בראשית ב, ט

ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר:

בתוך הגן. באמצע:

וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילַן דִּמְרַגֵּג לְמֶחֱזֵי וְטַב לְמֵיכַל וְאִילַן חַיָּא בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא וְאִילַן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ

וְרַבֵּי יְיָ אֱלהִים מִן אַדְמָתָא כָּל אִילַן דִמְרַגֵג לְמֵיחֲמֵי וְטַב לְמֵיכָל וְאִילָן חַיָיא בִּמְצִיעוּת גִינוּנִיתָא רוּמֵיהּ מַהֲלֵךְ חֲמֵש מְאָה שְׁנִין וְאִילַן דְאָכְלֵי פֵירוֹהִי יַדְעִין בֵּין טַב לְבִישׁ

וְאִילָן דַעֲתָּא כָּל מָן דְאָכַל מִינֵיהּ מַפְרִשׁ בֵּין טַב לְבִישׁ:

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע בעבור שאמר הכתוב וְעֵץ הַחַיִּים "בְּתוֹךְ" הַגָּן ולא אמר "בגן" ועוד שאמר (בראשית ג׳:ג׳) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ב׳:ט׳) "במציעות גנתא" והנה לדבריו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו וְעֵץ הַחַיִּים אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" — אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע (שמואל ב יט לו) כי בטלה ממנו התאוה ההיא ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג׳:ה׳) ואם תאמר כחש לה הנה וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (בראשית ג׳:כ״ב) וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש בבא דשלשה טז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" כי הַ"דַּעַת" יאמר בלשוננו על הרצון כלשונם (פסחים ו) לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לפנותו ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ תחפוץ ותרצה בו יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם (שמות לג יב) בחרתיך מכל האדם וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע שאבד ממנו כח הרעיון לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (קהלת ז כט) ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה וה"בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו וכאשר צוהו הקב"ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו והוא מאמר האשה אל הנחש והכתוב שאמר וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב׳:י״ז) הזכירו הכתוב אלינו בשמו:

ויצמח. ובעת שהצמיח כל עץ מהאדמה כן צמח בגן ועוד בתוכו שנים עצים:

ועץ הדעת. לפי דעתי צריך להוסיף דעת. להיות כן. ועץ הדעת דעת טוב ורע. כי איך יהי' סמוך והוא נודע בתחלה. וכן הארון הברית והנבואה עודד הנביא ורבי' כאלה:

ויצמח. מזונותיו שלא בצער:

נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי כאמרו והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה':

עץ הדעת. משיא לתת לב אל הטוב והרע ומזה והאדם ידע נתן לב עליה ומזה נקרא הקרוב מודע כאמרו מודע לאישה שדרכו לתת לב לצרכי קרובו כאמרו ואח לצרה יולד:

טוב ורע. לבחור הערב אעפ"י שיזיק ולמאוס הבלתי ערב אעפ"י שיועיל:

והרחיב כאן (ואמר): כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, כהקדמה למה שיאמר אחרי כן על אודות העץ שנאמר לאדם: כי טוב העץ למאכל וגו', כדי שלא יעלה על דעתנו ללמד זכות על האדם ולאמר שנגרר אחרי טובו של עץ הדעת מפני שלא מצא עץ אחר טוב כמוהו. ומשום כך הקדים ואמר: כל עץ נחמד וגו', ללמדנו שברא לו עצים טובים ונאים, באופן שלא היה זקוק לעץ ההוא בטובו. וכך היא מידת הצדק (של אלוהים) שאינו אוסר לנו דבר שיש בו צורך כל עוד לא העמיד לנו תמורתו. והיות והצריך אותנו למזון, לשם קיום הצורה, לא אסר עלינו את המאכלים כולם, אלא אסר את מקצתם והתיר את מקצתם. וכן הצריך אותנו להזדווגות מינית, לשם הקמת זרע, ולא אסר עלינו את הדבר הזה מכל הצדדים, אלא התירו באופן אחד ואסרו באופן אחר. ולפיכך אנו אומרים: כשאדם רואה את עצמו זקוק לאיזה פעולה ברור הוא שמי שהצריכו לכך נתן לו גם את ההיתר לכך, חוץ מאותן הפעולות שאסרן במפורש. נמצא, כל הדברים שאנו צריכים להם מותרים חוץ ממה שהודיענו השליח את איסורו, וכל האומר דבר זה מותר, אינו מחוייב להביא ראיה להיתרו מן הכתוב, אבל האומר דבר זה אסור, עליו להביא ראיה. ובענין זה נחלקו העדה (הרבנית) ומתנגדיה – אלה אומרים: הכל מותר חוץ ממה שאיסורו מפורש ואלה אומרים הכל אסור חוץ ממה שהיתרו מפורש. ואני אומר: אמרו לי היכן מפורש שמותר ללבוש צמר גפן, והרי אין שמו נזכר בתורה כלל. ואיש אחר כבר אמר להם: היכן אתם מוצאים במקרא היתר מפורש לאכילת כמהין ופטריות, וכדומה?

ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ע"ד הפשט הכתובים מוכיחים שי ג"ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז"ל ל"ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא"כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון והקב"ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה' שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה.

ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה בתוך הגן באמצעו ממש ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן.

אמנם ממה שהזכיר בתוך הגן והושם בין עץ החיים ועץ הדעת אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן ואע"פ שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים. כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש. והכתוב מספר והולך נהרות גן עדן ומצריו והארצות המקיפות אותו, והודיענו שיש לו ארבע נהרות ואותן ארבע נהרות יוצאים ונמשכים מנהר אחד ואותו הנהר הוא היוצא מעדן והוא המשקה את הגן ומן הגן הוא מתחלק ונפרד לארבעה ראשים, וכבר ידעת כי כל הענינים האלה בגן עדן שבארץ הם וכולן ציורין ודוגמא לענינים שכליים שבגן עדן העליון.

וע"ד המדרש ארבע נהרות כנגד ארבע מלכיות שם האחד פישון זה מלך בבל על שם שכתוב (חבקוק א ח) ופשו פרשיו, הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל שנאמר (תהלים מב ו) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו, אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדלח ואבן השהם שם מקרא משנה ותלמוד הלכות תוספתות והגדות. ושם הנהר השני גיחון הוא מדי. חדקל זה יון שהיתה חדה וקלה בגזרותיה. והנהר הרביעי הוא פרת זו מלכות אדום שהפרה והצרה לפניו וכו' פרת על שם סופה (ישעיה סג ג) פורה דרכתי לבדי.

וע"ד הקבלה עץ החיים ועץ הדעת למעלה הם תפארת ועטרת, והאדם חטא במעשה ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו.

והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי אע"פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה סבור שעץ הדעת עיקר ונמשך אחריו להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע כולל כל ההפכים כלן וכל הפעולות בעליונים ובשפלים נעשים על ידו, ומטעם זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא תמצא כן בעץ החיים, וחטאו היה שקצץ בנטיעות כלומר שקצץ כח השם המיוחד הנכנס בנטיעה והיה סבה שתיבש הנטיעה ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו, ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו מגופו כנגד מה שהפריד הכח העליון מן הנטיעה, ובזה היה חטא נדב ואביהוא שנענשו בנטיעה זהו ותצא אש, וכן אלישע בן אבויה איתיהבא ליה למיקלינהו זכותא דאחר. אבל בדור הפלגה כפרו בשם המיוחד לכך נענשו בו שנאמר וירד ה' ולא נענשו בנטיעה לפי שהנקמה לשם הגדול היתה וכמו שאזכיר שם בע"ה. וכאשר חזר בתשובה וראה כי הוא מקבל מלמעלה ממדת שמאל אז הקריב את קרבנו שור כנגד המדה ההיא שנתן בה פגם שהיא מקבלת מ השמאל. ונהר מלשון תרגום אור נהורא והוא האור הבא מאין סוף זהו שפירש מעדן שפירושו מסרת עד שאין משם ואילך גבול והשגה שיאמר בו עד מקום פלוני. ומצינו כיוצא בו (איוב כה ה) הן עד ירח ולא יאהיל כי ביד הש"י שיסיר אור הירח ולא יהל אורו והאור ההוא הבא מאין סוף אינו פוסק לא ביום ולא בלילה ומפני זה אמר יוצא ולא אמר יצא. להשקות את הגן היא העטרת וכבר ידעת כי כל הספירות כלן עד העטרת הכל מיוחד אין שם קצוץ ולא פרוד כלל אבל משם ואילך הוא נמשך עולם השכלים הנפרדים, זהו אמרו ומשם יפרד כי משם יחל עולם השכלים הנפרדים, והיה לד' ראשים ד' מחנות שכינה הממשיכין כח לד' נהרות ג"ע וממשיכין כח לד' מלכיות שבארץ והמקום יאיר עינינו במאור תורתו.

[ויצמח - כבר הצמיח]

[ועץ החיים בתוך הגן - באמצעיתו].

ועץ הדעת טוב ורע כתרגומו והעץ שהאוכלו יודע טוב ורע.

ויצמח ה' מן האדמה שעד כאן היו עומדין על פתחיהם עד שעלה האיד שבקש אדם רחמים עליהם כדכתי' וכל שיח השדה ואין שיח אלא תפלה כמ"ש אשפוך לפניו שיחי צרתי וכו':

בויהי בשלח תורת ה' תמימה אימתי היא תמימה כשהיא יוצאה מפי תמים רמז למה שאחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן לכך נאמר בפרשת ויהי בשלח וזה הדבר אשר צוה ה' לאמר לקטו כ"ו אותיות רמז לאלפ"א בית"א כולה ועוד רמז לכ"ו דורות עד מתן תורה:

ועץ החיים בתוך הגן. תרגומו, ואילן חייא במציעות גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש רצה לתרץ בזה למה לא הזהירו הקב״ה לאדם על שניהם יחד שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים אלא לפי שעץ החיים מטבעו שהאוכל מן העץ עצמו חי לעולם, כי לא היה לו פרי כלל וטעם העץ היה כטעם פרי אבל עץ הדעת היה לו פרי נחמד למראה כל אכליו יאשמו לידע בין טוב לרע יותר מהצורך. לפיכך קודם שאכל מן עץ הדעת לא היה צריך להזהירו על עץ החיים כי לא היה נחמד למראה ולא היה בו עדיין דעת להבחין תועלת אכילת העץ ההוא כי עץ בעלמא הוא וסתם בהמה אינה אוכלת עץ כי אם איזו דבר נחמד למראה שיש פרי אבל אחר שאכל עץ הדעת היה חושש פן יבחין בשכלו בתועלת עץ חיים ויאכל ממנו כדי שיחיה לעולם על כן גורש משם.

ויצמח. כדרך צמיחה שהיא לאט לאט. וכדאית׳ בב״ר שם כקרני חגבים היו ושתלן בג״ע והיינו כדרך נטיעת אילנות שגדלין ע״י עבודת הגנן. וזה היה במקום אחר בעדן ורצה הקב״ה שיהא האדם גם במעלתו נצרך למאכל ולפרנסה. וממילא יהי׳ נצרך לעבודה ולשמירה (וכמ״ש במקרא ט״ו) ע״כ הצמיח עוד כל עץ וגו׳:

ועץ החיים בתוך הגן. כמשמעו שסגולתו להפוך טבע אנושי לשוב אל העפר אבל מי שאוכל מעץ החיים אפי׳ אינו ראוי לכך הרי הוא חי לעולם כמו שאמר ה׳ אחר שאכל אדם מעץ הדעת. פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם:

ועץ הדעת טוב ורע. אין הפי׳ לעשות רע חלילה דא״כ מה לזה האילן בג״ע. אלא האוכלו יודע בשכל האנושי מה טוב לו ומה רע לו וממילא יכול להיות צדיק וישכיל שהמצות טוב והעבירות רע. אלא שבזה יהיה רד ממעלתו שהיה ע״י נשמת חיים שנופח באפיו דבוק בקונו ית׳ כחלק הדבוק ומקושר בעיקר. ולא הרגיש בטוב ורע לעצמו. וזהו עובד מאהבה. משא״כ האוכל מעץ הדעת נעשה עובד מיראת הרע לעצמו. וגם זה צדיק כדאי׳ בסוטה ספ״ה. אלא שיש נ״מ בתשלום שכר דהעובד מיראה ואינו מוצא תענוג רוחני בעבודתו א״א לקבל שכרו כ״ז שהוא בחיים. וע״ז תנן באבות רי״א יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז ומש״ה אמרו בספ״א דקידושין שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אפילו למ״ד דאיכא מ״מ עיקר שכרו הוא בעה״ב. משא״כ העובד מאהבה ונהנה במה שמתדבק ביוצרו. הרי החיים והתענוג על ה׳ יקר מעוה״ב וכדתנן שם יפה שעה אחת בתורה ומע״ט בעוה״ז יותר מכל חיי העוה״ב. וא״כ ראוי לאיש כזה לחיות לעולם: והנה יש להבין תכלית יצירת עץ החיים והרי למי שעובד מיראה לא יסכן לפניו אכילתו כדי לחיות לעולם. ולעובד מאהבה א״צ לו וא״כ למי נוצר זה העץ. אבל באמת אע״ג שהאדם עובד מאהבה וטוב לו לחיות לעולם. מ״מ מצד הטבע של האדם שנברא מעפר ראוי שישוב לעפרו וכמאמר ה׳ כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויבואר לפנינו שלא אמר ה׳ בתורת עונש אלא בתורת הודעה כי כן הוא אלא שאכילת עץ החיים היה עלים לתרופה לקיים עפרו לעולם בסגולה נמצא היה מועיל עה״ח למי שעובד מאהבה. ולא תקשה מאליהו וחנוך שגם בלי עה״ח קיימים לעולם. ולא עוד אלא דאי׳ בב״ר פכ״א עה״פ הן האדם היה כאחד ממנו ר״ב בשם רח״א כאליהו מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה היה ראוי שלא לטעום טע״מ. גם זה לא קשה מידי דכבר ביאר הרמב״ן ז״ל בפ׳ אחרי שיש שני אופני עובד מאהבה. הא׳ שהוא עובד מאהבה בשעה שעוסק בתורה ובמצות וכדומה אבל מ״מ אינו אובד א״ת באשר הוא אדם. והב׳ שעובד תדיר כמרכבה לשכינה כ״י והוא שוכח א״ת שהוא אדם. והנה אופן הראשון עדן בטבע היצירה עומדים. והמה בכלל מאמרם ז״ל סוף אדם למות. אבל מי שהוא באופן השני הוא באמת למעלה מטבע אדם ומשתנה חומר הגוף לגמרי. עד שלבסוף מזדכך החומר ומתהפך למלאך כאליהו וחנוך. ובאשר אדם היה יציר כפיו היה ראוי להיות באותה מעלה של חנוך ואליהו. ולא עוד אלא שנוח היה לפניו להגיע לזה המעלה יותר מחנוך ואליהו. באשר המה היו ניזונים מפרי העולם שהטביע הקב״ה שיהיו ניתוכים לכמה מרות שהמה מעלים רתיחות לאהבת העולם. ומש״ה מי שרוצה להתגבר על הטבע ולהיות מרכבה לשכינה. ע״כ צריך להסיח דעת לגמרי מעניני הישוב וכמאמר ב״ע בפ׳ הבע״י העולם יכול להתקיים ע״י אחרים. אבל לא זהו תכלית הבריאה שנברא לשבת כידוע. משא״כ אדם שהיה ניזון מפרי הגן שהם היו נבלעים באברים כמ״ש הרמב״ן בפ׳ זו עה״פ כי ביום אכלך וגו׳ היה אפשר ליישב העולם גם בעודו משמש לפניו ית׳ ולהיות ניזון כן מאור פני מלך חיים בעודו בחיים וחי לעולם. וכן היה ראוי להיות בתולדותיו מי שהיה רוצה שלא לאכול כי אם מפירות ג״ע היה בנקל להגיע למעלה זו בלי התגברות עה״ט. אבל מי שלא היה מגיע למעלה זו ומ״מ היה עובד באהבה לשעה. היה ראוי ומוכרח למות מצד הטבע ולזה נוצר עץ החיים שבסגולתו להפך חומר האדם ולקיימו. אבל משאכל עץ הדעת ראה הקב״ה שיהיה לו לרעה כשיאכל מעה״ח שהרי לא יבוא על שכרו. (ולפי הנראה נוצר זה העץ לבטלה שהרי לא נאכל ולא יאכל עוד לעולם וזה פלא לומר שנברא לבטלה ח״ו. וראיתי דעת רבינו מיימון באגרת הנחמה (שהועתק בעלי הלבנון שנה שמינית עלה מ׳) כי באחרית הימים כאשר יתוקנו ב״א יהי נאכל וע״ז העץ כתיב כימי העץ ימי עמי וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. היינו מחזיקי תורה יהיו ראוים לאכילת עץ החיים ויאכלו וחיו לעולם):

ויצמח ה' אלהים מן האדמה. הנטיעה הוא זריעת הזרע בארץ, שע"ז בא שם נטיעה באילנות, וחז"ל אמרו שהיו כקרני חגבים ושתלם שם, שזה כעין הנחת הזרע בארץ, שאם היו גדולים יותר יפול ע"ז פעל שתל או זרע (כמ"ש זה בחבורי התו"ה קדושים סי' נ"ט). והצמיחה הוא מה שגדלו תיכף ונגמרו באותה שעה לשאת ענף ולעשות פרי, וספר שהצמיחה היתה מן האדמה, וזה מכוון לדעת חז"ל שהנטיעה לא היה מן האדמה הזאת רק ממקום אחר, ושהיו ג' מיני עצים. א] כל מיני עצי פרי למאכל, וגם היו נחמדים למראה בפרחים יפים נותני ריח. ב] עץ החיים והוא כפי דעת חז"ל כפשוטו שהאוכל מפריו יחיה לעולם ולא יראה מות. ג] עץ שהאוכל מפירותיו תבא בו הידיעה לדעת טוב ורע, ושני העצים האלה היו בתוך הגן, ר"ל במרכזו ובאמצעיתו, והנה במ"ש שהיה מסגולת עץ החיים שיחיה האדם לעולם. מלבד מה שהיה זה לזרה אצל הרבה מהמפרשים שהלא כל מורכב מתפרד (ועי"כ יאמרו קצת שר"ל שהי' חי חיים ארוכים כמ"ש הראב"ע, וקצת יאמרו שר"ל החיים השכליים), יקשה לנו שאם הי' האדם חי לעולם היה זה לו לרעה גדולה מצד שני חלקיו, שהם הנפש והגויה, מצד הנפש שהיא בהיותה במקורה היתה עצם רוחני משכיל בפועל והיתה משכלת האמתיות בהשגה פתאומית כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, ואחרי שנכלאה בגויה שבה להיות משכיל בכח והשכלותיה כלואות במכלא החומר שלא תשיג רק ע"י החושים והבחינה מן המאוחר אל הקודם, וע"י עיון ממושכל למושכל השגה הדרגיית, והם תלוים לפי כלי הגויה שהורכבה בו ולפי מעמדם בעת העיון אם הם מוכנים אל ההשכלה או לא, והשכלות רבות השער נעול בפניהם, שהם ההשכלה הברורה באמיתת אלהות ובענינים מופשטי החומר וכדומה, כי גם בעת החזון גם הנפש שתזדכך עד שתזכה לנבואה שאז יבטלו כחות החומר בכ"ז א"א שתתפשט ממנו לגמרי. כי נבואות כל הנביאים חוץ ממרע"ה היו באמצעות הכח המדמה שהוא כח חומרי, וע"כ חזו מחזות ודמיונות והשפע שהגיע על כח השכלי עבר דרך מסכים ולבושים של כח הדמיון, שזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה, וכ"ז לא יהיה לה עת שתסור לבוש הגוף מעליה ותצא ממאסרה ע"י המות. זאת שנית יש לה מלחמה תמידית עם הגויה שנתערבה עם כחותיה, שהיא תשתוקק אל הטהרה והקדושה והדבוק באלהים, והגויה מלאה מציורים רעים מהבלי העולם ותאוותיו, וכל ימי שכנה בגוף הזה היא שוכנת בין צורריה המבקשים רעתה וכליונה, והיא כלואה ואסורה ביניהם במוסרות מיחלת על העת שיסורו הזקים האלה מעל ידיה ותשוב אל רוחניותה וחפשיותה לשבת במנוחות שאננות בבית אביה כנעוריה, ואיך חשב אביה מחשבות למכרה אל הגוף השפל הזה ממכרת עולם. ומצד הגויה א] היא נגד טבעה אחר שגם אדם הראשון הי' מצטרך למזון להשלים מה שניתך מלחות הגוף ע"י האויר והחום הטבעי ויתר דברים, והתמורה שנעשה מן המזון מהבשר והלחות אינו דומה כבשר והלחות שנברא עמו משעת יצירתו, וברבות הימים יוכרח שיבוא המות. וכבר דמו זה כמי שיתן מים בכל יום בחבית יין שברבות הימים ישוב כל היין מים, זאת שנית שכפי מה שנשקיף על חיי האדם עתה, הרעות רבו מן הטובות, אם מדאגותיו ועמלו תמיד להשיג צרכיו הרבים, אם מתאוותיו הרבות אשר יכלו את כחו, אם מקנאת איש מרעהו אל הכבוד והמשרה והעושר והחמודות אשר ימסור את נפשו עליהם וגם בלילה לא שכב לבו, ומעט עונג אשר ישיג ימצאנו ע"י מלא חפנים עמל ומכאוב, וכמו שטען איוב כל אלה הטענות כמבואר בפי' שם והלא טוב לו המות ששם ינוחו יגיעי כח:

והתשובה בזה. כי נשמת האדם קודם החטא לא הורכבה בגויה הרכבה מזגית, רק הרכבה שכנית, הגויה היה לא רק ללבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה, ורק ככלי לפעול על ידו פעולות גופניות, ובכ"ז לא אבדה על ידו מרוחניותה כל מאומה, שכן לענין ההשכלה נשארה משכיל בפועל כנפש הנפרדת מחומר, והשכילה השכלה פתאומית לא השכלה הדרגיית, כמו שיתבאר ממה שקרא שמות לכל החיה והבהמה, ומן כלל הדבור שהיה נטוע בנפשו למוד, וכן נבואתו היתה דומה לנבואת משה ששפע הנבואה חל על שכלו בלא אמצעות כח המדמה, כמו שיתבאר בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וגויתו היתה כתרשיש זך וצח עד שנרשמו בה רושמי השכל ואור הנשמה באור בהיר ואספקלריא המאירה, וכן לא הוצרכה לאמץ זרועותיה ללחום עם היצר והתאוה וציורים רעים, שקודם שאכל מעץ הדעת לא שלטו אלה בנפשו, והיה מלא רוח חכמה ובינה רוח טהרה וקדושה רוח דעת ויראת ה' כמו שיתבאר, עד שהחיים לעולם לא היה לרעה אל הנפש רק לטובתה:

וכן מה ששאלנו מצד הגויה. שמצד הטבע א"א שתתקיים לעולם, כי המזון הבא תמורת הנתך אינו דומה אל הלחות השרשי וזה גורם הזקנה והגויעה, ע"ז נטע עץ החיים בתוך הגן שהיה לו סגולה לעשות את הלחות שיתחדש בגוף ע"י המזון, שיהיה כחו כלחות השרשי הבא מלידה ומבטן ומהריון עד שלא ינוס לחו לעולם ולא יזקן ולא יחלש, שכבר מצאנו במשה ואליהו שהיו ארבעים יום בלא אכילה, ולא היו צריכים כלל למזון להשלים הנתך, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, מבואר שלחות השרשי היה רענן כבימי נעוריו, עד שלפי הטבע היה ראוי שיחיה לעולם רק שמת על פי ה' חוץ לטבע, וכן אליהו נשאר חי לעולם מטעם זה בלא אכילת עץ החיים, וכ"ש שלא תקצר יד ה' להמציא עץ חיים שיעשה פעולה זאת. לא נשאר לפנינו רק השאלה האחרונה, ממה שראינו עתה שחיי האדם הוא לו לרעתו, כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו ויום ולילה לא ישקוט, חוץ מן הרעות אשר יקרהו בגופו יסורים ומכאובים וכדומה, וע"ז השיב הרמב"ם במורה נגד החכם אלראזי שהיה אומר שהאדם נברא לרעתו, ושהרעות בעולם רבו מן הטובות, והשיב כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, שהאדם בתחלת יצירתו נברא באופן שלא יחסר לו כל דבר, כי הושיבו בגן וברא בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שלא יחסר לחמו ולא הצטרך לבוש ומעון כמ"ש בפסוק הקודם, וכל הצרכים אשר השתרגו עלו על צוארו אחר שגורש מג"ע הוא אחר החטא שקלקל את תכליתו, וישם מגמת פניו לתכלית לא כוון ה' בבריאתו, כי לא כוון ה' שיעבור ימים ואיים רחוקים לבקש כסף וזהב ופנינים ושיבנה בתי מדות וילבש בגדי שש ורקמה, ולכן לא הטבע עליהם שישיגם בקל כי לא ימצא אלה רק ע"י מלאכות שונות ויגיעות רבות. וזה היה ענין עץ הדעת טוב ורע, שהתקשו בענינו כל המפרשים. והרמב"ם כתב שהטוב והרע לא יהיו רק במפורסמות שהוא הנאה והמגונה, ואדם קודם החטא לא השתמש רק בשכלו העיוני המבין בין אמת ושקר, ולא ידע הנאה והמגונה שזהו קרוי טוב ורע, עד שאכל מעץ הדעת שהיה מסגולתו לטעת בו ידיעה ונטיה אל המפורסמות. ודבריו בלתי נראים, כי מצאנו טוב ורע בכל דבר, וגם על שכל העיוני יפול טוב ורע, אם ישכיל לפי האמת הוא טוב כמ"ש המשכילים שכל טוב, ומצא חן ושכל טוב, והנוטה בהשכלתו לכפירה ולמינות הוא רע כמ"ש ממך יצא חושב רע על ה', וכמ"ש בפי' הנ"כ בכ"מ, ולדעתי יש בזה הבדל בין טוב ורע ההחלטי ובין טוב ורע יחוסי, למשל שיהיה האדם עניו ורודף צדקה וחסד וירא ה' הוא טוב החלטי, שיהיה איש רע מעללים קנא ומתאכזר וכדומה הוא רע החלטי, וידיעת טוב ורע ממין הזה ידע גם אדם קודם החטא, כי ידיעה זו שייכה גם לשכל העיוני, שנוכל לומר שהאומר שטוב לאדם לכבד את ההורים ולאהוב את החכמים ולעשות צדק וחסד ומישרים הוא אמר אמת, והאומר שטוב לאדם לרצוח ולנאוף ולגזול הוא אמר שקר, באשר הראשון הוא טוב מוחלט והשני רע מוחלט, והדעת טוב ורע הנאמר פה, מדבר בטוב ורע יחוסי שבזה יצויר שיהי' טוב בבחינה אחת ורע בבחינה אחרת. למשל על דברת בני אדם שטוב לאדם שיהיה לו עושר זהב ופז ופנינים ובית מדות ובגדי שש ורקמה, ושיהיה חסר מכל אלה הוא רע, וכ"ז אינו טוב מוחלט ורע מוחלט רק בצירוף שאחר שכבר הרגילו בני אדם להשתמש בכלים יקרים ולאצור זהב ופנינים וללבוש בגדי חופש, ומי שיש לו עושר וזהב ופז הוא נכבד והעני הלובש בגדי קרועים חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, טוב שיהיה לו כל אלה כדי שיהיו דבריו נשמעים, אבל אין זה טוב מוחלט מצד עצמו, כי הוא רק טוב בצירוף המנהג שנהגו לכבד מי שיש לו כל אלה ולבזות מי שחסר כסות ושמלה, אבל באמת הוא רע מצד עצמו, כי המנהג בכללו שגעון הוא אשר בקשו לעצמם חשבונות רבים לבקש דברים מעטי המציאות ויעמלו כל ימיהם להשיגם וישליכו אחר גום התכלית העקרי שבעבורם נבראו, וכן בקשת השררה והתענוגים וכדומה שיאמרו שהם טובים, היינו בבחינת הגוף ותאותיו, אבל הם רעים בבחינת הנפש ודרכיה שאצלה הוא רע, וטוב לה הענוה וההסתפקות. ואדם קודם החטא שנפשו היתה השוררת על גופו, וכל ציורי נפשו היו מלאים אמת וענות צדק והאושר האמתי, לא ידעה דעת טוב ורע היינו הטוב היחוסי שהוא טוב ורע ביחד בבחינות שונות, הגם שהיתה יודעת הטוב ומוחלט והרע המוחלט, והיה מסגולת העץ לעורר תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאוה והכבוד שעי"כ יצמח בנפשו דעת טוב ורע. ומבואר אצלנו בפי' הנו"כ שדעת היינו מה שהוקבע בנפשו בידיעה ברורה, כמו מה שמשיג ע"י החושים והמושכלות ראשונות, או על ידי הרגשת הנפשיות, ומזה בא לשון דעת על הרגשת הנפש, וידע בם את אנשי סכות, שהוא הרגשת הכאב, והאדם ידע את חוה אשתו, וכן ולנעמי מודע לאישה, הוא הרגשת אהבת הקרובים, והרגשה זו אל הטוב והרע היחוסי לא הרגיש אדם קודם החטא, כי נפשו לא הרגישה רק ציורי הטוב המוחלט והשכל והבינה, וציורים הרעים שעל ידם נולדו לו הרגשות חדשות, שהם טוב ורע ביחד, ר"ל טוב בבחינת הגוף ורע בבחינת הנפש, לא שלטו בו עדיין, עד שאכל מעץ הדעת שהוא הוליד בו השנוים האלה, וכמו שיתבאר עוד:

ק אי אכלל הארץ קאי למה לא ציוה השם בשעת הצווי להוציא עץ נחמד וגו':

ר דאם לא כן למה ליה למיכתב בתוך הגן, דהא כתיב ויצמח וגו' דלענין הגן קאמר: