בראשית יח, כא

ארדה נא ואראה. למד לדינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא ז) דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה. של מדינה:

הבאה אלי עשו. ואם עומדים במרדם כלה אני עושה בהם ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג ה) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ולפיכך יש הפסק נקדת פסק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משנה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב):

אִתְגְּלֵי כְעַן וְאֶדּוּן הֲכִי קְבִלְתְּהוֹן דְּעַלַּת לָקֳדָמַי עֲבָדוּ אֶעְבֵּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא אִם לָא תָיְבִין וְאִם תָּיְבִין לָא אֶתְפְּרָע

אִתְגְלֵי כְּדוּן וְאֶחְמֵי הָא כְּקִיבַלְתָּא דְרִיבָה פְּלֵיטִית דְעָלַת קוֹמוֹי עָבָדוּ גְמִירָא הִינוּן חַיָבִין וְאִם עַבְדִין תְּתוּבָא הֲלָא הִינוּן קֳדָמָי זַכָּאִין כְּמָא דְלָא יַדְעֵיהּ וְלָא אִתְפְּרַע

אִתְגְלֵי כְּעַן וְאֶחֱמֵי הָא כִּקְבֵלְתְּהוֹן דְעַמָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה סַלְקַת קָדָמוֹי כַּלַיָיה עֲבָדוּ גְמִירָא אִינוּן חֲיָיבִין מְדַמְיַן אִינוּן בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן דִילְמָא לֵית עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא גְלֵן קָדָמוֹי וְאִין בָּעוּ לְמֶעֱבַד תְּתוּבָא הָא אִינוּן יְהָבִין כִּדְלָא יְדַעְתִּינוּן:

וי"א. הכצעקתה הבאה אלי. א"כ עשו. אעשה בהם כלה:

ואם לא אדעה. ארחם אותם וכן יפרשו וידע אלהים. ועל דעתי פירושו אראה אם עשו כלם כרעה הזאת. כי האמת שהכל ידע כל חלק. על דרך כל. ולא על דרך חלק והעד כי זה הפירוש הוא האמת ואם הוא סוד גדול שאמר אברהם האף תספה. ונפתח ה"א האף ואם הוא לתימא בעבור האל"ף שהוא מהגרון שמשפט לשון הקדש להרחיב אשר לפניו:

עשו, כלה - פסיק יש בינתיים, להפריד את הדבר. כלומר: אם כן עשו, אעשה אותם כלה.

ארדה נא. ארד לסוף תכלית רשעם שהוא מוכן לצאת מרעה אל רעה כענין הבה נרדה ונבלה שם שפתם כמו שהתבאר למעלה:

ואראה הכצעקתה. אראה זה בפעל בהתגלו' לבם שיתקוממו על לוט המתנדב וידעו כל באי העולם כי לא אל חנם היה עונש הגדול:

עשו כלה. עשו כלם שאין ביניהם מוחה כמו כלה גרש יגרש שענינו כלכם וגם זה נודע בשליחות המלאכי' שנאמר בו כל העם מקצה ואין מכלים:

הכצעקתה הבאה אלי. על דרך הפשט באור הכתוב כתרגומו הכצעקתה הבאה אלי עשו חייבים כליה, זהו שאמר כלה, ואם לא יעשו תשובה אענישם, זהו ואם לא תייבין אתפרע, ועשה מלת אדעה מלשון (שופטים ח טז) ויודע בהם את אנשי סכות. (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע.

וע"ד המדרש הכצעקתה, הכצעקתם אין כתיב כאן אלא הכצעקתה ואיזו, זו צעקתה של ריבה בבראשית רבה.

וע"ד הקבלה הכצעקתה הבאה אלי, אנשי סדום כפרו בשם המיוחד כאנשי העיר והמגדל, ולכך כתוב כאן וירד ה', וכאן ארדה נא, כי הראה להם כחו. ויאמר הכתוב ארד ממדת רחמים למדת הדין, ואראה ברחמים, כסוד (שמות ב) וירא אלהים את בני ישראל. הכצעקתה כלומר הכצעקת ה"א הבאה אלי במדת הדין עשו, אכלם במדת הדין, ואם לא אדעה, כלומר אמשיך אל הדעת, כסוד וידע אלהים. ענין הכתוב (שמות ג) הנה צעקת בני ישראל באה אלי, שהיא צועקת לפני המלך ה' מתוך הלחץ הגדול אשר מצרים לוחצים אותם.

הכצעתקה הבאה אלי עשו הכל גלוי לפניו אלא כנגד מדת הרחמים שהיתה מבקשת רחמים עליהם נאמר.

ואם לא אדעה ארחם. כמו וידע אלקים.

הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. שכן עשו כמו שהצועקים אומרים כלה אעשה בהם ואם לא אדעה ואם לא שלא עשו כ"כ אדעה מה אעשה להם לפי החטא הפירעון:

ארדה נא וגו׳. צריך לדעת אמרו לשון ירידה, ועוד למה יצטרך ה׳ לרדת, והלא כל העולם כגרגיר של חרדל לפניו, ועוד אמרו הכצעקתה וגו׳ וכי האדון ברוך הוא יסתפק בידיעה? ורש״י זכרונו לברכה פרש כי ללמד בא שלא יפסקו בית דין למטה משפט אלא בראיה. וקשה לדבריו למה לא הספיק לזה מה שאמר הכתוב בפרשת דור הפלגה דכתיב (בראשית יא:ה) ״וירד ה׳״ וגו׳, ומצינו לרש״י עצמו שפרש כן שם?

אכן הכונה היא כי הודיע ה׳ הסדר אשר יתנהג בו עם הנבראים לצד החסד והרחמים. הנה שורת הדין נותנת כי הכל כפי המביש והמתביש, וכשיעבר האדם על אחת מכל מצוות ה׳ וימרה פי עליון לצד מעלת האל הגדול, יתחיב להאבד הוא וכל סביביו, כי את המלך ה׳ צבאות הכעיס וכל שהוא מההמראה יתחיב עליה. ויחשוב האדם כי האדון ידין את עולמו במשפט זה והוא משפט צדק, ולעולם אם יבא ה׳ במשפט בדרך טוען ונטען להשפט עם הנבראים אפשר שלא יתחיבו, וגם דור המבול אפשר שלא היה נשפט משפט מות. לזה אמר ה׳ כאן בהודעת דרכיו אל אברהם ארדה נא, פרוש: לא ישפוט בערך מעלתו אלא בהשואה לנבראים, כדרך אמרו הנביא (ישעיהו מ״ג:כ״ו) ״נשפטה יחד״ בהשואה לנבראים הפחותים, ובערך זה ישפוט ויראה אם הוא בערך הצעקה שבאה אלי. פרוש: כי הצועק ותובע משפט מה׳ יתבע המשפט לפי ערך גדלת הבורא. לזה אמר ה׳: ואם אחר שאעריך המשפט בערך שלילת מעלתי עדין שעור שתהיה תביעת מדת הדין לחיבם – כלה, ואם לא – אדעה אם ראויים לשפוט בדרך זו או לא. ומעתה אין פרוש ארדה נא אלא הדרגה בדין, ולעולם ממקומו ישקיף לדעת ויבחין לבבות בני אדם.

עוד ירצה שהגם שצעקתם באה, עם כל זה רצה להבחין בהם אם בעת המשפט לא חזרו בהם ועודם מחזיקים ברשעם, ולזה שלח המלאכים בדמות אנשים בעלי צורה ותאר יפה לבחן בהם, והוא אמרו ארדה נא פירוש עתה ואראה הכצעקתה עשו עוד כלה, ואם לא וגו׳, והם הרשעים כצעקתם עשו שרצו לעשות עוד מעשה בלתי הגון, ולזה תכף ומיד החליטו המלאכים ואמרו ללוט (בראשית י״ט:י״ג) ״משחיתים אנחנו״ וגו׳, אבל קודם לכן לא אמרו כלום. הא למדת אם לא היו מבקשים לשלוח יד במלאכים, אפשר שהיה ה׳ עושה להם אריכות זמן במדת ארך אפים. ואולי נגע ה׳ בדין זה מדין מורדת שאמרו בכתובות (דף סג:) שאפילו אחר שעברו ארבע שבתות בהכרזה, בשעת גמר דין מודיעין אותה אולי תשוב, ולזה שלח ה׳ המלאכים בדמות אנשים על דעת שלא ישחיתו עד שיראו בהם כי עודם ברשעם. ולזה סמך פסוק ״ויפנו משם״ וגו׳ ל״ארדה נא״ והבן:

ארדה נא. כבר נתבאר לעיל בדור הפלגה ענין ירידה כאן שהוא השפלת כבודו ית׳ להשגיח במעשי ב״א של תהו. והרי הם כקטנים שאין כבוד לאב להזדקק לשפוט מעשיו. אך כאשר עושה דבר מבהיל מוכרח הוא להזדקק ולהענישו אע״ג שאינו לכבודו. כך הי׳ ירידה לכבודו ית׳ להזדקק למעשי סדום:

ואם לא. שהצעקה היה יותר מן האמת שיהיו ראויה לכליה:

אדעה. אדע מה לעשות שיהיו מחויבים כליה כמו שהיה באמת שהזמין הקב״ה את המלאכים כדי שירשיעו לעשות עמם ויגיע מזה לידי מיצוי הדין כמו שיבואר בריש פ׳ י״ט. אבל כבר נגמר הדין לכליה בשביל הזעקה:

ארדה נא. בכל זה עדן לא נחתם גזר דינם עד שאשלח מלאכי לראות את מעשיהם שם במקום הרשע, כי בזה נעלה משפט ה' ממשפט בני אדם, כמ"ש ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ר"ל שמשפט ה' נבדל ממשפט בני אדם תחת השמש, שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה, וכפי המעשה יחרצו את הדין, וז"ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע, וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו, וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע, ר"ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעז"א כי עת לכל חפץ, וגם יביט על כל המעשה בכללו, ובצרוף המקום שנעשה המעשה שעז"א ועל כל המעשה שם, למשל במשפט של סדום שכלאו רגל עובר אורח מארצם וענו את העוברים בתועבת רצח, ויד עני ואביון לא החזיקו, לפי מה שעלה זעקת הנעשקים למרום היו חייבים כליה, אבל ברדת השופט העליון למטה להשקיף על תכונת נפש הפועל, יביט אם הם בטבעם כיליים שלא השליטם האלהים לאכול מעשרם ועי"כ קפצו ידם מתת לדל, או אם רבו אורחים עניים כארבה לרוב, או אם הוא עת רעב, או אם הוא עת מלחמה שאז יקפידו שלא יעברו זרים לרגל את ארצם, או שמה שיענו את האורחים במשכב תועבה הוא מפני תאותם כמו שהיו בגבעה, או שלא יכלאו רק רגלי אורחים עניים לא רגלי אורחים עשירים שאין שואלים מהם מאומה, וכדומה, שכ"ז יקל ענשם וכמו שפירש זאת (יחזקאל יז, מט נ) הנה זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי, באר שלא היה זה מפני רעב, שהיה לה שבעת לחם, ולא מפני הכילות, כי הי"ל גאון שבעת לחם, ולא מפני מלחמה, כי השקט הי"ל, ולא מפני שהאורחים רבו עליה, שהי"ל שלוה, שמורה שלוה פנימית, וכן מה שעשתה תועבה מ"ש הוציאם אלינו ונדעה אותם לא היה מפני התאווה רק מפני גבהות הלב להבזות את האורחים ולענותם, לכן ואסיר אתהן כאשר ראיתי, רומז עמ"ש ארדה נא ואראה, שכ"ז ראו המלאכים בבואם לסדום כמו שיתבאר בפרשה הבאה, שהשקיפו על כל הפרטים האלה, ועז"א ארדה נא ואראה ואז כשאביט על תכונת הפועלים והעת ויתר ענינים ואראה שכצעקתה הבאה אלי עשו שגם למטה נמצאו כל אלה לרוע, אז כלה היה הפקודה שיעשו כלה ויהפכו משרש ערים, ואם לא אם למטה ימצאו ענינים המקטינים רשעתם לפי תכונת העושים ומקומם וזמנם ויתר פרטים, אז אדעה ואשגיח איך להענישם ולא אעשה כלה:

ת לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל):

א רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו':

ב דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו:

ג שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל):