בראשית יח, ב

והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל:

נצבים עליו. לפניו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים:

וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם בבבא מציעא (פו ב) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוה דהוה שרי ואסר פרשו המנו, מיד וירץ לקראתם:

וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גֻּבְרִין (נ''י גַּבְרִין) קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא

וּזְקַף עֵינוֹי וְחָמָא וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי דְאִשְׁתַּלְחוּ לִצְרוֹךְ תְּלַת מִילַיָא אֲרוּם לֵית אַוְשַׁר לְמַלְאָכָא דְשֵׁירוּתָא דְמִשְׁתַּלֵיחָא לְיַתִּיר מִן מִילָא חַד חַד אָתָא לִמְבַשְרָא יָתֵיהּ דְהָא שָרָה יָלְדָה בַּר זָכָר וְחַד אָתָא לְמִישֵׁזְבָא יַת לוֹט וְחַד אָתָא לְמֵיהֲפַךְ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה וְכַד חָמִינוּן רָהַט לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא

תְּלָתָא מַלְאָכַיָא אִשְׁתַּלְחוּ לְוַת אֲבוּנָן אַבְרָהָם וּתְלָתֵיהוֹן אִשְׁתַּלְחִין לִתְלַת מִילִין אֲרוּם לֵית אֶפְשָׁר לְחָד מִן מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא דְיִשְׁתַּלַח בִּידֵיהּ יַתִּיר מִן מִילָה חֲדָא מַלְאָכָא קַדְמָאָה אִשְׁתַּלַח לְבַשְרָא לְאָבוּנָא אַבְרָהָם דְהָא שָרָה יָלְדָה לְיִצְחָק מַלְאָכָא תִּינְיָנָא אִישְׁתַּלַח לְשֵׁיזְבָא יַת לוֹט מִגוֹ הֲפֵיכָתָא מַלְאָכָא תְּלִתָאָה אִשְׁתַּלַח לְמֶהְפַךְ לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם בְּגִין כֵּן הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קָדָם יְיָ לְוַת אַבְרָהָם צַדִיקָא וְאִתְגְלֵי עִילוֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ בְּמֵישְׁרֵי חֲזוֹזָא וְהוּא הֲוָה יָתִיב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מִתְחַמָם מִן גְזֵירוּתֵיהּ לְתוּקְפָא דְיוֹמָא:

וטעם נצבים עליו שהיו עומדים לנגדו מסתכלים כלשון הנצב על הקוצרים (רות ב ה) משרי הנצבים (מלכים א ה ל) ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו אמר "עליו" וזה טעם וירא וירץ לקראתם כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם רץ לקראתם להביאם אל ביתו וטעם מפתח האהל להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה ויתכן שיהיה "עליו" על האהל שהיו קרובים אליו מן הצד האחר שלא כנגד הפתח והיו שם נצבים ולא היו מתקרבין אל אברהם כטעם חונים על הים (שמות יד ט):

וישא עיניו. התכוון להסתכל:

נצבים עליו. פונים אליו כממתינים לדבר עמו בהיותו פנוי מן המראה הנכבדת כי הממתינים אצל אדם לדבר עמו יקראו נצבים עליו כמו להתאפק לכל הנצבים עליו וכמו וכל העם נצב עליך:

וירץ לקראתם. בטרם יקרבו לדבר עמו:

מפתח האהל. שהתחיל מן הפתח לרוץ לכבודם כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו כענין וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו:

וישתחו ארצה. כי הי' תארם נורא כאמרו ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאד וחשב אותם לשלוחי איזה מלך:

והנה שלשה בגימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל:

ואחר כך אמר "וישא עיניו". השאלה הראשונה בפסוק זה היא: למה נאמר וירא אליו ייי, ואין אנו רואים שאמר לו דבר מה? נאמר "נראה אליו" כדי שידבר אליו בענין זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלא שהקדים את הופעת האור (של השכינה) להופעת האנשים, כדי שיתברר לאברהם שהם שליחי עליון. וכן הופעת האור לנביאים היא כדי לאמת אצלם שהקול הנשמע להם הוא דבור אלהי, ועל פי זה אמר אברהם: "ייי אם נא מצאתי חן בעיניך"-בהסתר המלה 'אנשי אלהים'. וחשב שהם אנשים, והטעות הזאת חוזרת כפעם בפעם מפני שסימני ההבחנה בין נביאים ומלאכים הם מעטים, כמו שאמרה אשת מנוח "איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד". ואלה ... הנביאים אלא ההידמות ... האמיתיות. ואי אפשר היה לאברהם ושרה בלי ... המופתים מאותם האנשים ... כשנכנס אותו האיש ב ... ויהי כעלות הלהב, ואמר אז ידע ... ואבאר שמלת 'על' יש לה בלשון שבע הוראות [הראשונה, ההוראה המפורסמת ככתוב]: "על ראש ההר"; ב. 'לפני' ככתוב: ויעמד העם על משה; ג. צרוף, ככתוב: "ועלי[הם תתנו] ארבעים ושתים עיר" ... ד. ויזרק על העם; ה. ואל (ויתפלל אל) [ותתפלל על] ייי. ו. כמו, ככתוב: על שדה הארץ יחשב. ז. עד, ככתוב: על המעברות, במקום 'עד המעברות'. ואמר וירא וירא ב' פעמים, כדי להורות על עניינים שונים: ראה שהשכינה ממתינה להם, והבין מזה שהם נכבדים. דבר אחר, ראה שהוא יושב והם עומדים, ואין זה ממידת דרך ארץ. ועוד ראה שהם פונים אליו מאמצע הדרך. ועוד, ראה שזה זמן סעודה. ועוד, ראה שאחד מהם הוא הנכבד שביניהם, ופנה אליו בלשון יחיד, והוא שענה בשם כולם. ואמר וישתחו ארצה, על דרך הכיבוד, כי, כידוע, שתי השתחוויות הן, השתחוות של עבודה, והיא לה' לבדו, ושל כיבוד, והיא המותרת מאדם לאדם. ואמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, בהסתרת מילת 'איש', ופירושו איש האלהים, ומשום כך תרגמתי 'ולי אללה', כלומר 'איש האלהים'. וכמו שאמר: אלהיך מארץ מצרים, ר"ל המעלך מארץ מצרים, ואומר: חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו, כלומר 'איש בביתו' ואומר: לעזתים לאמר, ר"ל להגיד לעזתים.

וישא עיניו וירא. ראה בחוש העין שלשה אנשים נצבים עליו, והוסיף שנית לשון וירא לבאר כי הוסיף לראות בעין השכל והתבונן בהם והכיר שהם מלאכים, ולכך אמר וירץ לקראתם וישתחו ארצה. והמלאכים האלה היו מיכאל רפאל גבריאל, מיכאל בא לבשר את שרה ולהציל את לוט שהם שתי שליחות חסד ורחמים, רפאל לרפאות את אברהם, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, והוא מיכאל וגבריאל, מיכאל להציל את לוט, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויהפך את הערים ולא אמר ויהפכו. ומה שאמרו רבותינו ז"ל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, לא אמרו אלא כשהם זה הפך זה, שהרי המלאך הממונה על הרחמים לא יתכן שיעשה דין שהוא הפכו, והמלאך הממונה על הדין לא יבא על הרחמים, אבל כשהם שתי שליחות של דין או של רחמים עושה ואפי' כמה שליחות, ועל כן תמצא שעשה מיכאל שתי שליחות של חסד בשורת התולדה לשאינה ראויה להוליד, והצלת לוט שלא היה ראוי להצלה. ואם תאמר שימסר בידו גם השלישית והיא הרפואה כי הכל בכלל חסד הוא, הא לאו דידיה הוא, והיה מסיג בזה גבולו של רפאל, ולכך נמסר לכל אחד ואחד מה שיש בכח פקידתו ומנויו לעשות ושלא להסיג גבול, כי כה משפט העליונים, ממה שכתוב (איוב כ״ה:ב׳), עושה שלום במרומיו. ועוד תמצא אם תשכיל בפרשה כי נגלית לו כאן השכינה עם מחנותיה, שהרי ג' המלאכים האלה מלאכי צבאות הם, ומארבע מחנות שכינה הם.

ובבראשית רבה בכל מקום שתמצא מיכאל שם כבוד השכינה, ולכך בראותו אותם רץ אחריהם כרץ אחר השכינה. ומה שנגלו שלשה ולא ארבעתם, הכל לפי הצורך, מלאך החסד על שתי שליחות שהיו של חסד, מלאך הרחמים על הרפואה, מלאך הדי על חרבן סדום, והרביעי כבר נגלה לו בין הבתרים. והבן זה.

והנה שלשה אנשים פרש״י ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. חז״ק מה ששנינו בהשוכר את הפועלים ויבואו שני המלאכים סדומה בערב דאזל מיכאל לשיזביה ללוט ועוד מי איתא דמיכאל הוה, אם כן עשה הוא שתי שליחות בשורת שרה והצלת לוט. ונראה דלא גרסינן התם מיכאל אלא רפאל.

נצבים מתעכבים כמו ונצבת לי. לפיכך וירץ לקראתם הבין בהם שדעתם לעשות שום ענין.

וירא והנה שלשה אנשים. לפי הפשט אנשים ממש כי לא מצינו מלאכים אוכלים ושותים ולנים בבית איש כמו שלנו בבית לוט כמו שאמר המלאך מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו' אך אין להשיב על דברי רבו' שאף הם כמלאכים לדעת אשר בארץ ומיהו אסור להורות שהיו מלאכים שהוא ראייה להם על תרפותם שאכל. מכאן תשובה למינין שאומרין שאילו ג' הם ג' חלקים של אלוה א"כ למה הוצרך החלק האחד ליכנס באשה הוא הנוצרי ליקח בשר הלא כאן היה להם בשר לשלשתם ואכלו ושתו ולא נכנסו במעי אשה [הג"ה]:

עליו. בסמוך לו וכן הוא עומד עליהם וכן (איוב א) להתייצב על ה' וגו':

וירא וירץ. שנצבו והבין שרצו לבוא אל ביתו והשתחוה להם לכבדם ובלכתם אמר והתפלל לפני הקב"ה שיתאכסנו עמו כי אנשים גדולים ונביאים וצדיקים היו וכה אמר בלכתם אל נא תעבר החבורה והשיירא של צדיקים הללו מעל עבדך תן בלבם שיבואו אל ביתי ועדיין לא נגלה עליו הק' ולכך אמר יוקח נא מעט מים לנקות רגליכם וגם טוב לעייפות רחיצת הרגליים:

וירא והנה ג' אנשים נצבים עליו וירא וירץ טעם וירא וירא לומר שאע"פ שהיה זקן וחלוש מצד המילה ובדרך טבע לא היה לו כח ללכת עם כל זה לפי שראה ה' ומלאכיו התחזק בראייתו והיה לו כח לרוץ וזהו שאמר וירא וירץ בעבור שראה ה' רץ. והנכון בעיני שלפי שראה ג' אנשים בפתע אמר אלו נביאים או חכמים שיודעים קפיצת הדרך וזהו שאמר נצבים עליו שלא ראה אותם באים מן הדרך מעט מעט כדרך האנשים אלא בפתע ראה אותם נצבים עליו כאלו נפלו מן השמים עליו ולפי שראה זה הפתאומיות רץ לקראתם לשיתאכסנו עמו וזהו וירא פעם אחרת שראה זה השינוי:

וירץ לקראתם טעם לקראתם ולא אמר אחריהם בעבור שהיו מלאכים ואין להם אחורים שנאמר וארבעה פנים לאחד ואברהם חשב שהם נביאים ויודעים להפוך פניהם שלא יראה שהופכים פניהם:

וישא עיניו וגו׳. צריך לנו לדעת למה הצרך לומר והנה, גם למה הצרך לומר נצבים – מן הסתם נצבים היו, ומה יצא לנו מהודעה זו? עוד אמרו עליו אין לה משמעות, ואם לומר שסמוכים אליו, יכחיש זה אמרו ״וירץ לקראתם״. עוד קשה אמרו פעם שניה ״וירא״ ולא הספיק בראשונה. עוד לאיזה ענין השתחוה לאורחים אברהם קודם ידעו מהם כי מלאכים היו, ולמה לא חש לערביים וכו׳?

אכן כונת הכתוב הוא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו, ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסבות ידועות. לזה אמר וירא והנה וגו׳, פרוש: מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר ״וירא שלשה אנשים״ יהיה דובר שקרים חס ושלום.

ואמרו נצבים לומר, כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממנים על דבר, פרוש: הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצרכו, כמו שכן היה – אחד לרפאותו, ואחד לבשר ״כעת חיה״ וגו׳, ואחד, הגם שהיה הולך להפך את סדום, אף על פי כן לחבת אברהם היה עומד מעכב מלכת עד אשר דבר ה׳ אליו והיה מה שהיה, ואז פנה והלך לו. הרי כי כל העמדתו היתה עליו.

עוד ירמז על זה הדרך: אנשים נצבים פירוש עומדים בדמות אנשים, עליו פירוש על סבתו לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי מלאכי אלהים הם כי צורת המלאך לא תתעלם. וצא ולמד מאשת מנוח (שופטים י״ג:י״ג) ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. ואמרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים, אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם, אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק, ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו. ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון.

וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם:

מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם:

וישא. (העלוי הו'), שתחלה נראה אליו ה' ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח"כ יגלה להם כבוד ה', וה' הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח"כ צבא משרתיו עושי רצונו,וישא עיניו ויראתחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר"ל שנצבים ברום עולם שעז"א נצבים עליו למעלה, ואח"כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז"א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם,רץ לקראתםלעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א"א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ"ל וירץ אליהם,וישתחו ארצה:

ט דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו':

י הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל:

כ וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות:

ל ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י):

מ יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם:

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ראוי שתדע שקצת מהמפרשים קיימו וקבלו שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים כי החוש לא יקיף וישיג רק הגשם בעל המרחקים והמראים ומצד אחר הוקשה עליהם לפרש ספור האנשים האלה שנראו לאברהם וללוט שהיה במראה הנבואה אם מפני עדות הכתובים שהעידו שאכלו והלכו ועשו מעשים בפועל ובהקיץ אצל אברהם ובפרט בספורי סדום שלא היו לוט ואנשי סדום נביאים והכתוב מעיד שכבר נפסקה נבואת אברהם קודם ביאת המלאכים לסדום כמו שאמר בראשית (י"ח ל"ג) וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו שהוא ממה שיורה שספור מעשה סדום היה בפועל ובהקיץ לא במראה הנבואה לכן מפני זה כלו נטו המפרשים ההם לא' משתי כתות מהדעות בענין האנשים האלה כי מהם אמרו שהיו אנשים ממש שבאו לבשר את שרה ולהציל את לוט מתוך ההפכה וזהו דעת הראב"ע והרלב"ג גם כן. ומהם אמרו שהיה מלאכי עליון ר"ל שכלים נבדלים שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר ולכן נראו אצל אברהם ושרה ולוט וכן היה לדעתם המלאך שנראה להגר. ואשר נראה ליעקב בהאבק איש עמו וכן נראה למנוח וכן סוסי אש ורכבי אש שנראו לנער אלישע שבכלם היתה השגה חושיית לדבר מוגשם והוא אשר יקרא אצל המקובלים גלוי עינים וזהו דעת הרמב"ן. והנה הדעת הראשון שהיו אנשים נביאים הוא שקר מבואר לפי שלא היה בזמן אברהם אלא הוא כ"ש שיהיה גדול ממנו ושלוח אליו לבשרו ואם היה נביא אחר בארץ היה מצווה על המילה כאברהם והיתה התורה מספרתו. ועוד שדברי האנשים ההם מורים שהיה בם צד מלאכות ואלהות אם ממה שאמר אחד מהם לאברהם שוב אשוב אליך ואם היה המבשר הזה נביא היה ראוי שיאמר כה אמר ה' שוב ישוב אליך או כמ"ש אלישע למועד הזה כעת חיה את חובקת בן לא שיאמר בן אדם שוב אשוב אליך כעת חיה ואולי ימות ולא ישוב עוד לביתו גם יורה שלא היו אנשים ממש ממה שהכו בסנורים את אנשי סדום ומי הנביא אשר יעשה כזה מעצמו והנה באלישע כתיב שהתפלל אל השם ה' הך נא את הגוי הזה בסנורים לא שהוא מעצמו יכה אותם. גם יורה עליו אמרם כי משחיתים אנחנו את המקום הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי שהם דברים שלא יפלו על הנביא כי ההשחת' אליו יתברך תיוחס כמ"ש וה' המטיר על סדום. ומה שכתב הראב"ע לתקן זה שכבר מצאנו ומשה ואהרן עשו את כל המופתים אין לו מזה טענה כי משה ואהרן עשו מעשים בידיהם במופתים ולכן נתיחסו אליהם. ואין הענין כן בנדון שלנו וכל זה יעיר שהם היו מלאכים רוחניים ולא נביאים ולכן הגדיל הכתוב לומר באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ובלוט ומצות אפה ויאכלו להיות פלא האכילה בחקם. ואמנם הדעת השני מהתלבשות דעתי נוטה לקבל אותו אבל הן תוי שהחכם המקובל יענני איך יאמין ויבין ההתלבשות הזה האם יאמר שהשכלים הנבדלים יתלבשו בגופות בעלי בשר ועצמות וגידים ליחות ויסודות כשאר בני אדם ושלא יובדלו מהם אלא שבבני אדם תהיה צורה אנושית ובאותם המתלבשים צורה נבדלת מלאכית אם זו היא כוונתם יתחייב שיהי' ההתלבשות הויית אותו גוף והפשטת ההתלבשות ההוא יהיה הפסד ומיתה וזה א"א שיהי' כי הנה תתחיב השאל' והגוף ההוא שנתלבש בו המלאך מאיזה חומר התהו' מי אביו ומי אמו שהולידוהו. או אם נתהו' מהיסודות הראשונים כגוף אדם הראשון או לא מדבר כבריאה הראשונה. וכן בהפשט ההתלבשות ההוא איך לא נמצאו אותם הגופות פגרים מתים על פני הארץ זה באמת דבר שלא יכילהו הרעיון כל שכן שהכתוב מעיד שהמלאך שנראה למנוח ואשתו עלה בלהב המזבח השמים האם העלה שמה הלבוש אשר לבש בארץ. ויש מי שחשב שהמלאכים יתלבשו בגופים אויריי ושיתעבו בקרבתם לבני אדם ואז יראו ובהפשטתם יתדקדקו וישארו הגופות ההם אויר. וכבר יקשה לכל הדעות האלה ספק חזק בין שיאמרו שיהיו גופות המלבוש מבשר ועצמות או אויריים מתעבים למה זה לא יראה אותם כל אדם ויראו אותם אנשים ידועים הלא תראה שאלישע התפלל על נערו ה' פקח נא את עיניו ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב סביבות אלישע. ואין ספק שהיה לו להתפלל שיתהוו הגופות ההם לא שיראה אותם נערות כי בהיותם גופים ממש לא היה הנס בראייתם כ"א בהויתם. וכן נאמר בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המרא'. ואם הם גופים ממש עצמיים בשריים או אויריים מתעבים כמו שיראה אותם הנביא כן יראה אותם כל אדם כי בהיות המוחש נגד הפנים כל חוש ישיגהו ומה שנראה לי בזה נכון ואמתי כפי עדות הכתובים ויושר הסברא הוא שאברהם ולוט וכן השאר כלם באמת ראו אנשים או סוסי אש ורוכבי אש והם לא היו במציאות אבל לא היה זה מפעל הדמיון כמוקדחים וכנכפים כי מוחשות היו באמת אותן הצורות לעיניהם אלא שהקב"ה הראה אותם לעיניהם בהיותם מתעסקים בעניניהם כדרך כל אדם ולכן התפלל אלישע ה' פקח נא את עיניו כי היה הנס האלהי שבעיניו יראה דברים שאינם במציאות כאלו הם נמצאים בפועל נגד עיניו. וזה ג"כ ענין וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס לא שהיה שם סוס ורכב אלא ששמעו באזניהם בעצם אותם הקולות מוחשות כאלו היה שם רכב וסוס. וגם אתון בלעם ראתה את המלאך מפני זה עצמו ולכן לא היו רואים אותן הצורות או שומעים אותם הקולות אלא אותם הנביאים או אנשים שרוצה השם להראותם או להשמיעם אותם אליהם לסבה מהסבות. ולכן קראוהו גלוי עינים כי לא היה הפלא כ"א בראות מה שאינו במציאות. וכבר כתבתי מיני הנבואה ומדרגותיה כפי העיון התוריי האמתי ושיש ממנה מין עליון והוא שיחול השפע על השכל בלבד מבלי השתתפות כח גשמי בו וזאת היתה מדרגת אדון הנביאים מרע"ה וביארתי במה יבדלה השפע ההוא מהשפע המגיע לחכמים בחכמתם ושיש מהנבואה מין אחר והוא שיחול השפע על הכח הדברי ועל הכח המדמה שניהם יחד ומזה המין היו נבואות הנביאים כלם והיא הנבואה ששער בה הרב המורה בלבד ושיש בה מין מהנבואה הג' והיא שיחול השפע על החושים הגשמיים וישיגו דברים שאינם מחוץ במציאות והיא הנקראת אצלי נבואה מוחש ולכן לא ישיג המוחש ההוא אלא מי שחל עליו אותו השפע ומזה המין הוא מה שנאמר במעמד הר סיני ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ר"ל שלעניניהם בלבד היה נראה כן. אך אמנם השפע הזה לשיקרא שפע נבואיי שלם יתחייב שיחל על נפש הנביא תחלה ויתפשט ממנו אל הכח המדמה ומשם יעבור אל החושים החצוניים ואז ירגיש הנביא ההוא בלבד באותה השגה חושיית לא להתגברות דמיונם וחולשת שכלם כמו שיקרה לנכפים ולמוקדחים ובעלי הליחה שחורה אלא בהשתמשות חושיהם בשלמות ובריאות. ופעמים לא יחול השפע ההוא על השכל ולא על הדמיון אלא על החוש בלבד וזאת הית' מדרגת נער אלישע שראה סוסי אש ורכבי אש סביבו ומחנה מלך ארם ששמעו קול רכב קול סוס כי הם לא היו נביאים כיון שהשפע לא חל על שכלם אבל הקב"ה ע"ד הפלא מפני הצורך להשלים נביאו או תשועת עמו הראה והשמיע אותם הדברים ההם כאלו הם במציאות בפועל עם היות שלא היה הדבר כן. והנה אברהם אבינו ראה מלאכים בדמות אנשים והיה ענינו נבואה מוחשת יען הגיע השפע לשכלו וכחו הדמיוני יחד ונראה לחושיו החיצוניים ולכן נאמר בו וירא אליו ה' וגומר וירא והנה ג' אנשים וירא וירץ לקראתם כי הגיע' לו ראיה שכלית וראיה דמיונית וראיה חושיית ולכן נזכרו כאן ג' ראיות והנבואה המוחשת הזאת לא תבא בבטול החושים כי אם בהשתמשותם. אמנם לוט ואנשי סדום ראו הדברים המופלאים ההם בעיניהם ולא היו נביאים לפי שלא חל השפע על שכלם אבל היו כנער אלישע ומחנה ארם. ואמנם מ"ש חז"ל אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים. הרב המורה יחשוב בו שמפני שהיה אברהם רגיל בנבואתו לראות מלאכים לא התפעל מראייתם ונדמו לו כאנשים כי היה כחו טוב אבל לוט שלא היה רגיל כ"כ נדמו לו כדמות מלאכים לפי שהתפעל מראייתם מאד. ואין דבריו נכונים אצלי לפי שבלוט פעמים רבות יקראם אנשים ופעמים מועטות יקראם מלאכים ויתחייב א"כ יחד טוב ורע והוא שקר. והרלב"ג כתב שהיו האנשים האלה נביאים כאלו תאמר שם ועבר שהיו בזמנו ושלא באו לאברהם אלא לבשר את שרה ושלכן לא יתוארו אצל אברהם בשם מלאכים כי לא היו שלוחים אליו כי הוא היה גדול מהם בנבואה אמנם אצל לוט נקראו מלאכים לפי שהיו גדולים ממנו ושלזה ארז"ל (מדרש רבה פרשה נו"ן) אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים וגו' וכבר ביארתי הספקות המתחייבים לאמרנו שהיו אנשים נביאים. ואחשוב אני בפי' המאמר הזה שלא אמרו ז"ל כחו טוב או רע על הכח המדמה כדברי הרב המורה וכ"ש שלא כוונו לדעת הרלב"ג אבל רצו לתת טעם למה נראו המלאכים הרוחניים לאברהם בדמות אנשים כי הנה בהיות השפע חל על שכלו היה ראוי שיכיר היותם מלאכי עליון וישיג ענינם ומה לו להשגה חושיית ואם ראה אותם איך לא הכירם וחשב היותם אנשים לשום לפניהם לאכול ועל כן אז"ל שהיה מפני היות כחו של אברהם טוב ר"ל כח צדקתו למזלו הוצרך הקב"ה להראותם לו כדמות אנשים כדי לכבדו ושיהיה קרואים על שלחנו ביום המולו ושיעדוהו שישובו אליו ביום שמחת לבו במשתה אשר יעשה ביום מילת יצחק וכדי שתתבשר שרה מפיהם כי לא הגיעה מדרגתם בנבואה כי אם לחושיית ומפני זה כלו הוצרך שיהיו בדמות אנשים ולפי שזה כלו היה לכבוד אברהם וטובתו אמרו שהיה כחו טוב אמנם בסדום הוצרך שיהיו בדמות אנשים לעשות הנסיון שעשו מרשעת אנשי העיר כמו שיתבאר לשיחזיקו ביד לוט ובנותיו ויוציאם מן העיר להצילם ולכן בסעדם עמו קראם תמיד אנשים אמנם בעת צרת ההפכה קראם מלאכים כי אז נראו לו כפי רוע חלקו ומזלו שהיו מלאכים משחיתים את המקום וזהו שאמרו לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכים כי נזכרה מלאכותם בענין הפיכת סדום שבו היה כחו של לוט ומזלו רע. ואין לאומר שיאמר שהיתה מראת אברהם חסרה בראותו מה שלא היה במציאות כי הנה אם היה סבת זה התחזקות דמיונו היה חסרון בלי ספק לפי שא"א שיתחזק הדמיון לעשות כזה בהחליש השכל שילאה מלהכזיבו אבל בראותו הדברים האלהיים שישים הש"י לנגד עיניו לסבה מהסבות היה הדבר הזה באמת מעלה ושלמות גדול לא חסרון. ואחרי שכבר ביארתי הדרוש הזה מן המלאכים והתלבשותם במראת אברהם ולוט אבא לפרש פסוקי הפרשה על בוריים:

וישא עיניו וירא וגו' עד ויאמרו אליו איה שרה אשתך. ספר הכתוב שאברהם עם היות שראה אותם אנשים לנגד עיניו כבר הרגיש בהם צד אלהות או מלאכות ובכלל שלא היו כשאר בני אדם וזה לפי שראה אותם כמלא עיניו רחוקים ממנו בדמות אנשים ומיד בפתע פתאום ראה אותם נצבים עליו ועומדים אצלו וזהו אמרו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. שאמרו וישא עיניו וירא מורה היותם רחוקים ממנו ושמיד ראה אותם נצבים עליו כלומר אצלו ולכן בא בכתוב הזה מלת וירא שתי פעמים כאלו אמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וירא אותם נצבים עליו שהם שתי ראיות ומזה ידע שלא באו שם כפי המנהג הטבעי והותרה בזה השאלה השלישית. וכאשר הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כח בהם לא קראה ממקומו לאמר גשו נא אלי אבל הוא עם כל חולשתו מהמילה רץ לקראתם מפתח האהל שהיה יושב שמה והלך לקראתם במרוצה והשתחוה לפניהם אפים ארצה וקראם אדונים לדעתו שהיו שלוחי האלוה ואמנם אמרו אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך היה לכל אחד וא' מהם כדברי הרמב"ן ואמנם למה דבר ביחוד לכל א' מהם מה שלא עשה בשאר המאמרים שאמר כלם בלשון רבים הנה הוא לפי שהי' מדבר עמהם בשלילה ולכן הוצרך לדבר בלשון יחיד עם כל אחד מהם יען השליל' לא תשלול רק הפחות שאפשר ולזה כשתחובר עם הרבים תשלול מרבויים לא מכל א' מהם מה שאין כן החיוב שיחייב לכלם וזה ידוע בהגיון ומפני זה בענין החיוב דבר תמיד בלשון רבים ורחצו והשענו וסעדו. אבל בשלילה דבר בלשון יחיד. אל נא תעבור לפי שאם אמר אל נא תעבורו יובן שלילת ההעבר' לכלם ר"ל שלא יעברו כלם וכבר תתקיים שאלתו אם ישארו שנים או א' מהם לכן אמר בלשון יחיד לכל א' מהם אל נא תעבור כלומר שלא יעבור שום א' מהם. אמנם החיוב לא יצדק אלא לכלם אחד שעם כלם היה מדבר כי הכללות לא יקויים רק בקיום החלקים והשליל' ברבים תשלול הכללות בלבד. ולפי דעת חז"ל שפירשו המאמר הזה דרך קדש אדני הוא תואר לשם הנכבד מפני שהוא קמוץ ויהיה ענינו שאברהם לא הספיק דבקותו מהש"י בכל אלה המעשים אשר היה עושה כי הוא ית' לא וסלק דבקותו והשפעתו אלא מצד המקבלים והוא אשר דברתי למעלה ממעלת דבקות אברהם בש"י אחר המילה עד שבהיותו מתעסק בענינים הגשמיים לא היה מפריד דבקותו וכאלו היה מתפלל לאלהיו שלא יעבור מעליו והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הד'. והתבונן אמרו אל נא תעבור מעל עבדך כי אין מלת נא במקום לשון תחינה אלא הוא לשון עתה וענינו שבעבור שהיה זה בבקר בתחלת היום כמ"ש כחום היום והם ירצו ללכת לדרכם כי אין ראוי שינוחו בבקר סמוך לתחלת הליכתם על כן אמר אל נא תעבור ר"ל עתה עם היותו בבקר אל תעבור מעל עבדך אבל יוקח נא מעט מים כי עדין בקר והליכתם מעט ולא תצטרכו לרחיצה רבה ולכן אמר מעט במים לא להיותו כילי בהם כי אם בהיותם בלתי צריכים מאד לרחיצה כפי העת ומעט הדרך שהלכו. ואמר והשענו תחת העץ אם להתחמם כי היה זה בבקר השכם ועדין קור הלילה גובר. או שמפני היות כל בני ביתו של אברהם חולים מהמילה היו מטרידים כל האהל ולכן אין ראוי להכניס אורחים שמה מצורף שלא יתעכבו בבואם בבית אלא שבדרך עראי והעברה ישענו תחת העץ ויאכלו מעט וילכו לדרכם וזהו ואקחה פת לחם וסעדו לבכם להגיד שלא יעשה משתה כראוי לעשות בעת האוכל לאנשים נכבדים כמוהם אבל יתן לפניהם פת לחם לבד לסעוד לבבם לדרך כמנהג ההולכים שבתחלת היום כדי לחזק הכח לצורך ההליכה יאכלו מעט בבקר ולכן תקרא אכילת הבקר סעודת הלב לפי שאינה לתענוג הגוף רק לחזק הכח לשום לדרך פעמיו וכמו שתמצא בבעל הפלגש שמתה שאמר לו חמיו סעד לבך פת לחם והיה בבקר כמו שמורה הספור שם. ואמר אחר תעבורו להגיד שלא יתעכבו בזה זמן רב אבל יאכלו במהירות מעט ומיד יעברו וילכו לדרכם. זהו פי' הפסוק הזה באמת. ואם יהיה נא לשון בקשה יתחייב שבאמרו אל נא תעבור היה מבקש שלא יעברו מעליו כלל ואיך יאמר אחר כך אחר תעבורו מצורף שהיה מותר מלת נא כיון שכבר אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אלא שהענין הוא כמו שאמרתי שבעבור שלא היה עדין עת האוכל חלה פניהם שבאותה עתה וזמן עם היותו ראוי להליכה ולא לאכילה לא יעברו מעליו אבל יתעכבו שם עמו ויאכלו דבר מה לכבדו והותרה בזה השאלה הה'. ואמרו כי על כן עברתם על עבדכם אפשר שחוזר למ"ש אם נא מצאתי חן בעיניך כלומר כי על כן עברתם על עבדכם לפי שמצאתי חן בעיניך ואמר שהוא כן שיקרתי בעיניכם לעבור עלי לבקרני אל נא תעבור. והיותר נכון בעיני הוא שבא לתת טעם למ"ש אחר תעבורו כלומר והנה אמרתי לכם אחר תעבורו ולא שתשבו פה לא כדרך הכילי שמתנה עם האורח שילך מיד לדרכו אחר האוכל אלא לפי שאני יודע כי על כן עברתם על עבדכם להלוך לדרככם ולא לשבת פה. ויהיה כי על כן מורה על הסבה ולא נצטרך לדחקי המפרשים והותרה בזה השאלה הו'. והנה המלאכים השיבוהו כן תעשה כאשר דברת וכתב הראב"ע שבפת די לנו והוא פירש נכון ונאה והרמב"ן פי' שישענו תחת העץ ולא יבואו באהל כדי שלא יתעכבו. ואפשר עוד לפרש כן תעשה כאשר דברת שאמרו דרך צחות ואהבה הכרח הוא שנעשה כדבריך כי ידענו גבורתך ותכריחנו עליו ועכ"פ כן תעשה אחרי שיצא הדבר מפיך ודבריך לא ישוב ריקם. וכ"ף כאשר אינה לדמיון אלא לסבת המעשה כמו ומלתם את ערלת לבבכם כאשר דיבר אותו אלהים ורבים ככה. ולפי שראה אברהם באנשים ההם מהגדול' והמעלה והענין האלהי מהר הוא בעצמו אל האהל אל שרה וצוה אותה ללוש לחם מספיק לכמה אנשים כי הנה עם היותה זקנה רצה הצדיק שהיא בידיה תעשה זה אם מפני כבוד האוכלים וגדולתם ואם כדי שהלחם יהיה יותר טהור ונקי ונעשה במהירות ולכן צוה אותה שתעשה עוגות מצות כי לא חמץ וכן עשה לוט ג"כ מפני המהירות ואתה תדע כי השלש סאים הוא איפה אחת והתרגום יוכיח שתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין כי היה מנהגם בענין הקמח לקרא האיפה שלש סאים ואין ספק שהיה קמח רב לשלשה אנשים אבל צוה הצדיק כן כדי להוציא ממנו הסולת שהוא המובחר והנקי מהקמח כדי שיהיה מאכלם יותר נכבד וערב וכן השתדל לרוץ בעצמו אל הבקר ולקחת משם בידיו בן בקר רך וטוב לא שיחשוב שיאכלו אותו כלו אלא מפני כבודם שיביאו לפניהם תבשילים הרבה צלי אש ובשל מבושל יאכלו מה שיאכלו כי כן ראוי לפני מלכים ואנשים גדולים כמות מהמזון יותר רב ממה שיאכלו ואינו רחוק אצלי שלקח ג' בני בקר כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל כדבריהם וזה להיותו מאכל משובח וכדי שלא להטיל קנאה בסעודה יושם לשון אחד לפני כל אחד מהם כי לא היה יודע אברהם ערכם וגדולתם ועם החריצות הגדול הזה במעט מהזמן הביא לפניהם המאכל ונתן קודם החמאה והחלב לפי שהדברים המורכבים ראוי שיאכל אדם בתחלה להנהגת הבריאות ואח"כ נתן לפניהם הבשר והנער היה משרת ומביא המטעמים ומסלק הקערות מעל השלחן ואברהם היה עומד תחת העץ. בעת שהיו אוכלים כמו שעושים השרים על רגליהם בזמן שהמלך אוכל על שולחנו ולפי שהם קבלו את כל הכבוד הזה והניחו את אברהם שיעבוד לפניהם והיו מדברים אליו כדבר האדון אל עבדו היה גם זה מההער' על אברהם על מעלתם וקדושתם הנה התבאר מזה שחרד אברהם את כל החרדה הזאת לאנשים האלה מפני שהרגיש בהם שהיו אנשים גדולים שלוחי האל משרתיו עושי רצונו והותרה בזה השאלה הז':