בראשית כז, כד

ויאמר אני. לא אמר אני עשו אלא אני:

וַאֲמַר אַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו וַאֲמַר הָא אֲנָא

וַאֲמַר אַנְתְּ הוּא דֵין בְּרִי עֵשָו וַאֲמַר אֲנָא

אתה זה בני עשו - נראה שאתה בני עשו.

ויאמר אני. לא אמר כן אני הוא ולא עשו:

ויאמר אתה זה וגו׳. פרוש, מצדיק דבריו כי הוא עשו, לא שואל. ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות ״אני״.

עוד ירצה באמרו אתה זה, להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא, לזה נתכון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו. ולזה אמר ״אתה זה״ מורה באצבע לאשר יגיד חוש המשוש, והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא. וזה הוא לטובה אות שקבל הברכות יעקב בכונה אליו, והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו.

אתה זה בני עשו. לא כחוזר ומסתפק דא״כ מה חשב שיועיל בהשיבו שנית אני. אלא בשביל שנדרש לברכה לעורר אהבה להמתברך. ומזה הטעם א״ל אח״כ גשה נא ושקה לי ע״כ הזכיר אותו בשמו. דהזכרת השם מועיל לעורר אהבה כאשר יבואר להלן מ״ח ח׳ פי׳ המקרא כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ויבואר שם שיעקב אבינו עשה ג״כ כך לעורר אהבה לבני יוסף:

ויאמר האתה זה בני עשו. אחר שעד עתה היה מסתפק, בהכרח שבעת החל לכוון להמשיך עליו השפע ממקור הברכות, יפרש בבירור מי הוא ולמי יברך, ולתכלית זה היה השאלה הזאת ותשובתה: