בראשית ג, ב

וַאֲמָרַת אִתְּתָא לְחִוְיָא מִפֵּירֵי אִילַן גִּינְתָא נֵיכוּל

וַאֲמָרַת אִתְּתָא לְחִיוְיָא מִשַׁאַר פֵּירֵי אִילַן גִינוּנִיתָא אִית לָן רְשׁוּ לְמֵיכַל

מכל עץ הגן נאכל. ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכיל' עץ שהאל ית' אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר ח"ו לאל ית' וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה:

ותאמר האשה וגו׳. נתחכמה להשיב לכל הנשמע מדבריו כפי מה שפרשנו כי ג׳ טענות נתכון לומר, והשיבתו, כנגד מה שנשמע בדבריו: א׳ שהכל אסור, או לטענת שכל עצי הגן הם ענפי האילן ההוא מברכים ועודנם יונקות מעץ הדעת, או לטענת שהוא העד ששמע כי הכל אסר הבורא, אמרה לא כן הוא, מכל עץ הגן נאכל, כי ה׳ שאסר עץ הדעת הוא התיר שאר אילנות, ומה בכך אם הם מברכות ממנו. בשלמא אם לא היה ה׳ מתיר בפרוש כל עצי הגן אז יש מקום לצדד כדבריך, מה שאין כן אחר שה׳ התיר בפרוש כל עצי הגן מה מקום לנו לאסר דבר שהתר מפי הבורא. גם אין לשמע לעדותו כי עדותו מכחשת היא אצלה מדברי בעלה, ותועיל הכחשת העדיות לבל תאסר עצי הגן כי עדות מחלקת היא, אבל לא תועיל להכחיש כל העדות להתיר הכל, כי בכלל כל שאומר הנחש ישנו לעץ הדעת וכדעת בית הלל.

וכנגד מה שנשמע מדבריו בהפלגת שבח האילן, אמרה אדרבה, לצד פחיתותו אסרו הבורא, והוא אמרו פן תמתון כי יש בו בחינת מות, והאלהים אמר לנו לא תאכלו וגו׳ פן תמתון. ולהשכילך במכון יש לך לדעת כי כל אשר יצוה ה׳ עמו לא צוה ה׳ דבר לצד ההורמנא והנקמה אלא הכל לסבת הרחקת הנזק והקרבת התועלת. והנך רואה כמה נטיעות נטע ה׳ וכמה ענינים מפלאים ברא בעולם והכל נתנו ליציר כפיו, והם דברי חוה שדנה כי לא מנעה ה׳ מעץ הדעת אם לא שהוא חלק המזיק, ויפה דנה, והוא אמרה מכל עץ הגן נאכל, פרוש, הרי זה מגיד כי חפץ ה׳ להיטיב לצד הרצון, ומזה אתה למד כי מה שמנענו מזה הוא לצד הרחקת הנזק. והוסיפה לומר ולא תגעו בו הגם שלא נאמר בדברי ה׳, חשבה כיון שהמניעה היא לצד שלא תסתכן, מעתה כל מה שתוסיף להרחיק מבחינת המזיק כן ראוי לעשות. ואפשר כי האדם כשצוה לה על העץ בסדר זה אמר לה, להגדלת ההרחקה כשתדע כי עץ זה הוא סם הממית תפליג בהרחקה:

עוד נתכונה לומר לו: יהיה שכדבריך כן הוא, כי הוא המשבח מכל עצי הגן, כי מה בכך אם האילן משבח הוא מכלן? הרי האלהים אמר כי אם נאכל ממנו נתחיב מות, ויש לנו לחוש לעצמנו. ואמרה ״ולא תגעו בו״, אפשר שחששה לשמן הפרות ובנגיעה יהנה הגוף, כאמרם (שבת פו.): מנין לסיכה שהיא״ וכו׳, והרי היא נהנית ממנו והיא בכלל אכילה, כאמרם בש״ס (פסחים כא:): כל מקום שנאמר לא תאכלו וגו׳ אחד אסור אכילה וכו׳. ומכון הדברים כי הגם שיש בו מעלה רמה כדבריו ואין דומה לו, הלא רגליו יורדות מות, בזה הוא נשפל מכל עצי הגן.

ומעתה לא נשאר מקום לטעון עוד ״קום אכול״, וממה נפשך מניעה זו שמנע ה׳ אותנו מעץ זה לא תמנע מחלקה: או לצד הרחקה מהנזק, או לצד לקבל עלינו גזרת מלך ולשמוע בקולו, כי זה מנימוסי המלוכה. ולשני הטעמים יש יראת מות בדבר, ועלינו להתרחק.

מפרי עץ הגן נאכל. באמת דביקות האשה לאדם לא הי׳ כ״א בשעה שעמדה עמו וכטבע החלק ששואף אל הכלל בשעה שרואה אותו. ובאותה שעה שדבר עמה הנחש. הלך האדם ממנה והרגישה תאוה לאכול ואמרה שתאכל. ומענין דבקות האדם בקונו לא הרגישה. ע״כ אמרה שודאי נאכל. ואמרה מפרי עץ הגן ולא כלשון ה׳ מכל עץ הגן. דמשמע אפי׳ הנאה מן העצים כמ״ש לעיל. והיינו משום שאדם אמר לה שתאכל רק הפרי. באשר לא ידעה להזהר בהשחתת האילן. שלא הי׳ לה דעת אנוש:

ותאמר האשה אנחנו אין אנו דומים לכל הנבראים המוטבעים במעשיהם, כי אנו יש לנו אפשרות לעשות או לחדול כי אנחנו בעלי בחירה, ומפני אמירה וגזרה בעלמא לא נחדל מלאכול, כי מפרי עץ הגן נאכל, ר"ל שאם היה אומר שלא נאכל מפרי עץ הגן, היינו אוכלים מצד בחירתנו החפשיית, רק