בראשית ג, כ

ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדוגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:

חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם, (קהלת ב כב) בלשון היה:

וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִתְּתֵהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוַת אִמָּא דְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא

וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִיתְּתֵיהּ חַוָה אֲרוּם הִיא הֲוַת אִימָא דְכָל בְּנֵי נְשָׁא

ויקרא. חוה. הוי"ו והיו"ד מתחלפי' וכן הנה יד ה' הויה. ואתה הוה להם למלך. ולא קרא' ביו"ד כי מה הפרש יש בין שמה ובין שם החיות:

אם כל חי. מבני אדם:

חוה. שצריכה לחיות ולגדל הבנים בחטאה:

כי היא היתה אם כל חי. אע"פ שזה יקרה גם לשאר הנשים מכל מקום היא לבדה בזה השם כי היא היתה ראשונ' לכלן:

ויקרא וגו' אשתו חוה על שם שמחוה וזהו שאמרו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים:

ואחר כך אמר (תרגום הפסוקים כ'-כ"ד). הוספתי בתרגום "אם כל חי" ואמרתי: חי נאטק – חי מדבר, כדי שלא יכלל בביטוי הזה כל בעלי החיים, כסוס וחמור וזולתם, דבר שהחוש מכחישו. ותרגמתי "עץ החיים": אלעאפיה̈ – המרפא, כי למלת חיים בלשוננו שמונה הוראות: חיי העולם הזה, כמו שאמרה רבקה: למה לי חיים, אנשים חיים, כנאמר: וירדו חיים שאולה, אנשים עשירים, מה לעני יודע להלך נגד החיים, מרפא, חיי בשרים לב מרפא, שכר לעולם הבא – ראה נתתי לפניך היום את החיים, דעת, ככתוב: מקור חיים פי צדיק, התגשמות המאוויים – ועץ חיים תאווה באה, כי שם ציוה ייי את הברכה חיים עד העולם. וכן הוספתי בתרגום "וחי לעולם" מעאפא – מרפא.

ויקרא האדם שם אשתו חוה. ע"ד הפשט מלת חוה פירושה מדברת מלשון (איוב טו) אחוך שמע לי והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות. וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות. ואמר כי היא היתה אם כל חי כלומר חי המדבר להוציא שאר בעלי חיים שאין להם שכל והדבר אין בהם.

וע"ד המדרש שם אשתו חוה מלשון חויא ומפני שקראה כן לכך נזדווג לה נחש ומכאן למדו רז"ל שהשם גורם.

חוה לשון חיות מגזרת היה הוה.

אם כל חי אמר ר׳ סימון אמו של כל החיים שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מחוה היו הרוחות זכרים מתחממין ממנה ויולדת מהם ורוחות נקבות מתחממות ממנו ויולדות הה״ד אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים. ד״א אם כל חי לשון גבורה כמו שקמתי אם בישראל.

אם כל חי כל בעל מדע:

כי היא היתה אם כל חי י"ל שהיא מפרנסת כל בהמה וחיה והיתה נותנת לכל א' כפי רצונו ואדם היה עוסק בעבודת האדמה:

כי היא היתה אם כל חי. ואע"פ שלא היתה אם לחיות ולבהמות, אם משמע לשו' גבירה כמו (שופטים ה' ז') שקמתי אם בישראל, וכן אב לשון אדנות ורבנות כמו אבי כל תופש כינור:

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי כבר קרא לה אשה ולמה קרא לה עוד שם אחר אלא שקודם שחטא נתן לו הקב"ה האשה לשיתקיים באיש שאם יבשל ויאפה ושאר מלאכות לא יעסוק במושכלו' התורה ובסודות אלהיות וכשחטא ומצד החטא אין האדם קיים באיש אם כן אין האשה לקיום האיש רק לקיום המין קרא לה חוה כי היא היתה אם כל חי:

ויקרא האדם שם וגו׳. יש לתת לב למה לא קרא לה שם בשעה ראשונה, קודם כל מעשה אשר נעשה.

דע כי זאת האשה כבר נתעלית לשבח, וקרא לה ה׳ שם יחד עם בעלה, כאמרו ״ויקרא את שמם אדם״ – שם לתהלה ולתפארת, כי שם זה אדם הוא שם מעלה, וכמאמר הנביא (יחזקאל לד:לא): ״אדם אתם״, ואמרו זכרונם לברכה (יבמות סא.) אתם קרויים אדם וכו׳. ומעתה אין מקום לאדם לקרות שם לחוה, מה שאין כן אחר מעשה ששמעה לדברי מסית והזידה בעץ הדעת ירדה מבחינתה וחסרה שם המעלה. וכן מדה זו בעולם שכל שיזיד אדם יחסר שמו, כאמרו (משלי י:ז): ״ושם רשעים ירקב״ רחמנא לצלן. לזה בא האדם וקרא לה שם על מעשיה שהיתה אם כל חי. והגם שגם שאדם חטא, כבר כתבתי למעלה ששוגג היה בדבר.

ועוד גם לו הכרה ירידה לפי שעה, שקרא לו הכתוב כאן ״האדם״ ג׳ או ד׳ פעמים. ויש לך לדעת כי בחינת ״האדם״ היא פחותה מבחינת שם ״אדם״, כאמור במסכת עבודה זרה (עבודה זרה ג.) וזה לשונם: אמר רבי ירמיה (הגרסא בגמרא רבי מאיר, אולם התוספות בסנהדרין נט. כתבו ויש מפרשים דגרסינן רבי ירמיה, הגהה) ״אשר יעשה אותם האדם״ וגו׳ – כהנים ולוים לא נאמר וכו׳, אפילו גוי העוסק בתורה וכו׳. והקשו רש״י ותוספות מאמר זה עם מאמר רבי שמעון בר יוחאי שאמר: אתם קרויים אדם וכו׳, ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין ״אדם״ ל״האדם״, כי ״אדם״ הוא הגדול והמשבח וכו׳. והגם שרש״י זכרונו לברכה כתב (סנהדרין נט.) שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עקר, כי מצינו בפרוש בדברי רשב״י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי ״אדם״ הוא בחשבונו מ״ה, ושמו של הקדוש ברוך הוא הוי״ה במלוי אלפי״ן יעלה כן, ובתוספת הה״א תאבד הכונה הרמוזה. ולזה קרא לו ״האדם״ אחר שחטא, אבל לא נשאר בירידה זו, שמצינו לו שחזר ה׳ וקראו ״אדם״, דכתיב ״וידע אדם עוד את אשתו״, וחזר למעלתו כי חטאו שוגג הוא.

עוד יש לומר טעם קריאת שם אחר כל המעשה. וקודם יש להעיר למה יתיחסו אליה החיים ולא יתיחסו אל האדם, כי גם הוא אב כל חי. עוד יש להעיר כי לטעם האמור היה צריך לקרותה חיה ולא חוה. אכן הכונה היא להיות שנתחדשו בה ב׳ דברים: הא׳, ששמעה דברי המסית קרא אותה על שמו, והוא אמרו חוה מלשון חויא שהוא הנחש, וכמו כן הובא בספר הזהר (זהר חדש בראשית י״ט), והב׳ שנגזר עליה לילד בעצב. לזה קרא לה חוה ולא קראה חויא, לרמז כי היא היתה אם כל חי, כיון שהיא סובלת העצבון של הריון ושל לדה, לה יאתה להתיחס אם כל חי ולא לאדם. ולא אמר הכתוב אלא טעם שהוא בלתי מוחש במשמעות השם, כי רמז החויא נכר הוא בשם. גם סמך הדבר למעשה הנחש יגיד הדבר.

כי היא היתה אם כל חי. למה קרא לה שם עכשיו אחר החטא ועוד חיה היה לו לקרותה ונראה כי קודם החטא נקראת חיה על שם אם כל חי ואחר החטא שגרמה מיתה לדורות הוחלף שמה מן חיה לחוה כי חוה נגזר מן לשון חויא דהיינו נחש, ובא הכתוב לתרץ למה לא קראה נחש בפירוש אלא לפי שקודם זה היתה אם כל חי. ונקראה חיה, על כן בהחליפו שמה לא הוצרך להחליף כי אם יו״ד בוי״ו כדי שישאר רושם שם ראשון במקומו.

ויקרא האדם וגו׳. עתה אחר שהרגיש בה שנשתנה טבעה להיות דבוק אך בו ועתה יש לה הרגש בטוב ורע לעצמה. ע״כ קרא אותה חוה:

כי היא היתה אם כל חי. אם נפרש אם של כל אדם אין מדויק לשון חי וכי רק האדם נקרא חי. ותו מדוע קראה בזה השם אחר שאכלה מעץ הדעת. אלא פי׳ כל חי הוא כמ״ש הרא״ש (ברכות פ״ו סי׳ ח׳) בפי׳ ברכה בורא נפשות כו׳ להחיות בהם נפש כל חי. שמשמעו שאין זה עיקר חיות האדם והכרחי אלא בא להתענג. וכיוצא בזה ביארנו לעיל ב׳ י׳ משמעות חי כ״פ שמחה ומלוי רצון. והנה עד שלא הי׳ להאשה דעת אנושי לא רצתה כ״א הכרחי לחיות כמו בהמה. עתה שהשיגה שכל אנושי היתה פי׳ נעשית אם כל חי ממציא כל תענוגי בני האדם. ומש״ה נקראת חוה ולא חיה שקרוב יותר לדברי הטעם אלא משום שע״פ רוב אותו התענוג נהפך לרועץ ומזיק לאדם. ומעין זה אמרו בב״ר שהוא מלשין חויא היינו נחש שנושך בעקב:

שאלות: למה נתן לה עתה שם חוה. ולמה הסמיך לזה מה שעשה להם כתנות עור: מז"ש הן האדם היה כאחד ממנו. איך יתיחס להשי"ת או למלאכים ידיעה זו שחטא בה האדם. ואם זה מעלה למה הזהירו ממנו ורחק אותו עי"כ מעץ החיים. ולמה כפל וישלחהו מגן עדן ויגרש את האדם. ומי הם הכרובים ולהט החרב שנלחצו המפרשים בענינם:

ויקרא האדם שם אשתו חוה. כאשר ראה אדם כי אשתו יעצתו להרשיע, ראה שאין ראוי להקרא שמה אשה כבראשונה, כי לא השיג ממנה עזר כראוי. וקרא שמה חוה מצד שהיא היתה אם כל חי, כי מעתה לא יושג ממנה העזר רק להוליד בנים, שכן היו נקבות כל בע"ח רק לקיום המין, וע"כ אמרו חז"ל שפירש אדה"ר ממנה ק"ל שנים, וגם שאחר אכילת עץ הדעת התחיל להשתמש בשכל המעשיי והיה יכול לתקן צרכי הבית בעצמו, והיא לא היתה רק להקים זרע:

י ר"ל דקשה ליה לרש"י היה לו לקרותה חיה, ועל זה פירש נופל וכו':