בראשית כח, ה

אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:

וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם לְוַת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו

וְשָׁדַר יִצְחָק יַת יַעֲקב וְאָזַל לְפַדַן אֲרָם לְוַת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָאָה אָחוּהָא דְרִבְקָה אִימָא דְיַעֲקב וְעֵשָו

אחי רבקה אם יעקב ועשו בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו וראוי היה שיצוה גם כן לעשו אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו ועוד הזכיר שלקח אותה על נשיו ולא גרש את הרעות כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו חסלת פרשת תולדות:

וישלח יצחק את יעקב. יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ"ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ"ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא"כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן:

וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת מבנותיו של לבן ומפני זה אמר אל לבן כי כן צוה לו אביו קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ומ"ש אחי רבקה אם יעקב ועשו וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה ורבקה אם יעקב ועשו.

אבל ע"ד הפשט כוון הכ' בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע ז"ש אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה כי אחי רבקה הוא אחי הצדיקה וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן, אח"כ הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואעפ"כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כ"א על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכ' (בראשית כ״ה:כ״ח) ורבקה אוהבת את יעקב.

ומפי הרב מורי שמעתי כי מה שהוסיף אם יעקב ועשו כוון הכ' לומר כי מה ששלחתו רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינו רוצה שיגיע זל"ז כי אם יעקב ועשו היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכש"כ שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו:

וע"ד חכמת הטבע אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כאו"א, אבל יעקב ועשו הי' הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת ומטעם זה היה הרצון בבטן כענין שכ' (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו לומר סובלנית זו מי היתה:

אם יעקב ועשו הוצרך לכתב שלא תתמה איך יצא רשע כעשו משני צדיקים כמו יצחק ורבקה לכך נאמר אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו להגיד לך כדאמרי׳ בעלמא רוב הבנים דומים לאחי האם, עשו דומה אל לבן אחי אמו. ד״א אם יעקב ועשו שלטובת שניהם נתכוונה כדכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד.

אם יעקב ועשו. כמה רבקות היו ומגיד לך הכתוב שהוא אח לאותה רבקה שהוא אם יעקב ועשו:

אם יעקב ועשו ידוע הוא שרבקה היתה אם יעקב ועשו וכתב רש"י איני יודע מה מלמדנו ונראה לי שאחר שיצחק ורבקה שלחו ליעקב מבאר שבע לפי שלא יהרגנו עשו ופדן ארם אינו רחוק מאד מבאר שבע היה ראוי שישלחהו למקום רחוק מאד כדי שלא ילך עשו שמה להורגו לזה אמר אם יעקב ועשו שם בפדן ארם ידעו שרבקה אוהבת את יעקב ושם יצילוהו מעשו לזה אמר אם יעקב ואחר כך עשו ולכן לא פחדה רבקה לשלחו שם וי"מ שיצירת שניהם בשלייא אחת דרך פלא ולזה אמר אם יעקב ועשו הפך שאר תאומים שכל אחד בשיליא אחת בפני עצמה:

וישלח יצחק וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר אחי רבקה, מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אמרו אם יעקב ועשו הם דברים יתרים?

אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפרסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה, לא היה בתואל מפרסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפרוש אברהם שיקח בת בתואל, מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע, וכמו כן יצא מלבן בת צדקת. גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שרש קדשה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פרוש הרי שיצתה שלשלת הקדשה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה.

ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבים, והכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדשה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים, וכל אשר יתגיר מהאמות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדשה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא השלם בנין הקדשה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (בראשית כה:יט) ״אברהם הוליד את יצחק״ פרוש לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדשה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבדתו.

אך זה היום שקוינוהו, כי פרחו שרש הקדשה הן בני ישראל, ופרח מטה עז תפארה, והכר אילן החיים חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, הן המה המבהקים בקדש, ולא יסב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדשה בתוך העמים, הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים, ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם.

וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם, גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (בראשית רבה פרק נ״ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו׳, ודבריהם סתומים הם. ולפי מה שכתבתי מצינו עקר הטעם נכון, כי טעמו של אברהם הוא כי הוא משלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתעב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אמרו (בראשית ט:כה) ״ארור כנען״ פרוש: משלל בהחלט ממין הקדשה:

ותמצא כי ממין האמות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחוסים בצל הקדש, אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגיר גר כנעני כשאר העמים, וזה יגיד דברינו. ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״ משבעה עממים, ודקדק לומר ״כל נשמה״ לתת טעם למצות ״לא תחיה״, כי אין בהם נשמה, פרוש: נפש קדושה שיתיחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב, והבן:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת, צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משעבדים לכנען (שופטים ד:ב), אחר שידענו נאמנה שהשעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדשה שבתוך הקלפה, ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות. ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות, כאמרם זכרונם לברכה (פסחים קיח:): לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, דכתיב ״וינצלו את מצרים״ (שמות יב:לו), צוה ה׳ לבל יבאו שמה, וכמבאר הטעם בדברי האר״י זכרונו לברכה (שער הגלגולים). ואם כן, איך יהיה שנסבל את כל עצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדשה?

אכן יתבאר הדבר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדשה שבויים בקלפה: האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה, כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל, וכנשמת רבי חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה, וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה. והשני הוא מין ניצוץ של קדשה הדבוק בקלפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקלפה, ואין לו מציאות לפרד ממנו אלא כאשר יצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה, שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדשה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה, כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדשה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א:כ) ״וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת״, שהכתוב קראו החל מלשון ״נהייתי ונחליתי״ (דניאל ח:כז), כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער, ולזה הוא משנה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר ״אשר כנענים״ ולא אמר ״בכנענים״, וגם אמר ״כנענים״ לשון רבים, אולי כון על הניצוצות של הקדשה שלהיותם עתה בתוך קלפת כנען יקראו בשמו כנענים. ושעור הכתוב על זה הדרך: גלות החל הזה, שהוא גלות ישראל, הוא לסבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.

אם יעקב ועשו. מש״ה לא הרגישו יצחק ועשו כי בורח הוא מעשו אחר שלבן הוא אחי אם עשו ג״כ:

וילך וגו' אל לבן. יצחק א"ל ביתה בתואל שהוא ינחהו בעצתו, ויעקב שירא מעשו הלך אל לבן שהיה גבור בארץ ויגן עליו מפני עשו:

א (קצ"מ), יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע, אם לא יודע ישתוק, וי"ל דרש"י ידע שיש לישב בכמה אנפי כפירושי המפרשים וע"ש, אבל לא ידע איזה הוא אמיתי לישב הפשיטות של מקרא, ועיין בצד"ל: