בראשית טו, יד

וגם את הגוי. וגם לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל:

דן אנכי. בעשר מכות:

ברכוש גדול. בממון גדול, כמו שנאמר (שמות יב לו) וינצלו את מצרים:

וְאַף יָת עַמָא דְיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָיִין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִי

וְאוּף יַת עַמָא דְיִפְלְחוּן לְהוֹם דַיָין אֲנָא בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין מָחָן וּמִן בָּתַר כֵּן יִפְקוּן לְחֵירוּתָא בְּנִכְסִין סַגִיאִין

וגם את הגוי אשר יעבודו וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:י״ד) ועל דרך הפשט יאמר כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם והנכון בעיני כי טעם וגם אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ואומר (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו' וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם וזה טעם דן אנכי שאביא אותם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא) כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י) והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה) לפי שלא גזר על איש ידוע וכל אותם המריעים לישראל אלו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו לפי שלא נגזר על איש ידוע ולא נתכנו דבריו אצלי שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה ומה טעם בדבריו כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו והעושה יפיק רצון ממנו וכל שכן שהכתוב אמר וגם את הגוי אשר יעבודו שיעבדו הגוי כולו והם הלכו מעצמם למצרים אבל הטעם כאשר כתבתי וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה אמרו בואלה שמות רבה (שמות רבה ל׳:ט״ו) משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו" הלך ועשה אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים עמדו עליהם ושעבדום בחוזק אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו) עד כאן לשונם ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם" אבל היא עקירתם לגמרי וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י) אינו בכלל עבדות וענוי מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז) וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו כאשר אמר ביהוא (מלכים ב י ל) יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה הוא לו וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיהו י ה) הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו ואמר הכתוב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו ועל כן הענישו בסוף כמו שנאמר (שם י יב) והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו' ואמר בו שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל לכן כה אמר ה' וגו' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור (ירמיהו נ יז) והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא כמו שכתוב (ירמיהו כה ט) הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים וכתיב (שם לב כח) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו) ונתתי את הבית הזה כשילה והם יודעים כי מצות השם היא כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב) ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף והיה זה מפני שני טעמים האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו כמו שכתוב בו (ישעיהו יג יא) והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל וכתיב (שם יד יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכתיב באומתו (שם מז ח) האומרת בלבבה אני ואפסי עוד ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט) הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו' והנה זה כענשו של סנחריב ולכך אמר הכתוב (ירמיהו נ יח) לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד כמו שאמר בו (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיהו יד כב) ונשמדה עירו לעולמים שנאמר (שם יג יט) והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורבצו שם ציים ושעירים ירקדו שם ואמר בו הכתוב (ירמיהו נא יא) כי נקמת ה' היא נקמת היכלו וכתיב (שם נא לה לו) חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך ופסוקים רבים כאלה:

אשר יעבדו. שיהיו להם עבדים:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. כמו שאדין את בניך על רשעם בענוי ועבדות כמו כן אדין אותו הגוי שישתעבד בהם:

ואחרי כן יצאו. אמר ר' אחא כתיב כאן אחרי ולא כתב אחר כאן רמז לו עשר מכות שעתיד להביא על המצריים במצרים:

וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבדו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כענין שכתוב (זכריה א׳:י״ד-ט״ו) קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר (ישעיה מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וכ"ז תוספת על הנגזר ואין זה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היה עקירתם לגמרי וע"כ נענשו ונתבקש מידה מה שהוסיפו על הנגזר, וז"ש דן אנכי כלומר אביאם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפור על הנגזר, זהו שאמר יתרו (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כי הזדון אשר עשו במים הביא עליהם העונש במים.

ותדע כי אם נגזר על ראובן שיהרג ונכתב ונחתם עליו בראש השנה כן לא ינקה ההורג אותו אע"פ שעשה הנגזר כי הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד ההורג יבוקש, אבל כששמע הגזרה מפי נביא וקם והרגו לעשות רצון הקב"ה ומצותו כמו שגזר עליו אין בזה חטא אבל יש לו זכות בדבר, כענין שמצינו ביהוא (מלכים ב') יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני בכל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, אבל אם לא שמע הגזרה והרגו דרך שנאה או כדי לשלול אותו יש עליו עונש כי בודאי לחטא ולעברה נתכוון, ופסוק מלא הוא (ישעיהו י׳:ה׳-ו׳) הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (שם) בגוי חנף אשלחנו וגו', (שם) והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו', למדך הכתוב שהקב"ה גזר בישראל השבט והמטה ההוא כדי להצר אותם ואעפ"כ הענישו לבסוף דכתיב (שם) אפקוד על פרי גדל לבב וגו', שאע"פ שהיה מעשה זה נגזר לא היתה כוונתו לקיים מצות השי"ת וגזרתו כי אם דרך שנאה וכדי להגדיל מעלתו ולהרחיב מלכותו, וכן היה הענין בעצמו בנבוכדנצר שכל הנביאים פה אחד יקראוהו להחריב את ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא דכתיב (ירמיה ל"ב) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל והציתו את העיר הזאת באש, ומצינו שנענש בענשו של סנחריב שלכך השוה אותם הכתוב שנאמר (שם כ') לכן כה אמר ה' הנני פוקד על מלך בל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור, ע"כ כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו.

ויש לך לדעת כי כשנכרת לאברהם הברית הזה של בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ואע"פ שכתוב בתחלת הפרשה ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שתי פעמים יצא מחרן, אחד כשהיה בן שבעים, ואחד כשהיה בן ע"ה שנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשהיה בן שבעים נאמר לו הברית הזאת, ומן הברית הזאת עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, וכתיב ואברהם בן מאת שנה, וגזרת הגלות ארבע מאות שנה משנולד יצחק, הרי שלשים וארבע מאות שנה, וזהו שכתוב (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו.

את הגוי. בגלות מצרים.

וגם. לרבות שאר גלויות.

ואחרי כן יצאו ברכש גדול. שכר שעבודם.

וגם את הגוי וגו׳. קשה איך יצדק לומר ״וגם״ על מה שקדם שהוא השעבוד והענוי, וזה הטבה לנקום נקם מאויבינו. ב׳, תיבת את מיתרת. ג׳, אמרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד׳, למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה׳ על בניו במשפט המשעבדים, והיה לו להשלים לומר ״ואחרי כן יצאו״ וגו׳ שהוא גמר ענין ישראל, ואחר כך יאמר ״את הגוי אשר יעבדו״ וגו׳. ולזה אפשר שנתכון לומר בשנוי זה שאחר שישפט ה׳ את הגוי יצאו ברכוש, ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה, בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול.

אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, בשלח) ״וחמשים עלו״ וגו׳, אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות, והשאר מתו במצרים בימי חשך ואפלה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פי״ד) בפסוק ״ולכל בני ישראל היה אור״ וגו׳ שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו׳, ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו׳, ועיין מה שפרשתי בפרוש פסוק זה במקומו. והוא שאמר ה׳ לאברהם וגם את וגו׳, פרוש: מלבד גזרת השעבוד והענוי, וגם תוספת גזרת פרעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים, להשמיד ולהרג חלק גדול מהם, למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים. ובזה ידיק תבת וגם ותבת את, ואמרו אנכי פרוש: מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אמרו ואחרי כן וגו׳, פרוש: באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההיא לדון את שניהם, גוי עובד וגוי נעבד, שהוא מכת החשך, אחרי כן יצאו ברכוש וגו׳ כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום.

עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד, למה הביא ה׳ על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו׳, אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר.

והנה הרמב״ם ז״ל בספר המדע (הלכות תשובה פרק ו׳ הלכה ה׳) כתב כי טעם חיוב האמות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה׳ אמה פלונית וכו׳. והשיגוהו רמב״ן וראב״ד כי מה בכך, סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופרש רמב״ן כי הענש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מדי העבודה אשר גזר ה׳, ולדבריו אין האמות נענשים אלא על תוספת ענוי. ולדרכו ז״ל יתבאר הכתוב על זה הדרך: וגם את הגוי דן אנכי, פרוש ידין ה׳ עמו, וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משעור הגזרה, ודקדק לומר את, פרוש ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו, והוא אומר אנכי כי הוא היודע שעור הגזרה ושעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב״ן.

והנכון בעיני הוא כי כל האמות חיבין ליענש על כל הענוי והצער אשר ירעו לנו, והחקירה מעקרא אינה צודקת. כי האמות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצוות אשר אנו מקימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים. וכן בכל אמה ואמה אשר תשעבד ישראל ותרע, הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר, והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו, והם מרעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל. והוא אמרו (זכריה א:טו) ״אני קצפתי מעט״, פרוש: על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט, והם האמות המיסרים את ישראל אדרבה עוזרים באמצעות הענוי לרעה לעבר על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו.

והוא אמרו וגם את הגוי אני אתדין עמו, כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם הענוי, שאינו לצד קיום מצות ה׳ שגזר עליהם כן. וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע, כיון שמיסר לצד שנאתו, אין שנאה כשנאת הדת, ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יצדק לומר וגם את וגו׳, שהוא הודעת רבוי הצער אשר יעבר על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו׳, פרוש כיון שאין דעתם לקים מצות ה׳ ישנם בהשבת הגזלה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא:) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל.

עוד ירמוז הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה כט): גלו למצרים שכינה עמהם וכו׳, וכתיב (תהילים צ״א:ט״ו) ״עמו אנכי בצרה״. ועוד אמרו בפסוק (שמות כ״ד:י׳) ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו׳, והוא אמרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי, שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידויק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי.

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע״ז. אלא אפי׳ הגוי אשר יעמדו בגזרת הבורא ית׳ מ״מ דן אנכי אם העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה .

ע והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום:

פ לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין:

צ לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם: