בראשית כח, יז

כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסלם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סלם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חלין (חולין צא ב), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. [ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]:

מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש:

וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה:

וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא

וּדְחִיל וַאֲמַר מַה דָחִיל וּמְשַׁבַּח אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵין אֲתַר חוֹל אֲרוּם אֱלָהֵן בֵּית מִקְדָשׁ לִשְׁמֵיהּ דַיְיָ וְדֵין כָּשַׁר לִצְלוֹ מְכֻוָון כָּל קְבֵיל תְּרַע שְׁמַיָא מְשַׁכְלַל תְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא

כי אם בית אלהים וזה שער השמים הוא בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים וכתב רש"י (רש"י על בראשית כ״ח:י״ז) אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא (ב"ר סט ה) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם רגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע שפועו כנגד ירושלם ושאמרו רבותינו (חולין צא) צדיק זה בא לבית מלוני ועוד אמרו (פסחים פח) יעקב קראו בית אל וזו לוז היא ולא ירושלם ומהיכן למדו לומר כן אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום ואם תאמר כשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שם איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם) וקרא מסייע לן וילך חרנה כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל קפצה ליה ארעא עד בית אל כל אלו דברי הרב ולא נראה לי כלל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין (צה) שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה ופירשו אליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית כ״ד:מ״ב) ואבא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק יעקב דכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הנה בפירוש אומרים שכיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:י״א) עוד עשו שניהם שוים בקפיצה אמרו ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) בר יומו ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי וביעקב דרשו (ב"ר סח ח) כן וילך חרנה רבנין אמרין בר יומו ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים ועוד כי בית אל איננו סוף גבול ארץ ישראל מפאת חרן כי חרן ארץ קדם הוא ועוד שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם ועוד מה טעם להיותו כנגד בית אל והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכולו אבל מדרשים הללו ענין אחר להם אמרו שם (בראשית רבה ס״ג:י׳) אמר רבי הושעיה כבר כתיב (בראשית כ״ח:ז׳) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ומה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע אלא אמר אבא בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו לא מבאר שבע אף אני הריני הולך לבאר שבע אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע וכוונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך שהוא ארץ מגורי אביו ולשם חזר אליו שנאמר (בראשית ל״ה:כ״ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק ואם כן הכתוב שאמר ויצא יעקב מבאר שבע כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים ונתן לו הרשות לצאת כמו שאמר ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת והסולם שראה לדעת רבי יוסי בן זימרא ראה שרגליו בבאר שבע במקום אשר הוא שוכב שם וסוף שיפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בית המקדש נסמך בשמים בפתח שהמלאכים נכנסים ויוצאים בו והשם הנכבד נצב עליו ולכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה ובית המקדש בית אלהים ובבקר נשא יעקב רגליו מבאר שבע וילך חרנה בן יומו והיא קפיצת הדרך שלו זהו דעת רבי יוסי בן זימרא שאמר בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ט:ז׳) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. והאבן אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותם שהרי באר שבע איננו בית אל והוא בבית אל העמיד אותה ולשם חזר בשובו שנאמר (בראשית ל״ה:א׳) קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וגו' אבל הקים אותה כנגד השיפוע במקום שראש הסולם עומד שקרא אותו בית אלהים והיא עיר לוז ולדעתו של רבי יוסי בן זמרא לוז היא ירושלים שקראו בית אל ואפשר שיהיה כן לפי המקראות שבספר יהושע ובאמת שאיננו בית אל הסמוך לעי כי כן שם העיר ההיא לראשונה בימי אברהם וקודם לכן ורבי יהודה ברבי סימון חלק שם (בב"ר סט ז) על רבי יוסי בן זימרא ואמר הסולם הזה עומד בבית המקדש ושיפועו מגיע עד בית אל מאי טעמיה ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' ויקרא שם המקום ההוא בית אל ודעת רבי יהודה ברבי סימון כי "ויפגע במקום" הוא הר המוריה וילן שם כי בא השמש לו בלא עתו שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה וראה הסולם רגליו במקום ההוא ושיפועו שהוא ראשו מגיע עד כנגד בית אל זה והיא עיר לוז ואמר כי זה המקום בית אלהים ושיפוע הסולם שער השמים והנה הר המוריה טוב לתפלה וגם בית אל מקום ראוי לעבוד שם האלהים והקים המצבה בבית אל כי לדעת כולם כנגד השיפוע הקים אותה ויסכים דעתו של רבי יהודה ברבי סימון עם המדרש שבגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא) ובפרק חלק (סנהדרין צה) שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה אז קפצה לו הארץ ויפגע מיד בהר המוריה ושמא דעתם שקפצה לו בהליכה ובחזרה כדברי האומר (בב"ר סח ח) וילך חרנה בן יומו ויפגע במקום מיד בפתע פתאום ומצאתי עוד מפורש בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק לה) אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע לשם בחצי היום וכו' אמר לו הקב"ה יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה אמר לפניו רבון כל העולמים עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה ובלא עתו בא השמש ממערב והביט יעקב וראה את השמש בא במערב וילן שם כי בא השמש לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים ונעשו כלן אבן אחת להודיעו שכלן עתידים להיות גוי אחד בארץ שנאמר ( ז כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר ויצוק שמן על ראשה מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נפתחה הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן עד כאן והנה המדרשים כולם אף על פי שיש ביניהם חלוף במקצת אבל כלם מודים שקפיצת הארץ היתה ליעקב שהלך מהלך כמה ימים כהרף עין ויתכן שכלם מודים זה לזה ובכל הליכותיו קפצה לו בלכתו מבאר שבע לחרן וברצותו לשוב להר המוריה ובצאתו משם לחרן ואין אחד מכל המדרשים שיאמר כדברי רש"י:

כי אם בית אלהים. שיתפלל אדם בו בשעת צרכו ותשמע תפלתו כי המקום נבחר. ורבים יתמהו איך הקים יעקב מצבה והנה שכחו כי י"ב מצבות הקים משה והכתוב לא אסר לשום מצבה לשם רק אמר לא תקים לך מצבה אשר שנא. ובגעתי אל מקומו אפרשנו:

ויירא. על שגגתו:

אין זה. זה המקום שראיתי במראה שהיה הסלם נצב בו אינו כי אם בית אלהים. מקום בית המקדש כאמרם ז"ל יעקב קראו בית:

וזה שער השמים. וזה הסלם שראיתי מורה שמן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל ית' הנצב עליו את תפלת המתפללים ותעל תפלתם למעון קדשו השמים:

אין זה כי אם בית אלהים. פי' מאחר שאני רואה שהם עולים מכאן תחלה ויורדים ונשארים למטה א"כ מקום זה והשמים מדור אחד הוא והם עולין מכאן לשמים ויורדין כאדם עולה מבית לעלייה ואחר יורד אל הבית ונשאר שם:

וזה שער השמים וישכם לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה:

וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד.

ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע כי מלת זה רמז לשכינה כמו (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג' שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר (דברים ל״ג:י״ב) ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ.

ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על דבר נצחי וקיים כלשון (יחזקאל י׳:כ׳) ואדע כי כרובים המה. וכן (תהילים כ״ה:ו׳) כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון (שמות כ״ז:כ׳) כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת, והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם.

ובמדרש וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות.

אין זה כי אם בית אלקים פרש״י אמר ר׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא הסולם היה עומד בבאר שבע וכו׳ שהרי כשנסע מבאר שבע שהוא בארץ ישראל ירדו מלאכי א״י וליווהו עד קצה גבול א״י ומשם עלו ושם ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוצה לארץ. לפיכך צ״ל כי הסולם היה מתהפך לכל רוח. נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו מגיע בבית אל היא לוז. אמצע שפועו כנגד ירושלים. ושם בירושלים מוצב עמוד שעליו מתהפך הסולם. ומוצב קאי אעמוד שעליו מתהפך הסולם שתרגומו נעוץ בארעא. וזהו דמות תבניתו. אין זה כי אם בית אלקים פרש״י ומהיכן למדו רז״ל לומר כן כלומר אחר שרבותינו פי׳ על פסוק זה צדיק בא לבית מלוני שמשמע שלן בירושלים שוב חזרו ופירשו יעקב קראו בית אל וזו היא לוז ולא ירושלים - אם כן דברים אלו סותרים את אלו לפיכך אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן עד בית אל וזו היא קפיצת הארץ וכו׳ כך פרש״י. ומה שעקם יעקב את דרכו שהרי כל מי שרוצה ללכת דרך ישר מבאר שבע לחרן הוא הולך ממערב למזרח שכן חרן למזרח של ארץ ישראל כדכתיב ארם מקדם ופלשתים מאחור וחרן וארם אחד הם כדאמרינן לעיל, והוא הלך מבאר שבע לחרן דרך הר המוריה לבית אל דהיינו מדרום לצפון עד בית אל כשטת פרש״י, אלא י״ל הוא הדרך שבא בו אברהם זקנו כשיצא מאור כשדים והלך לו לחרן ומחרן לבאר שבע ובכמה מקומות, שבאותו הדרך נתיישבו שם אברהם ויצחק כמו שמצינו בפרשיות של מעלה, והיו רגילין באותו הדרך ומכירין בו לפיכך הלך בו יעקב. ומה שפרש״י אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי וכו', לא על הר המוריה אמר כן שהרי בהר המוריה התפלל כמה פעמים וכמו שאמרו רבותינו אין אדם יודע לשער כמה נסוכים נסך יעקב אבינו בהר המוריה אלא על בית אל אמר כן שהרי אברהם נתפלל שם ובנה בו מזבח כדכתיב בפרשת לך לך ויט אהלו בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח. אמרו רבותינו אלמלא לא התפלל אברהם אבינו בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ומה שנקרא שם המקום בית אל על העתיד נקרא שהרי לוז שם העיר לראשונה ויצחק כמו כן נתפלל על אותו מזבח שבנה שם אברהם אבינו ואעפ״י שאין בידינו כתב וראייה על זה, יש לנו לומר כי בודאי על אותו מזבח נתפלל יצחק כמה ימים ושנים. אבל יעקב לא היה שם ולא נתפלל לשם מקודם לכן, ועל זה אמר אפשר עברתי על מקום שעברו אבותי ולא התפללתי שם יהב דעתיה למיהדר מחרן שהיה עומד שם ללכת עד בית אל להתפלל שם, מיד קפצה לו הארץ ר״ל העיר שכבר היה שמה לוז, ובאה נגדו עד חרן. אמר הקב״ה אין תפלת הצדיק נשמעת אלא בבית הכנסת או בבית המדרש מיד נעקר גם הר המוריה ובא עד חרן. בתר דצלי ובעא למיזל אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד שקעה לו החמה שנאמר כי בא השמש וישכב במקום ההוא ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וגו'

אין זה כי אם בית אלקים פי׳ המקום הזה אני מכיר כי התפללתי בו כמה פעמים וידעתי כי הר המוריה בא לכאן ואחרי שמקום המקדש בא לכאן אקרא אני לעיר בית אל בזכות בית המקדש שבא לתוכה, כדכתיב ויקרא למקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר, והר המוריה חזר למקומו, אך האבן אשר שם מראשותיו שהיתה מהר המוריה נשארה שם בלוז להיות לאות ולעדות ששם קפץ הר המוריה וגם לוז חזר למקומו ויעקב והאבן עמו כדכתיב ויקח את האבן וגו׳ ומשם עמד יעקב בבקר ממשכבו ללכת חרנה, ואין לומר שבחרן עמד יעקב ממשכבו שהרי כתיב בסמוך וילך ארצה בני קדם. וכתיב בתריה ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו, ובשובו מבית לבן בנה עליה מזבח כדכתיב בפרשת וישלח ויבא יעקב לוזה הוא בית אל, ויבן שם מזבח ויקרא למקום ויצב יעקב מצבה מצבת אבן ויסך עליה נסך ויקרא שם המקום בית אל.

וזה שער השמים פרש״י מקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה הרי הוא קפץ נגד יעקב כדאמר לעיל לכך צריך לומר שגם מקדש של מעלה קפץ כנגדו.

אין זה דבר אחר כי אם בית אלקים וזה שער השמים מקום שהמלאכים נכנסין ויוצאין שם לפני הק' ולביתו ולעשות משלחתו:

ויירא ויאמר וגו׳. פרוש: הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באמרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא, דכתיב (קהלת ג:יד) ״והאלהים עשה שייראו״ וגו׳, ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש.

ואמרו וזה שער וגו׳, פרוש: מקום המכון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם שניה ״וזה״.

עוד נתכון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה ״אין זה כי אם בית אלהים״ אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה, ואמר כי הוא זה המקום. והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה, כאמרו ״וזה שער השמים״, כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים, וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקדש הוא מכון כנגד שער השמים.

ויירא. התבונן עוד על המקום שמרגיש מורא המעלה. ומזה הבין עוד שהמקום מקודש להשראת שכינה. ע״כ ויאמר.

מה נורא המקום הזה. מדוע אנכי נרגש בו:

אין זה כי אם בית אלהים. מקום מסוגל לתפלה כבית אלהים ע״כ אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב. וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך. והיה מצטער הרבה ע״ז שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות ישועה ורחמים. ואח״כ התחונן דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג והבין מזה כי כאן המלך מצוי. ע״כ צעק וביקש עד שישמע המלך. כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מעניני קדושה. כמה לבו ובשרו לאל חי. והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום והרי ישן באותה שעה וכפל צערו עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה:

ויירא. על כן התירא מאד מקדושת המקום, ואמר מה נורא המקום הזה, ומזה ידע שהסולם רומז ג"כ למקום המקדש, כמ"ש חז"ל במד', והוא המקום שהראה ההוא טעיא לרבב"ח תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי שהוא המקדש שהוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ושם אמר חזינא דעביד כוי כוי שהם חלוני שקופים אטומים, שהיו מוציאין את האור האלהי לחוץ על כל העולם, עד שמלאכי אלהים השלוחים מאתו לפרנס את העולם כולו עולים ויורדים בו, כי מערכת הרקיע עולה ויורד, שע"ז המליץ במאמר הזה מ"ש אזילנא ואנחנא לסלתאי ביני גלגלא אדמצלינא בעיתא ולא אשכחא א"ל מאי האי א"ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר, ר"ל שנסה למצוא מזונותיו ע"י הגלגלים והמערכת, וראה שהגם שהתפלל על הפרנסה לא מצא פרנסתו, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, וא"ל הטעיא משום שהגלגל חזר במסבתו, כמ"ש גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמ"ש שהקב"ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, שהוא הסולם שע"י הגלגל והמערכת שהוא חוזר תמיד ועליונים יורדים למטה. אבל סולם של יעקב שהוא המקדש שבו נושקים ארעא ורקיעא אהדדי יתנהג ע"י מלאכי ה' ושלוחיו ההשגחיים שהם עולים תחלה ע"י מעשה העבודה הנעשה בבית הנבחר, ומורידים אח"כ השפע למטה. וע"כ אמרמה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ששם ישב אלהים על הארץ, ונגדו פתוח שער השמים שדרך שם יעלו התפלות והמע"ט לשמים להריק ברכת ה':

א דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב (לקמן פ' י"ט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל (פ' י"ב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה (פ' ו') דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שארז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל:

ב רצה לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצה לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה:

ג מביא ראייה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש (לקמן פ' כ') נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן:

ד (נח"י), נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון: