בראשית כד, נא

הָא רִבְקָה קֳדָמָךְ דְּבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִתְּתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דִּי מַלֵּל יְיָ

הָא רִבְקָה קוּמָךְ דְבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִיתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ

דבר ה'. גזר וכן בדבר ה' שמים נעשו או הוכיח בחלום:

קח ולך. גם בלתי רשותנו:

כאשר דבר ה'. שגזר בת פלוני לפלוני שהרי נתן אות על רצונו בזה:

קח ולך. כלו' אתה בעצמך תקחנה בלא רשותינו ולך:

כאשר דבר ה׳. מה שהורה בהשגחה פרטית הוא דבר ה׳ כמש״כ לעיל כ״ב ב׳ וכן ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ובס׳ ויקרא י׳ ג׳. לשון הוא אשר דבר ה׳. וע׳ עירובין דל״ט א׳. התם מוכחא מילתא. ופי׳ מש״ה הוי שתיקותא כדבור מפורש וע״ש. והנה עלינו להתבונן למה זה נצרך להוכחות כ״כ כי היא האשה אשר הוכיח ה׳ ליצחק. הלא גם בלא הוכחות הי׳ הענין טוב ומוצלח לרבקה שתהא אשה ליצחק. ואולי באשר קשה לילך למדינה אחרת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא. ונראה עוד באשר כל זיווג אינו אלא כבשי דרחמנא שכך הוא מהחלת היצירה ואם אינו מוצא זיווגו אינו עולה יפה אע״ג שלפי ראות עין אדם הוא ישר. מש״ה הנושא אשה שלא מבית אביו זה עצמו הוכחה שהוא סיבה מן השמים שיזדווגו לדעה אחת. משא״כ הנושא קרובתו מבית אביו אין הוכחה כי מה׳ היא. ע״כ ניצרך איזה הוכחה כי מה׳ היא: