בראשית לא, יד

העוד לנו חלק. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים:

וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא

וַאֲתָבַת רָחֵל בְּאַסְכָּמוּתָא דְלֵאָה וְאַמְרָן לֵיהּ הַאֶפְשַר דְעַד כְּדוֹן אִית לָנָא חוּלַק וְאַחְסָנָא בְּבֵית אָבוּנָא

העוד לנו. איך תחשוב שיקשה עלינו להפרד מאבינו:

העוד לנו חלק וגו'. מה אנו ממתינות כאן העוד לנו חלק במה שיש לו שנמתין ליקח חלקינו:

העוד לנו וגו׳. כפלו לומר חלק ונחלה, לרמז שני דברים: האחד הוא חלק הנוגע להם בירשת אמם שכבר מתה, והשני נחלת אביהם. והחליטו שאין להם תוחלת משניהם, והראיה – ״הלא נכריות נחשבנו לו״, כבר שמכרנו, זה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים, וממילא יצו עליהן לבל ירשו בו. הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו, ואון יוכיח, וכמעשה רבן שמעון בן גמליאל ואחותו (שבת קטז:).

ואמרו ויאכל גם אכול – שתי אכילות: אחת ירשת כתבת אמם, והשניה מה שעבד יעקב ארבע עשרה שנה בעדם.

ותען רחל ולאה. הקדימה רחל ללאה כבר ידוע מה שאמרו במ״ר. וי״ל עוד שהיא נרגשה ביותר מהזכרת הנדר באשר היא עיקר אשתו ובאמת מתה תחלה ואולי מפני איחור הנדר שנתבקרה פנקסו של יעקב ע״ז כדאיתא בב״ר פ׳ פ״א:

העוד לנו וגו׳. למה לך הצעת דברים כ״כ בדבר העושר. וכי יש תקוה לנו שאם ישוב העושר לאבינו יתנם לנו בנכסי מלוג והלא אנו רואים כמה התנהג עמנו בדרך זר:

ותען רחל ולאה וגו' העוד לנו חלק ר"ל מה נתעכב כאן ומה נקוה פה, כי יש אב שמשיא בנותיו בלא נדן, אבל אז יש להן תקוה שאחר מותו יהיה להם חלק בנחלה כאחד הבנים, ויש שנותן להם מתנות ונדן בחייו, ואז אין להן תקוה על הירושה, כי כבר לקחו חלקם בחייו, אבל יש להן תקוה שעוד יתן להן מתנות בחייו, אחר שדרכו לחלק נכסיו בחייו, אמנם אם אביהן לא נתן להן נדן ומתנות, ועוד גזל את שלהן, שאז אין להם תקוה לקבל מתנות בחייו, ואח"כ קרה להן מקרה שבאו לידן נכסי אביהן בחייו שלא ברצונו, וא"כ אין להן לקוות על ירושה ג"כ, כי כבר הגיע חלקם לידן, א"כ אין להם עוד שום תקוה לא למתנות ולא לירושה. וז"ש העוד לנו חלק [היינו שיחלק מתנות בחייו], או נחלה, שנירש אותו אחר מותו, ומפרש העוד לנו חלק: