בראשית כד, ב

זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן:

תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפלין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה:

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵהּ סָבָא דְבֵיתֵהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִי לֵהּ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי

וַאֲמַר אַבְרָהָם לֶאֱלִיעֶזֶר עַבְדֵיהּ סָבָא דְבֵיתֵיהּ דְשַׁלִיט בְּכָל אַפּוֹתִּיקֵי דִלֵיהּ שַׁוִי כְדוֹן יְדָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵיהּ שַׁלִיטָא דַהֲוָה שַׁלִיט בְּכָל מַה דִידֵיהּ שַׁוֵי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יְרָךְ קְיָמִי:

שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו:

שים נא ידך תחת ירכי - וכן ביוסף כשנשבע ליעקב. כריתות ברית ושבועה של בן ועבד לאדוניו כך הייתה, שדומה ענין השעבוד. וכן כתב: בן יכבד אב ועבד אדוניו, אבל תקיעת כף אל כף, או כריתות ברית דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצויה בשאר בני אדם.

המושל ב' במסורה הכא ואידך אם רוח המושל יעלה עליך. שאמר לו אברהם אפילו אם רוח המושל או שום אונס יעלה עליך מקומך אל תנח אלא לך לארצי:

נא ידך בגימטריא מילה שהשביעו במילה:

...ככתוב: וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפך את רוחי.... [ותהיה] היא סבה כוללת את כל העבדים. והשניה, המיוחדת, היא הסבה [לעבד הזה], והוא שאמר זקן, ר"ל נשוא הפנים היודע במנהגי האנשים ומשפטיהם ודרכי התחתנותם, והסכמיהם, כדרך מה שאמר שם: ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, כי עמד להזכיר נשואים בסוף הפרשה.

שים נא ידך תחת ירכי. יש אומרים שהיה להם טכס כזה, כמו: שבע כבשות הצאן, ועד הגל הזה, ועדה המצבה, העגל אשר כרתו לשנים, והאבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה, וכדומה. ואחרים אומרים ש"תחת ירכי" מכוון למקום ההשתחויה והכריעה והתפלה, כמו שאדם נשבע בקבלה ובבית הכנסת וכדומה לזה. והנראה לי הוא שהשביעו במילה, בגלל שתים מתכונותיה. א. מצאנו שהשבועה היא בששה דברים: באלהים, בתורתו ובמצוותיו, בקדושתו, בחיי הנביא, ובחיי הנשבע. באלהים – כנאמר: שבועת ייי תהיה בין שניהם; בתורה ובמצוות – כנאמר: לתורה ולתעודה אם לא יאמרו וגו'; בקדושתו – ככתוב: נשבע ייי אלהים בקדשו. ועל פי אחד הפרושים מדשתי ובן גרני; ובחיי הנביא – כנאמר: חי ייי וחי נפשך; בחיי הנשבע עצמו – אם לא – יעשה אלהים בו כך וכך – ככתוב: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף. והמילה הרי היא אחת מהמצוות. ב. אנו יודעים שהיו נשבעים בכל דבר חדש ובלתי מיושן וקרוב אליהם, ומצות המילה היתה קרובה אז. וכן מצאנו ששאול נשבע: כי חי ייי המושיע את ישראל, וכוונתו לענין מכמש. ודוד נשבע: אשר פדה את נפשי מכל צרה. ושלמה נשבע: אשר הכינני ויושיבני על כסא דוד אבי. ועל זמן הישועה אמר שלא ישבעו עוד בגאולת מצרים, מפני שהיא רחוקה, אלא בגאולה מן השעבוד, שהיא קרובה, כנאמר: כי אם חי ייי אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו'. ואמר עוד: והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. כל אחד ישבע: במי שהשכיחני צרותי ודאגותי. ואם כך הוא, מפני מה נשבע צדקיהו לירמיהו: חי ייי אשר עשה לי את הנפש הזאת אם אמיתך, ולא נשבע בקרוב יותר? ונבאר שזה היה קרוב לדבר שהעסיק אותם אז, שכל מי שיבקש חסות והיתה לו נפשו לשלל וחי, וצדקיהו אם יבקש חסות "וחיתה נפשך", ושלא יהרג את ירמיהו. והשבועה בשמים היא שבועה באלהים ומלאכיו ככתוב: כי אשא אל שמים ידי. ובנוגע למלאך אמר: וירם ימינו ושמאלו אל השמים, וזה רמז להופעת האותות השמימיים. וכן השבועה בימין ובזרוע עוזו, רמז לאותות הנראים בארץ, ו"בנפשו", הוא כמו בשמו, כנאמר: אשר לא נשא לשוא נפשי, ר"ל שמי.

שים נא ידך תחת ירכי. ע"ד הפשט שאל ממנו ב' דברים, האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון אומנג"י בלע"ז, והשני שישבע לו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.

ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר"א ז"ל שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו.

וע"ד המדרש שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו', הכל דבר אחד שכך אמרו רז"ל, השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר בה' אלהי השמים, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה.

ואלהי הארץ. אל תתמה אם הזכיר אברהם אלהי הארץ, לפי שבארץ כנען היה כשהשביע את העבד, והכתובים מיחסים האלהות תמיד על אומה מיוחדת ועל ארץ מיוחדת, והוא שכתוב אלהי ישראל, אלהי ירושלים, זהו (דה"ב לב) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ, ולא מצינו בכל הכתובים שיתיחס השם יתברך בשאר האומות ולא בשאר הארצות, לפי שהארץ הקדושה היא נחלת ה' ביחוד, וע"כ הזכיר אברהם שם אלהי הארץ כי שם היה ואלו היה חוצה לארץ לא היה מזכיר זה, וע"כ אמר בסמוך ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ולא הזכיר אלהי הארץ, מפני שהזכיר בית אביו וארץ מולדתו שהם בחוצה לארץ והיו עובדי ע"ז, וע"כ לא הזכיר כן, כי לא רצה אברהם לשום דברתו כי אם לאלהים עליון לא לאלהי חוצה לארץ, וזה מאמרם ז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.

ובאור המאמר הזה דומה כמי שאינו מן האומה המיוחדת ואין לו אותו אלוה המיוחד עליה שהוא אדון הכל יתברך.

והחכם ר"א פי' כי מה שהזכיר הארץ לפי שכל נשואים בארץ מן השמים הם, וכענין שאמרו רז"ל בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

זקן ביתו ואין לחשדו על העריות.

תחת ירכי לפי הפשט אינו נראה על המילה דא״כ היה לו להשבע על מצות המילה והרי הוא נשבע בשם כדכתיב ואשביעך בה׳ אלא כך היה המשפט באותן הימים שכל אדם שהיה כפוף לאדם אחר נותן ידו תחת ירכו לאות שהוא אדוניו הרי ידי תחת רשותך לעשות רצונך ומשפט זה עודנו היום בארץ הודו.

[תחת ירכי בית הרחם].

זקן ביתו. שהזקין בביתו ומשרתו מנעוריו ויש לסמך עליו שמכירו מנעורתו לכך היה מושל בכל אשר לו כי עבד נאמן היה לו:

שים נא ידך תחת ירכי. רגילים היו לתת ידם תחת ירך בשעה שתוקעין אמונתם ונשבעין כמו שאנו רגילין לתת איש ידו ביד רעהו וגם י"ל שים נא ידך ואמונתך תחת רגל להיות משועבד לי ונתון תחת רגלי לזאת שתעשה לי שבועה זאת ולא שישים ידו שם ממש. והגדה מפני שיש שם מצות מילה. והמינין אומר' מפני שמשם יצא ישו ויש להשיבם הלא לא הורה ע"י גבר לדבריהם על רחמה של אשה היה להם לישבע:

ויאמר אברהם אל עבדו השרים יש להם שמשים בשלשה פנים יש שמשים שהולכים אחר אדוניהם כשרוכבים על סוסים ויש להם גם כן חכמים בדת ובדיני המשפטים ויש להם גם כן ממונים על הבית נקראים מאיור דומוש לראשונה אמר עבדו לשנייה אמר זקן ביתו זה שקנה חכמה לשלישית אמר המושל בכל אשר לו:

שים נא ידך תחת ירכי אמרו ז"ל והשבע בחפץ שהוא ברית מילה וכתב ר"א יש אומר תחת ירכי רמז למילה ואלו היה כן נשבע בברית מילה לא בשם והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים ידך תחת ירכי והאדון יושב וירכו על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו ע"כ. ואני תמה עליו ששבועת התורה הוא שישבע בשם ויהיה חפץ בידו בשעת השבועה והוא ספר תורה:

המושל בכל אשר לו. כי ראה אותו נאמן בכל ביתו הוא, על כן האמינו שלא יקח שוחד וישא לבנו אשה שאינה הגונה לו, כי למה יקח מה שאינו ראוי לו והלא הוא מושל בכל אשר לו ונוכל לומר שמלת לו שב אל אליעזר לפי שכל מי שהוא להוט אחר חמדת הממון הרי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו כלל, כמ״ש (שם ו ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר וכבוד ונכסים וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. והול״ל איש אשר נתן לו האלהים כי יתן להבא משמע וזה לפי שהפסוק מדבר במי שאינו שמח בחלקו והוא מצפה תמיד שיתן לו ה' עוד נוסף על מה שבידו כי תמיד אין לו די וזהו האיש אשר לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, כי עינו רעה בשלו, אמנם למעלה מן פסוק זה אמר, (שם ה יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממון וגו' זו מתת אלהים הוא. הזכיר נתן לשון עבר, זה המסתפק ושמח בחלקו, הוא האיש השליט ומושל בכל אשר לו, וזה לא יקח בודאי מה שאינו ראוי לו ומזה הצד האמינו לאליעזר, כי ידע בו שהוא מושל על כל אשר לו, ואין ממונו מושל בו, על כן לא יכריחו הממון לעשות בעבורו מה שאינו ראוי ונכון, וזה פירוש יקר.

שים נא ידך תחת יריכי. השביעו במילה, כי מצד המילה נעשה האדם גדור מעריות, על כן אמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי הזימה ירושה אצלם מן חם אבי כנען, כי יש אומרים שרבעו לנח (סנהדרין ע) לפיכך אין ראוי שיזדווג הנימול לבעלי הזימה, כי מצד המילה ברך ה' את אברהם, ומצד שרבע חם לנח קם לו בארור כנען, ואין ברוך מדבק בארור.

ומה שנאמר, ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ לפי שאמרו רז״ל (נדרים לא:) גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לכך הזכיר בשבועת המילה אלהי השמים והארץ, וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של שדי ובאותו שם אמר הקב״ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב.) ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים. והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חקות שמים וארץ, על החק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב״ה בשם שדי, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלהי השמים לבד, כי לא היה שם של שדי מתפשט בתחתונים. וי״א שהקב״ה נקרא אלהי הארץ בא״י דווקא, כי הדר בחו״ל כו' (כתובות קי:) וכמו שנאמר (מ״ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. לכך אמר על חו״ל ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, אבל כאן שעמד בארץ ישראל אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.

אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. הקדים הכתוב לבאר שלש תכונות בכח אליעזר. אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז. באשר ענין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור ע״י א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה והפצרה. פעם ע״י שכל והרחבת דברים. פעם ע״י דעה רחבה ומענה עז. והכל לפי הענין והאדם שבא עמו בדברים. והנה ידוע שאין טבע כל ב״א שוין. יש ב״א מוכשרים לגמור הענין בזה האופן דוקא ויש להיפך וכאן לא ידע אברהם האיך יהי נדרש לבצע הענין. ע״כ בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות. שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך:

זקן ביתו. הוא דבר חכמה וכדאי׳ בפ״ג דיומא ללמוד מכאן שהי׳ אליעזר יושב בישיבה המרבה חכמה:

המושל בכל אשר לו. היינו בכל אשר לאברהם הי׳ הוא נגיד ומצוה בדעה רחבה. וע׳ מש״כ להלן מ״ד ט״ז. ולפי הדרש הנ״ל בהר״ד שהי׳ מושל ביצרו. הודיע הכתוב דמש״ה הי׳ נאמן בעיני אברהם:

שים נא ידך תחת ירכי. לפי הנראה בגמ׳ ר״פ שבועת הדיינים. שלמדו מכאן נק״ח בשעת שבועה א״כ פי׳ שהי׳ שימת ידים לשם נק״ח. וכאן יישב רש״י אמאי לא צוהו לתפוס במילת עצמו. אבל כ״ז אינו שוה ליישב הא שאמר יעקב אבינו ליוסף בזה הלשון. ועוד דשם לא נזכר בדבר יעקב לשון שבועה כלל עד לבסוף. אלא נראה דודאי אינו בשביל שבועה כ״א כריתת ברית בין אדם לחבירו אלא שבכל שני אנשים היה המנהג שימת יד ביד וכלשון יחזקאל י״ז י״ח והנה נתן ידו. ובמשלי כתיב תקעת לזר כפיך. אבל אב לבנו ועבד לאדוניו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ הזהירו לשום יד תחת ירכו. זהו עיקר פשט הכתוב שהוא כריתת ברית לבד השבועה שבין אדם לשמים. ולימוד הגמ׳ יבואר להלן מקרא ט׳:

ויאמר אברהם. ובאר הטעם שהשביע את העבד, באשר ידע כי במותו ישמע יצחק לעצתו בדבר זה, א] שהוא זקן ביתו וכולם מתנהגים בעצתו. ב] שמושל בכל אשר לו עד שיוכרח יצחק לשמוע לקולו, שים נא ידך באשר ע"י מצות מילה נתקדשו באות ברית וחלה האלהות עליהם כמ"ש להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וזה תלוי בשישמרו יחוסם כמ"ש כשזרעך מיוחסים אחריך, וע"כ לא רצה שידבק זרעו בבנות כנען הארור שהם ערלי לב ולא יצליח הגפן רק כשיבריכוהו במינו לא ענבי הגפן בענבי הסנה, וע"כ הזכיר בשבועתו אות ברית: