בראשית כז, יח

וְעַל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא מָן אַתְּ בְּרִי

וְאָעֵיל לְוַת אָבוֹי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמָר הָאָנָא מַן אַנְתְּ בְּרִי

אבי. והמתין עד שיבין מהתשובה אם השעה מוכשרת להכין עצמו לרוה״ק ולברך. ע״כ ענה הנני:

ויאמר אבי. תחלה לא ערב לבו לאמר רק מלה אחת וכשראה שלא הכירהו אמר אנכי עשו בכרך, ועשו אמר אני בנך בכורך עשו, שכלל בלשון, שיקדים האדם בדבורו את הדבר שהוא עקר בעיניו, כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, ואצל יעקב היה העקר שר"ל שהוא עשו, אבל מה שאמר שהוא בכור, בזה לא שנה טעמו, כי באמת היה הבכור, לכן הקדים בדבורו שהוא עשו ובכ"ז לא אמר שקר כי פרש דבריו אנכי עשו מצד שאני בכרך, אף שאני יעקב, אבל מצד שקניתי את הבכורה של עשו, איני יעקב רק עשו שהוא הבכור, ובעשו היה בהפך, שזה שהוא עשו אינו חדוש בדבורו כי כן האמת, רק מ"ש שהוא הבכור שזה היה הפך האמת, כי מכר את הבכורה. ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכ"מ שיאמר אנכי, ר"ל אנכי בעצמי והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכ"מ שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות, לכן יעקב אמר אנכי, שהוא דיוק בעצמותו, ועשו לא עלה בלבו לדייק שהוא עשו רק שהוא הבכור שהוא תואר נוסף על עצמותו אמר אני. ומ"ש עשיתי כאשר דברת אלי, פירוש עשיתי כאלו דברת אלי, כי אתה כוונת לברך את הבכור ואני הבכור באמת, וא"כ היה הדבור אלי, וכלל בלשון שהה"א הנוספת בפעלים מורה על הבקשה, וע"כ אמר שבה ואכלה בלשון תחנונים: