בראשית כב, ט

ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה, והוא לשון (להלן ל לט) עקדים, שהיו קרסליהם לבנים, מקום שעוקדין אותן בו היה נכר:

וְאָתוּ לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ וּבְנָא תַמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְשַׁוֵּי יָתֵהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא

וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ וּבְנָא תַמָן אַבְרָהָם יַת מַדְבְּחָא דִבְנָא אָדָם וְאִיתְפְּכַר בְּמוֹי דְטוּבְעָנָא וְתַב נח וּבַנְיֵיה וְאִתְפְּכַר בְּדָרָא דְפַלְגוּתָא וְסָדַר עִילוֹי יַת קִיסַיָא וְכָפַת יַת יִצְחָק בְּרֵיה וְשַׁוֵי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא לְעֵיל מִן קִיסִין

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים עתה הוא הר המוריה שאמר לו "הנה זה ההר אשר אמרתי לך":

ויבן שם אברהם את המזבח. בה"א הידיעה. על דרך הפשט המזבח הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית. וכן מקומו הידוע בהר המוריה.

וע"ד המדרש המזבח מזבח אין כתיב כאן אלא המזבח הוא המזבח שהקריב בו אדם הראשון. הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל. הוא המזבח שהקריב בו נח ובניו. הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים.

ועל דרך הקבלה באור המדרש הזה ידוע מי הוא הנקרא מזבח הוא המקבל תחלה והוא סוף הבנין. וזהו שאמר ויבן ובודאי הוא המזבח שהקריבו בו למעלה ולמטה.ובפרשת ויקרא ארמוז זה בעה"י

ויערוך את העצים. הידועים אותן שבקע בביתו, שעליהן הזכיר למעלה ויבקע עצי עולה. או קראם בשם הידיעה לפי שאין כל העצים כשרים לקרבן.

ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. אמרו במדרש כשבא לשחוט אמר יצחק, אבי אסור את ידי ורגלי שלא אראה את המאכלת ואזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום.

ממעל לעצים. א"ר חנינא מלמד שעשה אברהם את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כתיב הכא ממעל לעצים, וכתיב התם (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו.

ויבן שם אברהם וגו׳ ויצחק לא בנה שהרי הטמינו אביו בשעת הבנין שלא יפיל עליו השטן אבן לפוסל במום.

את המזבח מזבח לא נאמר ללמדך הוא מזבח שהקריבו בו ראשונים אדם הבל נח ובניו.

ויערוך את העצים ויעקד וגו׳. כ״ז הספור בא ללמדנו כי א״א הבין מדברי ה׳ שיתנהג בזה כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבהמ״ק שהרי א״א למד כל התורה כולה כדתנן שלהי קידושין וידע ההבדל בין ק״צ במקדש בין קרבן במה וכל דיני תמיד ומצות עריכת העצים אינו אלא בתמיד שעיקרו על מזבח בבהמ״ק. והבין א״א מדאמר לו ה׳ על אחד ההרים וגו׳ ואי לקרבן יחיד מה לי זה המקום או מק״א אלא הוא ההר שמיוחד לבנות עליו בית הבחירה. מש״ה עשה בזה דין תמידין. וע״ש מקרא י״ח. ואע״ג שאין מעלין על המזבח בעוד הוא חי היינו משום שאין עור הבהמה קרב משא״כ עור האדם שהוא בשר ממש. מש״ה טוב יותר להעלות חי:

ממעל לעצים. על העצים מיבעי כמו בס׳ ויקרא א׳. אבל על העצים היה במשמע על ממש ולא מעל דמעל כמש״כ לעיל א׳ ז׳. וממעל משמעו ודאי מעל דמעל מש״ה כתיב ממעל. ללמדנו שהעלהו לעולה ממעל. היינו שפרחה נשמתו ש״י והקריבה מיכאל על המזבח שלמעלה. כמש״כ התוס׳ שלהי מנחות. ובזה נתקיים דבר ה׳ כמשמעו ולא חסר אלא שחיטת גוף יצחק ובזה בא האיל תחתיו והוחזר הנשמה למקומה. נמצא מרומז הענין במקרא מפורש למסתכלים בדקדוק הלשון ומדויק עוד מה שאמר ה׳ והעלהו שם לעולה ומה מקרא חסר והעלהו לעלה על אחד ההרים וגו׳ אלא רמז לו דהעלאה זו יהיה שם במקום הידוע להקב״ה. וזה יהיה על אחד ההרים וגו׳ שמזבח שלמעלה מכוון נגד מזבח שעל ההר:

ויבאו אל המקום. ספר הכתוב שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן שע"כ לא יעבוד בו שום עבודה, ובזה אם לא היה מסכים אל המעשה, לא היה מניח שיעקדנו אביו אחר שידע בברור שעקדו ע"מ לשחטו, והוא היה בן ל"ז ואברהם איש זקן, בכ"ז מסר א"ע ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק, שהגם שכתוב והאלהים נסה את אברהם, כי אצל אברהם לא היה תכלית אחר במעשה זו רק לנסיון, אם מצד המנסה כמ"ש בפסוק א', אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש, ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה' עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאל"כ לא היה עושה מעשה כזה אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים וכמ"ש הרי"א באורך. אבל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, וא"כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע"כ צוה ה' שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א"ע להיות עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וחז"ל אמר במד' שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה' שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם, שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ופלא מתמיד, שע"ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע"כ בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז' שם אלהים כי הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה והשגחתו הפרטיית שיחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג, וחכמי חרשים יאמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה וע"י העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס נגד הטבע, שבזה ידקדק ה' במדה"ד בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העה"ז שאינו מתנהג במדה"ד, כמ"ש שראה שאין העולם מתקיים במדה"ד והקדים מדה"ר ושתפו למדה"ד, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה: