בראשית יז, א

אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון, וכן כל מקום שהוא במקרא פרושו די יש לו, והכל לפי הענין:

התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי:

והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר חמשה אברים שתי עינים, שתי אזנים, וראש הגויה שאוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך מאתים ארבעים ושמונה כמנין אבריך:

וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים

וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים בְּבִשְרָךְ

אל שדי שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה" וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים" וכן יאמר ה' אלהי השמים (בראשית כ״ד:ז׳) ואמר ה' יראה (בראשית כ״ב:י״ד) על מקום המקדש העתיד ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד מח ג) ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (יבמות מ״ט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיהו ו א) ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) ואראה את ה' כתוב באל"ף דל"ת ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי:

התהלך לפני ללכת בדרך אשר אורה אותך כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני" והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו" והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה:

והיה תמים מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י) והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא "אל" והוא "אל שדי" עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה כפי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מד כה) וזהו שאמרו (שבת קנו) צא מאצטגנינות שלך וכו' ורש"י פירש (רש"י על בראשית י״ז:א׳) והיה תמים היה שלם בכל הנסיונות ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ) והנכון מה שפרשתי:

אל שדי. שם התואר וטעמו תקיף וכן כקול שדי. והיה שדי בצריך כי טעמו כטעם ושית על עפר בצר. ושדי על משקל לבי דוי. ורבים פירשוהו מגזרת שודד. שהוא מנצח והתגבר. וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו. וזה שם התאר כנגד המעשה כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין:

והיה תמים. שלא תשאל למה המילה:

וירא ה'. המראה בכל מקום היא מדרגה למטה מן הנבואה ועל זה אמר ושמי ה' לא נודעתי להם:

אני אל שדי. אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי והיא הבריאה שלא יפול בה נושא מתפעל ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות והפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו. ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלמו' פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן וכל זה הורה האל ית' לאבות. אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו באמרו וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם:

התהלך. בכל אשר תפנה שם:

לפני. כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך כענין שויתי ה' לנגדי תמיד:

והיה תמים. וקנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי והמכוון מאת האל ית' בבריאה כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

התהלך לפני. לפי וגו' נתוספה ה"א על שמו ונעשה שלם ותמים למספר רמ"ח איברים שבאדם. וכן מסיק בשלהי פרק רביעי דנדרים אמר רמי בר' אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה ובא וראה כמה גדול כח של מילה כדאיתא בפרק רביעי דנדרים ואיתמר במכילתא מה שאין קורא הכתוב אברהם ושרה בשמם אחר שנשתנה כמו שמצינו ביעקב שנקרא יעקב אחר שקראו הקב"ה ישראל מפני ששמם של אברהם ושרה הראשון לא נתעקר לגמרי אך נתוספה אות אחת של ה' על שמם ולתקן השם ומכוין שנתקן נשתקע הראשון. אבל יעקב נקרא לו שם חדש והשם הראשון לא זז ממקומו. ועוד אמרו שלכך לא נשתנה שמו של יצחק מפני שלא נקרא לו שם אלא מפי הגבורה שנא' וקראת את שמו יצחק:

ואמר (תרגום י"ז א – ד) ... מאה שנים. כמו שאברהם נימול אחרי שעבר את המאה. ונימוק זה אפשרי, ועדיף ממנו הנימוק שכך היה רצון הבורא. ובאשר אמר לו: אני אל שדי, נאמר, שאלהים חידש לעצמו את השם הזה, משום כמה טעמים: א', כאילו אמר לו, אני די לך, כי מלת שדי נגזרת מן "והמלאכה היתה דים", וכדומה לזה. והוצרך לומר לו כך בגלל מצות המילה כדי שלא יחוש שגופו יחלש כשיקצוץ ממנו דבר, או שאויביו יקומו עליו בחליו או שהאומות יגמלוהו(?) כשיהיה ... ולפיכך אמר לו: אני עומד לך נגד כל הדברים האלה......ויהיה נזכר בשם שדי, מספיק ... ואמר "מדוע משדי לא נצפנו עתים" כי הוא יודע בלא סיבה. ואמר "אם על שדי יתענג", כלומר גמולי לא יפסק. ואמר: "כשוד משדי יבוא", כי עונשו לא......למען ידע אברהם שזה לשם גדולה וכבוד. התהלך לפני, רצונו לאמר, שיקיים מצוותיו, כמו שאמרנו בענין ויתהלך נח. ותוסיף (על שאר המצוות) את המצוה שתתמם את יראת אלהים שלך, כי היא החשובה שבהן ... הזכר, כשהוא קיצץ דבר מגופו......השלם הוא מי שאין בו תוספת ולא מגרעת. וכל זמן שלא הוסרה הערלה מגופו, לא היה תמים. ולפיכך אמר לו להסיר את התוספת הזאת, ויהיה שלם. והג', שלא יעלה על הדעת ששינוי השם של אברהם הוא לשם קסם ועינון. ולפיכך אמר לו קודם: והיה תמים. כי המשתמש בכשפים אינו תמים, ככתוב "לא ימצא בך מעביר וג' תמים תהיה" וג'. ובענין אומרו "ואתנה ברית", והלא כבר עשה זאת כשאמר: "ביום ההוא כרת את אברם ברית לאמר" וג'? אלא הברית ההיא היתה על נתינת הארץ הנבחרת לבניו, ככ': "לזרעך נתתי" וג' ואילו הברית הזאת, להרבות את מספרם, כמו שאמר: "וארבה אותך במאד מאד". ומפני מה הוצרך להסמיך את (הבטחת) הרבוי למצות מילה? כדי שלא יחשוב שגופו יחלש וזרעו ימעט על ידי המילה...או שזה עילוי לתורה(?) כשיפרה בזכות מצוותיה. ובמאמר "אני הנה בריתי אתך" מלה נסתרת. (ושיעורו): ... אני הנה כורת בריתי אתך. ובמאמר "והיית לאב המון גויים" ארבעה עניינים: א. והוא הקרוב יותר ללשון הכתוב, רמז הוא לג' אומות: ישראל אדום וישמעאל, ואברהם אב לכולם. ב. רמז לנבואה שתשרה על בניו, והיא הנקראת המון, ככ' וקול דבריו כקול המון. ג. התפלה לבורא יתע' והתשובה (עליה) ככ': "המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו". ד. (רמז) לתורה שתנתן לבניו, שנאמר בה: "ואהיה אצלו אמון".

אני אל שדי. נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכחו וגבורתו של אדם תשש במילה. וכמו שדרשו רז"ל יצפון לישרים תושיה (משלי ב ז) זו מילה שהצפינה הקב"ה לעשרים דור שהרי מאדם ועד אברהם היו כ' דור. והשם הזה הוא נזכר בגבורה כענין שכתוב כקול מים רבים כקול שדי. ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו. לכך אמר לו אני אל שדי אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעך הנימולים:

אני אל שדי. שדי באלהותו לכל בריה, לשון רש"י ז"ל.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה, וכמו שדרשו רז"ל (משלי ב׳:ז׳) יצפון לישרים תושיה, זו מילה שהצפינה הקב"ה לעשרים דור, שהרי מאדם ועד אברהם עשרים דור, והשם הזה הוא נזכר בגבורה, כענין שכתוב (יחזקאל א׳:כ״ד) כקול מים רבים כקול שדי. ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני אל שדי, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך, אתה וכל זרעך הנמולים.

והרמב"ם ז"ל פירש שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאות לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמו.

והפירוש הנכון בשם הזה הוא מה שפירש בשם הנגיד ז"ל שהוא מגזרת שודד, כלומר משדד ומנצח מערכות הכוכבים. ונראה לי כי מפני זה יחס הכתוב השוד בשם הזה, הוא שהזכיר ישעיה (יג) כשוד משדי יבא.

והגאון רבינו סעדיה פירש שענינו מלשון די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם. ועוד פירשו בו שהוא מלשו (ישעיהו ס״ו:כ״ג) מדי חדש בחדשו, (שמואל א א׳:ז׳) מדי עלותו בבית ה', שהוא לשון נאמר על הדבר כשהוא הוה, ויהיה ענינו בהקב"ה נצחות, כשם ההויה שהוא לשון נצחות.

והרמב"ן פירש בזה כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים, מדת הדין של מטה. וטעם שהזכיר זה השם במילה כי הודיעו שהוא אל שדי כלומר תקיף משדד ומנצח מזלו ויוליד וידוע כי בשם הזה יעשו הנסים הנסתרים, ואברהם שהיה בטבעו ובמזלו שלא יוליד, והשם הזה בטל כח המזל שיוליד, הנה זה נסתר אינו מפורסם לעיני הרואים, כי יאמרו הנה טבע בני אדם להוליד, ויש הרבה שהם מולידים למאה שנה, ואין בזה שנוי מנהגו של עולם, כמו הנסים הנעשים בשם המיוחד על ידי מרע"ה שהם נסים מפורסמים, משנים טבעו של עולם ומנהגו כקריעת ים סוף וירידת המן וזולתם עד כאן. ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה לפי שהוא חותם ביו"ד, ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלתם של ישראל והיותם נבדלים משאר העו"ג ערלי לב וערלי בשר שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד אל שדי, ועם האות הזה נקרא האדם תמים זהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו ראוי לו שישתמר מעון המיוחד, הוא עון העריות, וזהו שכתוב (שמואל ב כ״ב:כ״ד) ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני, ולקדושת הבריתות נקשר ונרשם באדם שם יו"ד ה"א וי"ו ממטה למעלה, וכן בפסוק זה, והבן זה.

ובמדרש אני אל שדי אמר לו אם אתה תקבל המילה הרי טוב, ואם לאו אומר לעולם די, אם לא תקבל את המילה דיו לעולמי ע"כ, דיה לערלה, ע"כ בב"ר

ובאור המדרש הזה כי כחם של ישראל בני ברית הוא הלב, ושבעים שרים הם הקליפות החיצונות, ל"ה מימינים לזכות ול"ה משמאילים לחובה, וזהו לשון ערלה, ואין אדם רשאי להאחז בלב עד שיסורו הקליפות, ואיל לא קבל אברהם את המילה הייתי אומר דיו לעולמי עד, כאן דיה לערלה ע"כ, כלומר שלא יפעלו פעולה לא השכינה ולא השרים מכאן ואילך יבטל העולם.

התהלך לפני. תהיה נמשך לעבודתי, והיה תמים שלם בלי תוספת ומגרעת, כלשון תורת ה' תמימה, וכתיב (דברים י״ג:א׳) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.

ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י והיה תמים, הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים, שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין, כי כל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב והנה הוא חולק קצתו על קצתו ומכזב קצתו את קצתו, הוא מן הכת שנאמר עליו (תהילים ע״ח:ל״ו-ל״ז) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ועל כן באה מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים י״ח:י״ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים. וכתיב (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. וכן יצחק נקרא עולה תמימה, וכתיב (תהילים ט״ו:ב׳) הולך תמים ופועל צדק. וכתיב (שם קא) אשכילך בדרך תמים. וכתיב (שם קיט) אשרי תמימי דרך. וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זו הוא לפני השם יתברך קיים נצחי לעולם, הוא שאמר (שם מא) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ואמר שלמה (משלי י ט) הולך בתום ילך בטח. ואמר עוד (שם יא) ורצונו תמימי דרך.

התהלך לפני לקיים מצות מילה.

והיה תמים שלא תהיה בה מחוסר אבר.

התהלך לפני. לקיים מצוה זו:

והיה תמים. לא תחשוב בלבך שתהא בעל מום על זאת כאדם שנקטע מקצת ידו או מקצת רגלו שהוא בעל מום מזו לא תהיה חשוב בעל מום אלא תמים ושלם כמו תמים זכר וכן כל תמים שבמקרא כל דבר שאין בו חסירות קורא אותו תמים וכן תמים היה בדורותיו כלו' תמים היה בצדקותו שלא היה בו חסירות:

ויהי אברם בן צ"ט שנה לא היה צריך לומר זה שבסוף הענין אמר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו אבל הכוונה אחר שהיה זקן ואין לו בנים היה ראוי שלא יחלשו לו איברי ההולדה אלא יחזקו אותם ולפי שהוא קשה שיצטוה להמול לא צוהו מיד כן אלא התחיל לעשות לו הקדמות ואמר לו אני אל שדי אני האל שיש ביכלתי להשלים כל הצריך לרמוז לו שלא יחשוב שיחסר לו מצד מצות המילה שרוצה לצוותו שום דבר משיוליד בן ואמר התהלך לפני והיה תמים פירוש שיקבל המצוה בתמימות ולא ישאל מה זה ועל מה זה כי במצוה הזאת אתנה בריתי ביני וביניך וארבה לך ריבוי בנים אע"פ שבטבע מצד המצוה יש חולשה באיברי ההולדה או ירצה לומר אע"פ שיחסר דבר מגופך לא יהיה חסרון אלא שלימות וכן האמת שהקב"ה רצה שיהיה זה התוס' באדם לשיושלם מי שיכרות עמו ברית בהסרתו שכבר נבראו הבהמות בלי זה התוס' ולזה אמר ויפול אברהם על פניו כמי שסותם עיניו בדבר נעלם ומקבלו עליו על כל פנים יהיה טוב או בלתי טוב ואינו פונה לכאן ולכאן:

אני אל שדי. כמשמעו בכ״מ שאמרתי לעולמי די וכדאיתא בב״ר פ״ה ובחגיגה די״ב א׳. וענין זה התואר לכאן יבואר לפנינו:

והיה תמים. רש״י פי׳ בדרך הדרש הידוע במס׳ נדרים פ״ג ובמדרשים דקאי על המילה שכ״ז שהוא ערל אינו תמים ומש״ה כתיב ויפול אברם על פניו ואין מובן עפי״ז משמעות ואתנה בריתי ביני ובינך איזה ברית נתן הקב״ה לאברהם כאן. ורש״י פי׳ ברית של אהבה וברית הארץ ולא נזכר כאן אהבה. וברית הארץ כבר הי׳ וגם הרי אנו רואים מאמר בפ״ע במצות מילה ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. מבואר שעד כה לא דבר במצות מילה וגם ענין הנפילה על פניו לא נזכר עד כה. וגם כאן מבואר בפרשה זו עצמה שחזר ונפל על פניו ויצחק. הרי מבואר שבשעה שדבר ה׳ עמו היה עומד. ועי׳ מ״ש להלן ג׳. ובאמת לא הי׳ נקרא ערל עד כה כ״ז שלא נצטוה ע״ז. כמו דקטן פחות מבן שמונה שלא נקרא ערל ורשאין לסוכו שמן של תרומה לשיטת ש״ס ירו׳ פ׳ הערל. אלא נראה דעת חז״ל בכ״ז אינו אלא כונה שני׳ מדסמיך לה מצות מילה אנו מסמיכין כל י״ג בריתות לה. וכבר ביארנו בס׳ דברים י״ז י״ט. דענין כונה שניה עיקר גדול בתורה. אבל עיקר הפשט בזה המאמר שהי׳ הברית שיהיה הוא הגורם להגיע לתכלית הבריאה שהיא להכיר כבוד ה׳ והיה ה׳ למלך על כה״א. וע״ז הקדים ה׳ לומר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויבואר עוד לפנינו. ולא החל בגוף המאמר אני הנה משום שעיקר המאמר הי׳ ראוי לדבור אלהים ולא בשם ה׳ משום שבא לתכלית כל העולם והיא הבריאה ע״כ בא בשם אלהים הבורא ית׳ כמו כל פ׳ נח. אמנם לגדולתו של א״א נראה בשם ה׳. והקדים דברים אלו [ולפי הדרש של ברייתא דפרקי ר״א שהביא רש״י שנפל על פניו משום שהי׳ ערל צ״ל דתיכף שאמר ה׳ והיה תמים הי׳ נקרא חסר עד שמל מש״ה נפל ועלה מעליו מעלת ראי׳ של ה׳ ונדבר עמו אלהים ע״כ עמד תומ״י כמ״ש]:

שאלות: למה נזכר פה שהיה אברם בן צ"ט שנה. למה הזכיר שם אל שדי. למה אמר התהלך לפני והיה תמים וכי עד עתה לא היה תמים. מה הוסיף בברית הזה על מה שכבר כרת עמו בברית בין הבתרים. למה נפל על פניו במראה זאת דוקא. ולמה אמר שנית וידבר אתו אלהים:

ויהי אברם בן תשעים וכו'. באשר רצה ה' שיהיה יצחק קדוש מרחם משחר ושיוכן להוליד גוי קדוש שיחול עליו הדבוק האלהי, הוצרך שיולד בהיות אברהם בן צ"ט שהוחלש כח החומר ע"י הזקנה וגבר כח הנפש, וגם שיולד בנס כי כן כל הנהגת ה' עם הנולד יהיה למעלה מן הטבע, וחוץ ממה שהוחלש החומר ע"י הזקנה הוסיף להחלישו ע"י המילה. ובזה הזרע אשר יוליד יגבר בו ענין הרוחני וכמ"ש במדרש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כ"ז שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו וכו'. ר"ל שהקנמון כ"ז שיוסיפו לזבלו להחליש כח העצמי, ע"י גדול הקנמון והעבודות המתקנות אותו יגבר בו הריח והרוחניות, כך היה באברהם בטול כח הגוף ע"י הזקנה וכח היצר ע"י המילה, שעי"כ יתגדל רוחניותו וריחו, והיה צריך שיסמך המילה אל לידת יצחק שיולד יצחק סמוך למצוה מטפה קדושה, וז"ש במדרש זמן היה לו לאברהם אימתי שנתנה לו מילה. ויאמר אליו אני אל שדי, לדעת הראב"ע נקרא בשם זה על ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ולהנהגה זו צריך שיקדם מצות מילה שהוא נגד הטבע שנברא כך, וכן יתקן ה' את הטבע הכללית לטובת בחירו, ולדעת ר' סעדיה נקרא שדי שאמר לעולמו די, וכן אמר במדרש אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו נמתחים והולכים, כי מצוה זו יורה שמעשי ה' לא נגמרו בשלמותם עד שצריך האדם לתקנם, וכמ"ש במדרש (תנחומא פ' תזריע) שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס שמעשי בני אדם נאים ממעשה הקב"ה, וא"ל עוד שהתינוק יוצא עם שררו ואמו חתכתו, ר"ל שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה, וכמ"ש בב"ר (פ' ע"ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, וראשית מעשיו הוא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם שדי, שהוא מורה שה' אמר לבריאותיו די, ואין יתרת ומום בבריאה, והערלה שהיא יתרת שעלה ביצירת האדם הוא בכונה כדי שהאדם ישלים א"ע ע"י מצות ה', וכמו שיתחיל בהשלמת עולמו הקטן ובהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הקליפה הנמצא בעולם הגדול עד שיושלם שם שדי שאמר לעולמו די, וע"ז אמר שמעשה בני אדם נאים ממעשה יוצר בראשית, כי כן רצה ה' שהוא ישלים את מעשיו, ויעשה מן החטין גלוסקאות בהסרת המוץ והסובין, ואמרו חז"ל החרדל צריך למתוק התורמוסין צריך למתוק החטין צריכים לטחון אפילו אדם צריך תקון, ועז"א התהלך לפני, כי תהיה שותף עמי במעשה בראשית להשלים ולתקן הכל, וראשית מעשיך והיה תמים, להסיר המום והערלה שבגופך:

ש פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל):

ת ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי:

א הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:):

ב שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל):

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגומר עד ויאמר אלהים אל אברם. והנה יש בפסוקי הפרשה שאלות:

השאלה הא' למה התחילה הנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים ולא מצינו בשאר הנבואות שיזכור הכתוב לכמה שנים מימיו נתנבא אברהם ואם נכתב זה להודיענו לכמה שנים נמול הרי בסוף הפרשה נאמר בפירוש ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים בהמולו בשר ערלתו ומה צריך אם כן לזכרו כאן:

השאלה הב' מה טעם המראה הזאת כי הנה הקב"ה כבר יעד לאברהם בזרע ובירושת הארץ וכרת ברית עמו על כל זה במעמד בין הבתרים ומה צורך אם כן במראה אחרת. והרמב"ן נדחק לומר שנתוסף בברית הזה מה שאמר לאחוזת עולם שכוונה בו שאם זרעו יגלו מן הארץ ישובו אליה. ואינו נכון כי למה יביא כל המראה והדברים האלה ושם אל שדי כדי להוסיף מאמר קטון על היעוד הקודש אף בהפרד לוט מעמו נאמר לך אתננה ולזרעך עד עולם והרב עצמו כתב שמה שזה מורה על הנצחיות וכפי האמת מאמר לאחוזת עולם או לך אתננה עד עולם הכל אחד הוא:

השאלה הג' באמרו אני אל שדי והוא כי למה כינה האל יתברך עצמו בשם הזה במראה הזאת ולא במראה אחרת ובין שיהיה פי' שדי שיש די באלהותו כדברי רש"י שהוא עצמו מה שפירש עליו הרב המורה שמורה על היותו מחוייב המציאות. או שיהיה פי' שודד המערכות לעשות רצונו כמו שכתב הראב"ע בשם הנגיד עכ"פ לא היה צורך לזכרו כאן וכן מה שכתב הרמב"ן שהודיעו שהוא התקיף המנצח מזלו באופן שיוליד אין ענין לו לפי שקודם זה הבטיחו פעמים והאמין בה' ולא נזכר שמה שם אל שדי:

השאלה הד' באמרו התהלך לפני והיה תמים והמאמר הזה יורה שלא היה אברהם הולך לפני השם כיון שעתה הזהירו עליו ושהיה חסר במעשיו ולכן יצוהו שיהיה תמים. ורש"י כתב שהיה שלם בכל הנסיונות ויקשה שלא נאמר כן בשאר הנסיונות והראב"ע פי' שלא ישאל למה המילה אבל לא מצינו שנאמר כן למשה במצוה מן המצות ולא בחקים ואברהם שלם היה וקורא בשם ה':

השאלה הה' למה ביעוד הזה שיעדו ראשונה באל שדי לא הבטיחו אלא על רבוי הזרע ולא זכר לו בו דבר מירושת הארץ ושני הדברים הנזכרים תמיד בנבואותיו יחד וכן אחר שנפל על פניו הבטיחו בזרע ובארץ:

השאלה הו' באמרו ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים כי לא מצאנו לו נפילת אפים בנבואה מנבואותיו כי אם בנבואה הזאת פעמים ורש"י כתב שמפני שהיה עדין ערל לא היה יכול לעמוד מפני השכינה וכמ"ש בבלעם נופל וגלוי עינים אבל יקשה עליו שלא נזכר כן בשאר נבואותיו קודם שימול. והרמב"ן כתב שנפל על פניו לכוין לבו ולהתפלל על ישמעאל אבל לא פירש למה עשה עתה ככה ולא בשאר נבואות ותפלת ישמעאל אין זה מקומה כי לא התפלל עליו אלא בנבואה שאחרי זאת כשהודיע לידת יצחק:

השאלה הז' אם הנבואה הזאת וידבר אתו אלהים מתדבקת עם הקודמת ושתיהן אחת או לא ואם שתיהן אחת איך אמר ויפול על פניו וידבר אתו אלהים. ואם היו נבואות מתחלפות לא ידענו ענין לראשונה ובאמרו ואתנה בריתי כי אם על המילה אין לנו כאן ברית אחר זולתה שיפול עליו ואתנה בריתי:

השאלה הח' באמרו ולא יקרא עוד את שמך אברם ואחז"ל (ברכות כ"ה) שהקורא את אברהם אברם עובר בלא תעשה ולמה לא אמר כן ביעקב שכתוב בו ג"כ לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ואמרו בקבלתם לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה שם ישראל עקר ויעקב תפל כדאיתא בברכות:

השאלה הט' בהכפל הדברים שנאמרו על הברית הזה כי הנה ראשונה אמר ואתנה בריתי ביני וביניך ואמר והקימותי את בריתי ביני ובינך. ואמר אני הנה בריתי אתך. ואמר ואתה את בריתי תשמור. ואמר והיתה בריתי בבשרכם:

השאלה הי' בכפל קבלת האלהות שבא בכתובים כי הנה ראשונה אמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ומיד חזר שנית והייתי להם לאלהים:

השאלה הי"א באמרו ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור והוא כי אחרי שהיה הדבור מדובק באחד והאומר אחד למה זה נזכרה בו אמירה מחודשת והוא ויאמר אלהים שהוא מותר וללא ענין:

השאלה הי"ב איך תקרא המילה ברית האם נאמר שהילד היונק בהיותו בן שמונת ימים יכרות ברית עם בורא העולם והוא בינקותו אינו בן דעת ולא בחיריי בדבר אף כי הכתוב פעם יקראהו ברית ופעם יקראהו אות ברית:

השאלה הי"ג מה טעם מצות המילה אחרי שכל הפעולות האלהית הן נמשכות מחכמת השם ויש להן תכלית ידוע ומוגבל בהכרח וכמו שביאר הרב המורה פכ"ג ח"ג ובמילה איני רואה תקון המדות ולא יושר הדעות:

השאלה הי"ד אם היה שהמילה שלמות והערלה דבר מאוס מלפניו ית' כמ"ש רבי אלעזר בן עזריה (נדרים ל"א) מאוסה הערלה וכו' למה זה לא צוה בה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה או למה נולד האדם ערל ולא נולד כמו הב"ח שבתולדתם אין להם ערלה:

השאלה הט"ו בהכפל פסוקים שבאו במצות המילה שראשונה אמר המול לכם כל זכר ואמר ובן שמונת ימים ימול לכם ואמר עוד ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. ואמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם:

השאלה הי"ו בהכפל הדברים שבאו במלת מקנת כסף ויליד בית כי הנה אמר ראשונה המול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא וחזר לומר שנית המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ובמסכת שבת (דף קל"ה) אמרו שיש יליד בית שנמול באחד כמו שמפור' שם. אמנ' הראב"ע פי' ע"ד הפשט שענינו ואתה אברהם המול ימול ילידי ביתך ומקנת כספך ואפילו שהם גדולים. וכמה רחוקים כל הפירושים האלה ממלות הכתובים:

השאלה הי"ו בעונש שיעד ית' לבלתי נמול שהוא הכרת כי הנה העונש ראוי שיהיה מתיחס אל החטא ואיך יתיחס הכרת שהוא אבדון הנפש לדעת הרמב"ם בספר המדע עם המילה שהיא אות ברית אף שהתורה לא נתנה עונש אלא על העובר על מצות לא תעשה שעשה עבירה בידיו אבל מי שלא נמול לא עשה פועל רע אבל חדל לעשות הטוב בהיותו יושב ובטל ולמה אם כן יענש עליו עונש חמור ככרת והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויהי אברם בן תשעים שנה וגו'. עד אני הנה בריתי אתך. הנראה לי בפי' הפרשה הוא כי אחרי היות אברהם במעמד בין הבתרים והבטיחו השם שם בנתינת הזרע והאמין אליה הנה למה שנמשך אחריו הולדת ישמעאל חשב אברהם שהוא היה זרעו אשר יירש את הארץ ובעבור זה ראה ית' לדבר אתו ולצוותו על המילה כדי להודיע שזה הפועל ראוי שיוקדם ללידת הזרע הקדוש ושיולד בקדושה ובטהרה ולכן בא יעוד לידת יצחק והיותו משרה מדובק למצות המילה להיותה הכנה גדולה אליו וכאלו בזה הודיעו שישמעאל למה שלא היה הפרי המשובח והנבחר שבמינו נולד קודם הברית כנובלת אבל יצחק לא היה הרצון האלהי שיהיה נולד כי אם באבר מקודש ולשם מצוה ומאם טהורה וקדושה לא מהגר המצרית. ולפי שהיה ענין המילה קשה מאד כפיזקנת אברהם וחולשתו ראה ית' להביא עליו רות נבואתו ולדבר לו דברים סתומים כדי שאברהם יבקש עליהם הפירוש כדרך בני אדם שהדבר הקשה ישאלו אותו בקוצר ואח"כ ברצות השומע ירבו עליו דברים וכמו שזכרתי למעלה ומפני זה הקדים הכתוב ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה להגיד שהיה אברהם כפי שניו כלי מוכן לדבר הזה כי הוא היה קרוב למאה שנה להיותו כל כך זקן היה זר בחקו הולדת בנים כי זרע הזקן כמו שכתב הראב"ע הוא קר על כן לא יוליד וכמו שהוא אמר אח"כ הלבן מאה יולד כ"ש בהחלישו האבר המוליד בכרות ממנו הערלה שנולדה בו ומפני זה דבר לו ית' לאברהם ענין המילה ברמיזות באמרו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ר"ל במצוה אשר אני עתיד לצוות אותך אולי יהיה בעיניך שני ספקות הא' שאתה זקן וחלש להוליד כ"ש אם תחלש האבר המוליד בדם בריתך ולהשיב על זה אמר אני אל שדי כלומר הממני יפלא כל דבר אני אל שדי בכחי לתת לך כח להוליד בנים עם כל הזקנה וחולשת הברית. והספק הב' הוא שאולי יאמר אברהם שאם יחתוך קצת בשרו אשר נולד עמו יהיה חסר וישאר בעל מום ולהשיב לזה אמר התהלך לפני והיה תמים ר"ל עשה מצותי יהיה מה שיהיה ותהיה בזה שלם ותמים כי אין השלמות האנושי נתלה כי אם בעשות רצוני. ואין האדם שלם או תסר כי אם בשמרו או עברו על מצותי ולכן התהלך לפני כעבד נאמן לפני רבו כאלו עיני ולבי תמיד עליך ובזה תהיה תמים ושלם. ואפשר לפרש התהלך לפני שיהיה אברהם משל ודוגמא לכל השלמים ולכן יהיה הולך לפני האל ית' קורא לפניו בשם ה' ככרוזא הקורא לפני האדון. ואין התהלך לפני כמו את האלהים התהלך נח כי מלת לפני יורה על היותו תמיד נוכח השם דבק בו. אבל את האלהים התהלך נח הוא שהיה נמשך לדעתו ורצונו יתברך לא שהיה תמיד לפניו והודיעו ית' במה יהיו הענינים האלו אשר אמר לו ברמיזותיו והוא אמרו ואתנה בריתי ביני וביניך שהוא ענין המילה שיזכור על זה. ואחרי אותו ברי' ארבה אותך במאד מאד לרמוז שיצחק יהיה נולד אחריו כאלו אמר הלא ראית שאחר שנולד ישמעאל עברו י"ג שנים ולא הולדת מהגר עוד בהיותה בחורה הגונה ומוכנת לתולדת אמנם אחרי כרות הברית לא יהיה כן כי אז ארבה אותך במאד מאד ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הא' למה שביארתי למה הקדים הכתוב בנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה שהוא לספר שמפני זה היתה מצות מילה יותר קשה בעיניו והותרה גם כן השאלה הב' במה שביארתי טעם המראה הזאת ולא נצטרך אל מה שנדחק בו הרמב"ן לשום הבדל בין היעודים שנאמרו לאברהם על הזרע ועל הארץ והבדלו אינו הבדל באמת אלא שבאה הנבואה הזאת אחר מראת בין הבתרים להודיעו שלא נתקיים יעוד זרעו וירושת הארץ בישמעאל כי אם ביצחק שיולד לו אחר הברית וגם אפשר לומר שבאה הנבואה הזאת להודיע לאברהם שמה שיעדו על בין הבתרים הוא על תנאי שזרעו יתיחד להנהגתו והמילה אות עליו והותרה גם כן השאלה הג' למה באה הנבואה הזאת באל שדי שהוא להסיר מלב ספק הזקנה וחולשת המילה לענין ההולדה כי אין מתסור ביד השם להושיע והותרה ג"כ השאלה הד' מאמרו התהלך לפני והיה תמים שהוא להסיר מלבו הספק הב' שיהיה בברית המילה בעל מום. והר"ן פירש והיה תמים שיקבל בסתם איזה דבר שיצוהו בין שיהיה קל או קשה מדברי הראב"ע הוא וכן הותרה השאלה הה' שבנבואה הזאת זכר רבוי הזרע ולא ירושת הארץ לפי שכוונתו ית' בזה המאמר היה לענין הזרע שיולד אחר הברית ועם הדברים האלה נפסקה נבואתו ונשאר אברהם במחשבה רבה לדעת מה זה ועל מה זה א"ל ית' אני אל שדי וגו' והיה תמים. ומה הם הספקות אשר עליהם אמר אותם הדברים ומה יהיה הברית המחודש אשר אמר שיתן ביניהם ולכן ויפול אברהם על פניו להתבודד ולהתחשב בדבר ההוא באופן שלא יטרידוהו הדברים החמריים המושגים בחושים ואז באה לו נבואה אחרת. והוא אמרו וידבר אתו אלהים כפי מה שא"ל בראשונה ברמיזות והותרה בזה השאלה הו' והז'. והר"ן כתב שענין ויפול אברהם על פניו הוא שהשתחוה לפני השם וקבל על עצמו לעשות מצותו יהיה מה שיהיה ע"ד בני אדם שכאשר ישפילו ראשם הוא הוראה שהם מיעצים בדבר ומודים בו וגם נכון הוא ומדברי הרלב"ג הוא: