בראשית כז, טו

החמודות. הנקיות, כתרגומו דכייתא דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:

אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:

וּנְסִיבַת רִבְקָה יָת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא דָּכְיָתָא דִּי עִמַּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יָת יַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא

וּנְסֵיבַת רִבְקָה יַת לְבוּשֵׁי עֵשָו בְּרָהּ רַבָּא מְרַגְנָן דַהֲוָה מִן אָדָם קַדְמָאֵי וְהַהוּא יוֹמָא לָא אַלְבִּשִׁינוּן עֵשָו וְאִשְׁתָּאֲרוּ גַבָּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יַת יַעֲקב בְּרָהּ זְעֵירָא

עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן להפליג בענין הצדקת כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן והיא מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן וכן יאמר למטה (בראשית כ״ז:מ״ב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן:

החמודות - שהיה עובד בהן אביו בשעת אכילה.

החמודות. שחמדן מנמרוד וחמודין היו שהיו מצויירין עליהם כל החיות ועופות שבעולם ונראין כאלו הן חיין וכשהיה בשדה היו החיות והעופות באין אצלו וניצודין מאליהן. ולמדרש זה קשה למה הלבישן ליעקב ונראה שרצתה להתנדדו לגמרי לדמיון עשו:

החמדת נאים וחדשים שמתכבד בהן בפני הבריות ומשמש בהן בפני אביו ולפיכך הריחן יצחק שהרי בגדים חדשים ריח הצבע נודף. ד״א החמדת שהיה לובש אותם כשהיה יוצא השדה לצוד ציד והיו נודפים ריח השדה, והאילנות כדכתיב וירח את ריח בגדיו ויאמר וגו׳ כריח השדה ואותו היום לא לבשם עשו כשהלך לצוד ציד.

החמדת מצינו בבגדים בלשון נקבה ובגדיו לא תשרפנה.

החמודות. שני חליפות בגדים היו לו אחד שהולך לצייד ואחד שלובש בין אנשים כן דרך הציידים:

ותלבש את יעקב. שהיה הולך לקבל שררה וגם לשמש לפני אביו בסעודתו, הלבישה לו בגדים נאים כדאמ' בגדים שבישל בהם קדירה לא ימזוג בהם כוס לרבו כי אם בבגדים נקיים, ועוד שהיו מריחים ריח צידה שפעמים באקראי היה מוליכם בשדי או מיד שהיה בא מן השדה עם הריח שבו היה לובשן ובכך לא הרגיש יצחק ביעקב כי הריח ריח השדה:

ותלבש וגו׳. פירוש: הלמתם עליו בתקון הלבישה, הגם שהיו גדולים תקנתם לקטן.

בנה הגדול. בקומה מיעקב ע״כ היו בגדיו מכסות כל הגוף של יעקב ולא נשאר רק ידיו שמשתמש בהם וחלקת צואריו שאין המלבוש מתדבק שם:

ותקח רבקה את בגדי עשו. ידוע שאם ילוה אל ההגדה הנבואיית מעשה בפועל, תתקיים הנבואה בכל אופן כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שבא עם הנבואה, בא לחזק את הדבר בל ישתנה, ואחר שענין ברכת יצחק היה כעין הודעה שמימיית, רצתה שתלוה אליו מעשה פעלית מיוחס אל הדבר שיציינהו בפועל, וידוע כי טובות העה"ז העושר והמשרה נמשלו בכתבי הקודש בשם בגדים, שהם מלבושים חיצונים בלתי דבקים אל האדם ורק טפלים אליו, אבל המעלות הנפשיות הם עקר האדם בלתי נפרדים ממנו כגוף ונפש, ולפ"ז הבגדים החיצונים שהם טובות העה"ז היו ראוים לעשו ונקראים בגדי עשו, והקול שיצייר כח הדברי מנפש המדברת שהיא שלמות הנפשיי ראוי ליעקב, ורבקה שרצתה שגם בגדי עשו, ר"ל טובות עה"ז יהיו ליעקב, עשתה מעשה בפועל, רומז לזה במה שהלבישה את יעקב בגדי עשו, באופן שבקולו ופנימותו, יהיה יעקב, ומצד בגדיו החיצונים שהם טובות העה"ז, יהיה עשו:

ק פירש שהבגדים היו בהם ציורין של כל מיני חיות, וכשלבשן נמרוד ויצא לשדה היו החיות סוברין שהוא חיה ובאין אצלו, ועשו הרג את נמרוד ולקחן: