בראשית לא, לו

דלקת. רדפת, כמו (איכה ד יט) על ההרים דלקנו, וכמו (ש"א יז נג) מדלק אחרי פלשתים:

וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב וְאִדַיָין עִם לָבָן וְאָתֵיב יַעֲקב וְאֵימַר לְלָבָן מַה חוֹבָתִי וּמַה סוּרְחָנִי אֲרוּם אוֹחֵיתָ לְמֵיתֵי בַּתְרָי

ויחר ליעקב וירב בלבן מתחילה נתן לו רשות לחפש כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות ושלמתי לך שלא כדין:

כי דלקת. רדפת וכן ידלוק עני:

ויחר ליעקב וירב בלבן. אחר שלא מצא דבר חשב יעקב שלא נגנבו תרפים כלל אלא שהיתה המצאת לבן כדי לחפש כלי יעקב שהיה חושד אותו שמא גנב איזה דבר משלו:

מה פשעי מה חטאתי. מה מצאת בי עול לשעבר שחשדתני עתה לגזלן:

ויחר ליעקב. כל זמן שלא חיפש היה יעקב ירא לריב עם לבן דאמר שמא הדין עמו דשמא אחד מן העבדים או מן השפחות לקחו אבל כשחיפש ולא מצא ויצא יעקב נקי התחיל לריב עמו:

מה פשעי. כלו' מה פשעתי לך כשהייתי עמך שראית בי דבר לכשדני בגניבה ודלקת אחרי כמו אחרי גנב. ודלקת כמו (ישעיה ח') יין ידליקם ועתה מששת מה מצאת שגנבתי לך לא אלהיך ולא דבר אחר וא"ת לא הייתי מכירך והלא זה לי עשרים שנה בביתך ולא מצאת שום עול:

ויחר ליעקב וירב. פרוש, לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה, וזולת זה לא היה מריב.

וירב בלבן. פרוש, בערך לבן היה הדבר נכר שהוא מריבה, אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה. וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״ד) וזה לשונם: קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו׳ פיוסים יעקב מפיס לחמיו״ וכו׳ עד כאן. וזה מכון לדברינו. ואולי יכון עוד שלא רב עמו בכנופית אנשים אלא ביחוד עמו, והוא אמרו וירב בלבן פרוש: ביחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו.

מה פשעי וגו׳. פירוש: בשלמא אם מימיך מצאת בי עול שפשעתי לך, כיעור זה של הגניבה בפשע, ולא לבד בפשע אלא אפילו בשוגג, והוא אמרו מה חטאתי שתחשדני בגנב. וגלה דעתו יעקב כי טעם הקפדתו היתה שראהו ממשש כל נכסיו וכליו, ולצד העדר ידיעתו בגניבת התרפים יחשוב כי לא היה מחפש חיפוש מחופש אלא לראות אם לקח דבר מה משלו, והערים לומר שגנבו לו תרפיו שיהיה לו סבה לחפש בכל המקומות. לזה הוכיחו מנין נכנס לו צד הספק בו שהוצרך לחפש.

ויחר ליעקב. גם כאן אינו מלשון כעס. וגם קשה הלשון וירב בלבן. וירב את לבן מיבעי כמו ריבך ריב את רעך. או עם לבן. וכן אינו מובן לשון ויען יעקב. כי בכ״מ דכתיב עניה מורה שהקדימו איש בדברים כמש״כ בס׳ שמות ט״ו כ״א ובכ״מ. אלא יעקב היה סובל ושותק אלא מצטער בפ״ע על החשד שחשדהו לגנב. ולא היה מדבר עמו מאומה מרוב צער וחרון. אבל לבן רצה לכרות עמו ברית שלום וזה א״א בלי תוכחה כמבואר במ״ר פ׳ וירא כל שלום שאין עמו תוכחה כו׳ ע״כ התקוטט לבן עמו ומשכו ליעקב לריב עמו ולדבר את כל לבו מש״ה כתיב וירב בלבן ע״י פעולת לבן רב עמו:

ויען יעקב. על דברי לבן:

מה פשעי. בזדון:

מה חטאתי. אפי׳ בשגגה שגם זה היה עול ואם לא נשמר הצאן יפה שהרי היה שומר שכר. וא״כ היה מקום לחשוד שאיני חושש על ממון אחרים וממילא נחשד אני גם על גניבה אבל מה זה חטאתי:

ויחר ליעקב. אחר שראה שממשש על גנבות אחרות וראה שגם התרפים לא נמצאו, מבואר שמחפש עלילות, ע"כ וירב בלבן ויאמר מה פשעי, ר"ל שהרודף אחר שכירו יהיה באחד מארבעה פנים. א] אם חטא נגדו איזה פשע גדול, או עכ"פ חטא קטן ורוצה להנקם ממנו, עז"א מה פשעי ומה חטאתי: