בראשית ב, כ

ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלהים תרדמה. כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל:

וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכָל חֵוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סָמֵךְ לְקִבְלֵהּ

וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְכָל עוֹפָא דִשְמַיָא וּלְכָל חֵיוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח עַד הַשְׁתָּא סְמִיךְ כְּקִבְלֵיהּ

וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח בַּר זוֹג כַּד נָפִיק בֵּיהּ:

ולאדם לא מצא עזר כנגדו לשון רש"י (רש"י על בראשית ב׳:כ׳) כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל ה' אלהים עליו תרדמה ויפה פירש כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י ורד"ק) כפשוטו שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם כי יהיה שמו לעולם והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים כשור ופרה ותיש ועז וכבש ורחל וזולתם וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב) ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (מו"נ ב ל) נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו כלומר המוליד ממנו והודיע זה בשמות כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר והחיה בשם אחר שלא יולידו מין זה מזה וכן כולן ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה כאשר פירשתי למעלה ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו כי בטבעם נבראו אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" כלומר הוא יהיה שמו שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על ענין שפירשתי והנכון בעיני כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח והרד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי ולו לא מצא עזר כנגדו כדרך נשי למך (בראשית ד׳:כ״ג) ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א יב יא) וזהו שאמר "זאת הפעם" כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמלת "זאת" סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת" והבן:

ומלת לכל הבהמה גם היא מושכת עצמה ואחרת עמה. כי טעמו ולכל עוף השמים. וכן ויהי מתיו מספר. וכן ולא למדתי חכמה, ורבים כאלה:

וטעם ולאדם לא מצא ולנפשו לא מצא כי כן מנהג לשון הקדש כמו וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ורחוק הוא בעיני שישוב אל השם. ופה אמר כי העוף נוצר מהאדמה ולמעלה מהמים. כי משניהם נוצר:

ולאדם לא מצא עזר ג' הכא ואידך ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, ולאדם לא היה לו עזד וה' עשה עמו טובה וברא האשה לעזר וחטא על ידה וזהו ולאדם אמר כי שמעת חטאת על ידי העזר על כן ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו שנקנסה עליו מיתה:

ולאדם לא מצא עזר ולמה לא בראה תחלה אלא צפה הקב״ה שעתיד לקרוא עליה תגר ולא בראה לו תחלה עד שתבעה בפיו בפירוש ומיד ויפל תרדמה.

כנגדו מן הדומה לו בצלם דמות ורקמה, כתרגום ירושלמי בר זוג בדנפיק ביה ולפיכך כתב לא מצא עזר כנגדו אעפ״י שכמה משרתים ועומדים היה מוצא לו.

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. לא בהם היה ראוי להזדווג לו:

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. בזה שקרא שמות ראה אדם שקשה להשיג עבורו עזר. וביאור הדברים שאדם מתחלה לא הבין בעצמו אם יש לו כל חליפי המדות. שהרי מעולם לא כעס מאין ידע שיש לו מדת הכעס. וכן רחמנות וכדומה. אבל בעת אשר התבונן על כל הברואים ועמד על טבעם מזה התבונן שאצלו כל המדות שבכל מיני ברואים נכללים. דבל״ז לא היה עומד על כחותיהם דמי שאינו יודע רגז לא יאמין ולא יתבונן מה הוא רוגז. ואחר שהתבונן כי כן הוא התבונן שנצרך לו עזר שיהיה גם בה כח להיות עזר כנגדו כמו שביארנו לעיל. ואם אפי׳ יברא הקב״ה בריאה חדשה שיהא ג״כ מלוקט מכל חלקי עפר מן האדמה ויהא כלול בה ג״כ כל המדות. עדיין לא תהא עזר לאדם. אלא נקבה בפ״ע בשנויי מדות. ולא שתהא דבוקה בו לאהבה אפי׳ שלא בשעת הזיווג. ושיהא זה גורם שהיא לעזר בניגודה שהוא משונה. שהרי הדעת נותן להיפך אם האיש רגזן והיא אינה כך ראוי לה לעזבו ותלך לה. אבל במה שנבראת ממנו נקבע הטבע שגם בניגודה היא לו לעזר: