בראשית ב, טז

וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל

וּפַקֵיד יְיָ אֱלהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכּל אִילַן גִינוּנִיתָא מֵיכַל תֵּיכוּל

ויצו. מלת צווי עם על מצות לא תעשה וכן על העבים אצוה. אע"פ שהתרתי לך פרי עץ הגן לא תאכל מפרי עץ הדעת:

מכל עץ הגן. כפי חלוף הזמנים במבטי הככבים כאמרו לחדשיו יבכר:

המאמר מכל עץ הגן אכול תאכל בא לא מפני שהיה צורך שיותר לו, ובלי זה היה אסור לו אלא הוא כהקדמה למה שאמר אחריו: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, וכן מה שאמר: ששת ימים תעבוד הוא בגלל "וביום השביעי תשבות". ואמר: שש שנים תזרע בגלל ובשנה השביעית תשבת. ואמר: אם בגפו יבא כדי שיאמר אם אדניו יתן וג' וכן אמר כאן מכל עץ הגן, בגלל "ומעץ הדעת". וגם כדי להזכיר לו לא אסרתי עליך דבר עד שנתתי לך תמורתו וגם כדי להזכיר לו: מה שהתרתי לך מרובה ממה שאסרתי.

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.

וע"ד המדרש נצטווה בכאן בשבע מצות והם שבע מצות שאמרו עליהם רז"ל בכמה מקומות שבע מצות בני נח שנצטוו. ואלו הן, ע"ז, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי, ויצו, זו ע"ג דכתיב (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו. ה' זו ברכת ה' דכתיב (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים. אלו הדינין שנאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם אדם וגו', לאמר אלו עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן אכל תאכל, זה הגזל, כלומר מדבר פלוני ולא מאחר. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זה אבר מן החי, כלומר מדבר פלוני לא תאכל מקצתו הרי לך שבע מצות של בני נח רמוזות בכאן.

ויצו ה׳ אלקים על האדם לא נסהו בשבילו שכל מה שהיה ועתיד להיות היה גלוי לפניו אלא להפיס דעתן של מלאכי רחמים שהיו מבקשים עליו רחמים יותר מדאי הראה להם שלא יעמוד בנסיון. ורבותינו דרשו מכאן שבע מצות לבני נח.

ויצו אלו דינין. וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'.

ה' זה כבוד של הקב״ה וכן הוא אומר ונוקב שם ה׳ מות יומת.

אלקים זה עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים.

על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם.

לאמר זה גלוי עריות וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו.

מכל עץ הגן זה גזל.

אכל תאכל זו אבר מן החי בא אברהם והוסיף מילה. בא יעקב והוסיף גיד הנשה בא יהודה והוסיף מצות יבום באו ישראל והוסיפו עליהם שבת וכבוד אב ואם.

על האדם עליו ועל זרעו אחריו לפיכך לא כתב את האדם.

[על האדם על כל אבריו של האדם]

מכל עץ הגן אכל תאכל וא״ת א״כ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק לומר שאכל מעץ החיים. ואם כן היאך נקנסה עליו מיתה לאחר מיכן כשאכל מעץ הדעת אלא יש לומר שלא אכל מעץ החיים שלא נשתהה בגן עדן אלא ג׳ שעות ואם תמצא לומר אכל ממנו שמא עץ הדעת סם המות הוא לאוכל מעץ החיים. ועץ החיים סם המות הוא לאוכל מעץ הדעת לפיכך לאחר שאכל מעץ הדעת אמר הקב״ה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים פעם שנית ואכל וחי לעולם וקרוב לבריות לטעות אחריו אבל מאחר שלא יאכל מעץ החיים אחר עץ הדעת ודאי ימות. ד״א מכל עץ הגן אכל תאכל לאו מעץ החיים קאי שהרי אינו צריך אזהרה שמה שכתוב ועץ החיים בתוך הגן היינו באמצע הגן וראיה לדבר שתרגומו באמצע גינתא. ועץ הדעת היה מקיפו סביב על פני כל סביבו נמצא ששניהם באמצע הגן וכל זמן שלא יעבור ולא יקח מעץ הדעת עץ החיים יהיה שמור בתוכו לפיכך לא נזהר רק על עץ הדעת וכשעבר ואכל ממנו אז אמר הקב״ה הן האדם היה כאחד ממנו וגו'. ד״א אדם הורשה לאכול מכל עץ הגן רק מעץ הדעת כדכתיב ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכל זמן שלא תאכל ממנו לא יהיה בך דעת ויצר להבחין בין טוב לרע ואיני דנך אלא שוגג ולא תהיה חוטא ואין מיחוש בדבר אם תחיה לעולם מאחר שלא תחטא אבל אם תטעום ממנו הריני דנך מזיד וקונס עליך מיתה פן תהיה חי חוטא לעולם. ד״א מה שלא הוזהר האדם על עץ החיים היינו לפי שהיה עתיד לעבור על צווי ומוטב שיאכל מעץ הדעת משיאכל מעץ החיים.

ויצו ה׳ וגו׳. טעם אמרו לאמר וכפל אכל תאכל וכפל מות וגו׳, יכון על חוה, שצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול – אתה, תאכל – בת זוגך, מות – אתה, תמות – גם היא אם תעבר. ישנה באזהרה וישנה בענש.

ומצאתי שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פרק כח) וזה לשונם: אמר רבי תחליפא, אמר הקדוש ברוך הוא: אם נקדים לאנשים כמו שהקדמתי לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חוה ועמדה וקלקלה״ וכו׳ עד כאן. דקדק לומר ״נצטוית״ ולא אמר ״צויתי לחוה״, לרמז דברינו, כי לאדם צוה לאמר לה.

עוד ירמוז בכפל אכול תאכל מות תמות, לומר כי המתנה נתונה לו ולכל הבאים ממנו שהם כל זרעו עד סוף כל הדורות לאכול מהגן, ואם וגו׳ מות וגו׳, פרוש: מות הוא וימותו כל הבאים ממנו עמו, כמו שכן היה שנקנסה מיתה על כל הנבראים עד אשר תאבד זוהמא שנדבקה אז ובלע המות לנצח (ישעיהו כה:ח).

וטעם אמרו ויצו ה׳ אלהים, ולא הספיק באמרו ״ויצו ה׳״ או ״ויצו אלהים״, כאן רמז רחמים ודין: אם ייטיב יקיפהו ברחמים, ואם לא – משפט למולו.

ויצו וגו׳. לא כתיב ויאמר ה׳ לאדם אלא ויצו. זו היא תורה שבע״פ וכמו שמפרש (ברכות ה׳) והמצוה זו משנה. וכך הפי׳ בכ״מ (כמ״ש בס׳ שמות ל״ד ל״ב ההכרח לזה) וטעם הדבר שזה נקרא צווי משום דצווי משמע זרוז (וכדאי׳ בת״כ ריש פ׳ צו ובקדושין כ״ט ע״א) ותורה שבע״פ בעי זירוז לשמור ולחזור ע״ז שלא ישכח (ועי׳ מ״ש שם) והנה כאן הי׳ מלבד המאמר המדובר בפירוש מכל עץ הגן וגו׳ שהוא תורה שבכתב לימדו הקב״ה לאדם שבע מצות המרומז בדברים אלו כדאי׳ בפ׳ ד״מ. ועוד כונות נסתרות וזה הי׳ תורה שבע״פ אשר בזה עסק אדם לעבדה ולשמרה שלא יהי׳ קלקול בגן (כמ״ש בהרחב דבר) ומש״ה כתיב ויצו:

אכל תאכל. הרבה אכילות אפילו שארי הנאות ומש״ה כתיב מכל עץ הגן ולא פרי עץ הגן כדי לכלול גם העצים (ועי׳ מ״ש להלן ג׳ ב׳):

שאלות: למה אמר מכל עץ הגן אכל תאכל שהוא למותר. ולמה אמר מעץ ממנו שהוא זר בלשון. ואיך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והלא חיה אח"כ:

ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל. פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד, וכמ"ש חז"ל בחולין שכל שאסרה תורה שרי לן כנגדו, ור"ל לא הזהרתיך רק על המותרות וטוב שאחריו רע שזה ענין עץ הדעת, אבל לא שתענה את גופך מכל מיני מאכל, ומ"ש ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכפל מ"ם היחוס מעץ ממנו והוא זרות בלשון כמ"ש בספרי התו"ה (צו סי' כ"ז), זה היה נסיון לאדם כי אדם טעה מלשון זה שבא להורות שרק ממנו לא תאכל ר"ל מן המחובר לאילן, אבל אם תתלוש האשה מפירותיו ותתן לו מותר לו לאכול, שכן על מ"ש (צו ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן דרש בתו"כ (שם סי' ק"ט) מן המחובר, וכן בכ"מ כמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) וע"כ אמר האשה נתנה לי מן העץ, שהיה דעתו שע"ז לא נזהר, וזה היה הנסיון שלא היה לו לפרש פירושים בדבר ה' מסברתו, שע"ז נענש הנביא בבית אל שפירש לעצמו פירוש בנבואתו משקול דעתו כמ"ש בפי' מלכים (סי' י"ג) וכן שמעי בן גרא נתחייב מיתה על שפירש פירוש בשבועתו מסברתו כמ"ש (שם ס"ב). כי אין לנו להקל במצות ה' על פי פירוש שנפרש מסברתנו, שעכ"פ הי"ל להסתפק אם היה כן כוונת המצוה ולהחמיר בספקו, וזה היה נסיון אם יעמוד בעצמו עת יסיתהו יצרו שממציא לו דרך היתר להקל במצוה עפ"י סברתו, ומ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה כי מאז התגברו בו ציורים הרעים הקנאה והתאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף כי לא כמחשבותיו מחשבותיה, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה מזגית ונכלאה בבית חומר במוסרות עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמים הם לה לצער ולרעה גדולה, וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו, וגם הם יכלוהו מאז בדרך הטבע, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה את הבשר, וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המות שמתחיל מיום הולדו ויבא עד קצו ביום מיתתו, וע"ז אמר מות תמות מיתות הרבה כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד, כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכ"ש שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם קרוים מתים:

וחז"ל דרשו מפסוק זה שבע מצות ב"נ. ויצו זו ע"ז. ה' ברכת ה'. אלהים דינים. על האדם רציחה. לאמר גלוי עריות. אכל תאכל ולא גזל, באמת אדם קודם החטא לא היה צריך לצוויים אלה. את מי יגזול. עם מי ינאף. רק ר"ל ששורש כל המצות תלוי בז' מצות ב"נ, כי כל המצות נכללים או במצות שבין אדם למקום או במצות שבין אדם לחבירו, מצות שבין אדם למקום כוללים. א] המורא והאהבה והעבודה, ב] שמירת חלול ה' ועבודת נכר. מצות שבין אדם לחבירו כוללים. א] נגד גופו. ב] נגד ממונו. ג] נגד אשתו בעניני אשות, והם רציחה גזל נאוף, וחוץ מזה הכוללים הקבוץ המדיני וזה דינים, לעשות משפט לשמור הקבוץ הנמוסי, והם השרשים לכל המצות אשר מהם הסתעפו אח"כ תרי"ג מצות לבני ישראל שהוסיף להם מצות יתרות כפי רוב הטובות שקבלו, אולם באדם הראשון נכלל כ"ז באזהרת עץ הדעת, שאם לא נצטיירו בו הציורים הרעים מטוב המדומה שאחריתו רע היה עוסק רק בשכל העיוני ולא היה בוגד באלהיו ולא היה חושב מחשבת און לעשות רע נגד רעהו, ואמרו חז"ל שלא נחשב במצות ב"נ רק שוא"ת אבל קום ועשה לא קחשיב, וזה רצוף בטבע הלשון שכל צווי שאחריו מלת על כשאינו בא על גוף שלישי (כמו ויצו עליו פרעה אנשים. וצונו על המצות) הוא תמיד מניעה בשוא"ת, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, וכן כולם, וע"כ במה שלא אמר ויצו אותו מבואר שאינו בקום ועשה: