומעתה אין מקום להתפלא על החכמים שע״ז אפשר להשיב כי לא חכמו כ״כ לרדת לעומק הפרטים שבאותו חלום. אבל חרטומים שהוא מעשה כישוף שהמה היו צריכים לדעת פתרון החלום וא״כ מן התימה הוא מדוע כן הוא: