בראשית טו, א

אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מפלג אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקתי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן הענש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד:

בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִי לַחֲדָא

בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דְאִתְכַּנְשׁוּ מַלְכַיָא וּנְפָלוּ קוֹמֵי אַבְרָם וְקַטָלוּ אַרְבָּעָה מַלְכִין וַאֲהֲדַר תְּשַׁע מַשִׁירְיַין חָשַׁב אַבְרָם בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר וַוי כְּעַן לִי דִלְמָא אִתְקַבָּלַת אֲגָר מִצְווֹתַי בְּעַלְמָא הָדֵין וְלֵית לִי חוּלַק בְעַלְמָא דְאָתֵי אוֹ דִלְמָא יֵיזְלוּן אֲחֵיהוֹן וּקְרִיבֵהוֹן דְאִילֵין קְטִילַיָא וְיִצְטַרְפוּן בְּלִגְיוֹנִין וְיֵתוּן עָלַי אוֹ דִלְמָא בְּזִמְנָא הַהוּא אִשְׁתַּכַּח עִמִי אֲגַר זַכְוָון קְלִילִין וּנְפָלוּ קֳדָמַי וּבְזִמְנָא תִּנְיָינָא לָא מִשְׁתַּכַּח עִמִי אַגְרָא וְיִתְחַל בִּי שׁוּם שְׁמַיָא וּבְכֵן הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בְּחֵיזְוָונָא לְמֵימַר לָא תִדְחַל דְאַף עַל גַב גִיבָּרֵיהוֹן מִצְטַרְפִין בְּלִגְיוֹנִין וְאַתְיָין עֲלָךְ מֵימְרִי תְּרִים לָךְ וְאַף עַל גַב דְאִינוּן נַפְלִין קוּמָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין אֲגַר עוֹבְדָךְ טַבְיָא נְטִיר וּמְתַקֵן קֳדָמַי לְעַלְמָא דְאָתֵי סַגִי לַחֲדָא

מִן בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דְאִתְכַּנְשׁוּ כָּל מַלְכַיָא דְאַרְעָא וְשִׁלְטוֹנֵי מְדִינָתָא וּסְדָרוּ קְרָבָא לְקָבֵיל אַבְרָם צַדִיקָא וּנְפָלוּ קָדָמוֹי וּקְטֵל מִנְהוֹן אַרְבְּעָא מַלְכִין וַחֲזַר תְּשַׁע מַשִׁירְיַין חָשַׁב אַבְרָם צַדִיקָא בְּלִיבֵּיהּ וַאֲמַר וַוי כְּעַן עָלַי דִלְמָא דְאִתְקַבָּלַת אֲגָר מִצְוָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין וְלֵית לִי חוּלַק בְּעַלְמָא דְאָתֵי אוֹ דִלְמָא דְיִזְלוּן אֲחֵיהוֹן וְקָרִיבֵיהוֹן דִקְטִילַיָא הָאִילֵין דִנְפָלוּ צ"ל קֳדָמוֹי וְיֶהֱוָן בִּכְּרַכֵּיהוֹן וּבִמְדִינַתְהוֹן וְיִצְרְפוּ עִמְהוֹן לִגְיוֹנִין סַגְיָין וְיֵיתוּן עָלַי אוֹ דִלְמָא הֲווֹ בִּידִי מִצְוָון קַלִילִין בְזִימְנָא קָדָמַיָא דִנְפָלוּ קָדָמוֹי וְאִתְקַיְימוּ עָלַי אוֹ דִלְמָא אִשְׁתְּכַּח לִי זְכוֹי בְּזִמְנָא קָדָמַיָא דִנְפָלוּ קָדָמוֹי אוֹ דִלְמָא דִי לָא יִשְׁתְּכַּח לִי בְּזִמְנָא תִּינְיָנַיָא וְיִתְחַלֵל בִּי שׁוּם שְׁמַיָא בְּגִין כְּדֵין הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עַל אַבְרָם צַדִיקָא לְמֵימַר לָא תִידְחַל אַבְרָם אַף עַל גַב דְאִינוּן מִתְכַּנְשִׁין וְאַתְיַין עֲלָךְ לִגְיוֹנִין סַגְיָן מֵימְרִי פְּרַס תְּרֵיס לָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין וּמָגֵן עֲלָךְ כָּל יוֹמָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאַף עַל גַב דִמְסָרִית בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קָדָמָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין אֲגָר עוֹבָדָךְ טַבְיָא מְתַקְנִין לָךְ קָדָמוֹי לְעַלְמָא דְאָתִי:

היה דבר ה' אל אברם במחזה זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר ה' אל אברם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח) וסודם ליודעי חן:

אל תירא אברם היה מתירא משני דברים מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה או יומו יבא למות בלא זרע והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם ה' הרבה מאד:

במחזה. במראות הנבואה:

וטעם אנכי מגן לך. אנכי הייתי מגן לך והצלתיך מיד המלכים גם אתן לך שכר שנדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי:

אחר הדברים האלה - מחובר על הפרשה שלמעלה, אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים, אמר לו הקב"ה: אל תירא אברם מן האומות.

אל תירא אברם. אל תירא שינקמו הד' מלכים ממך:

שכרך. לא די שלא התמעטו זכיותיך בשביל מה שהצלתיך אבל עם זה יש שכר לפעולתך זאת שגמלת חסד לאחיך וזולתו להציל גזולים מיד עושקים:

הרבה. בעולם הזה:

מאד. לחיי עולם כאמרם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא מהם גמילות חסדים:

אל תירא אברם. נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו אמר לו ית' בערת קוצים מן הכרם אל תירא אנכי מגן לך ולכך אומרים מגן אברהם. ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו לכך התקין מחיה המתים. ונמצא במדרש כשפרחה נשמתו של יצחק עלתה למרום נסתכלה בזיו שכינה דכתיב לא יראני האדם וחי ולכך ותכהן עיניו מראות ובשעה שראה יעקב המלאכים עולין ויורדין ומלווין לו בכל רגע היו מודין ומקלסין להקב"ה ולכך התקין האל הקדוש:

אל תירא אברם אנכי מגן לך. יתכן לפרש כי הבטיחו בכתוב הזה על ג' דברים, האחד שהבטיחו מפחד המלכים שהרג, ואין אומרים אל תירא אלא למתירא, כי מתירא היה מבני המלכים פן יקחו ממנו נקמת אביהם, ועל כן אמר אנכי מגן לך, כלומר מפחד המלכים. והשני שהבטיחו בבשורת הבן, והוא שאמר שכרך הרבה, והיה ראוי לומר שכרך רב, והוסיף שתי ההי"ן כי מבין שתיהן נולד יצחק ה"א בשרה וה"א באברהם, וזו היא הבטחת העוה"ז. והשלישי הבטחת העוה"ב ממה שהוסיף מאד שהוא רמז לעה"ב, כענין שכתוב (איוב ל״ה:ט״ו) ולא ידע בפש מאד, כי אליהוא תפשו לאיוב בהיותו כופר בהשגחה והיה אומר לו כי הוא מונה תמיד כל היום יסוריו ומכאוביו, ולא היה יודע המנוחה הרבה המעותדת לצדיקים לעוה"ב. ובעבור שג' הבטחות הללו האחת מפורשה והשתים ברמיזה, ואברהם הלך אחר הנגלה, ולא הבין הרמז הנכלל בדבריו של הקב"ה, על כן הוצרך לשאול מה תתן לי, כלומר מה יהיה שכרי אחר שאין לי בנים ואנכי הולך ערירי, יחידי בלא בנים מלשון (ירמיהו י״ז:ו׳) כערער בערבה, ואין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי שלקחתי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי, ואז פירש לו הקב"ה השתים שרמז, הבטחת העולם הזה הוא שאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, הבטחת העוה"ב ממה שאמר הוא יירשך, כי הוא שמו של הקב"ה שאתה תהיה ירושתו, כענין (שמות לד) ונחלתנו, וזה מבואר.

וכתב הרמב"ן כי מה שאמר והנה דבר השם אליו לאמר, שלא הספיק לגמור והנה בן ביתי עד שבא אליו דבר השם פתאום לא יירשך זה.

אחר הדברים האלה שהרג אברהם את המלכים האלה נתירא פן יתאספו עליו שאר אומות כדכתיב ביעקב ונאספו עלי והכוני וגו׳ אמר לו הקב״ה אל תירא אברם מקרובי המלכים אלו אם הצלת את לוט מידם אנכי מגן לך מהם, ולא עוד אלא ששכרך הרבה מאד על שבטחת בי יותר מכמה שרצה מלך סדום לתת לך ועל שטרחת להציל קרוביך.

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. שני דברים היה ירא ועל שניהם הבטיחו, הוא היה ירא שמא יהיו לו שונאים על אותן מלכים שהרג לכך אמר לו אנכי מגן לך, והוא היה ירא שמא יענש עליהם אמר לו לא דייך שלא תענש אלא שכרך הרבה מאד שנלחמת באויבי ה':

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יש בזה הענין שבעה ספיקות: הספק הא' למה א"ל הקב"ה בבואו מן המלחמה ונצח לארבעה מלכים אל תירא אברם יותר היה ראוי שיאמר לו כן כשהלך ללחום שאז צריך הצלה וחרב ומגן כמו שאמר דוד ע"ה החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי שאחר שנצח אינו צריך מגן. ועוד מה היא המצוה שעשה לשאמר לו שכרך הרבה מאד: הספק הב' שהשיב אברהם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי איך ההביל כל מה שיתן לו הקב"ה ואפילו גן עדן אם לא יתן לו בן שלפי דבריו בן יותר טוב הוא לו מגן עדן ועולם הבא וראינו הפך זה שהרי ההביל חיי בנו יצחק ורצה לשוחטו ולעשותו עולה לקיים מצות השם ית': הספק הג' למה לא השיב לו השם יתברך תשובה עד שחזר אברהם לדבר עמו פעם שנית שאמר שני פעמים ויאמר אברם זה אחר זה בלא תשובת השם יתעלה בנתים שנאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ואז לא השיב לו הקב"ה והוצרך אברהם לדבר עוד ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ואז השיב לו הקב"ה לא יירשך זה ולמה לא השיב לו הקב"ה מתחלה. ועוד שזאת התשובה שהשיב הקב"ה היתה ברצון גדול ונפש חפצה שאמר והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה שהיה ראוי שיאמר ויאמר ה' אליו לאמר לא יירשך זה אבל במה שאמר והנה דבר ה' אליו משמע שבפתע השיבו הש"י ולא נתעכב כלל בתשובה ונראים כהפכים בפעם ראשונה לא השיבו הקב"ה כלל ובפעם שנייה השיבו הש"י בחפץ גדול וכמעט שלא סיים אברהם שאלתו עד שהשיב לו הקב"ה שלשון והנה מורה זה. והדיבור הראשון והשני שדיבר אברהם הכל אחד: הספק הד' הרי הבטיחו השם יתעלה קודם לכן ואמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואיך אמר ואנכי הולך ערירי וגו' והנה בן ביתי יורש אותי ועוד למה אמר בזאת ההבטחה שהבטיחו הש"י והאמין בה' שמשמע שבהבטחה הראשונה לא האמין ח"ו: הספק הה' שאמר ויחשבה לו צדקה מי חשבה למי לצדקה אם הש"י חשבה לאברהם ההאמנה שהאמין בו לזכות וכי לא היה ראוי שיאמין באלהי אמן ואם הכוונה שחשבה אברהם לש"י לצדקה והלא כל החסדים והטובות שעושה הקב"ה לכל בני אדם הוא צדקה אם צדקת מה תתן לו: הספק הו' למה לא שאל אות על הבנים והאמין בה' בלא שאלת אות ועל הארץ שאל אות שנאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו' וזה תימה שעל הדבר שהוא נס והפך הטבע שהוא נתינת הבן לא שאל אות ועל הדבר שאינו נס שאל אות שנהוג בעולם שעושים מלחמה גוי אל גוי ויורשים אותם ויושבים תחתם: הספק הז' למה גזר הש"י גר יהיה זרעך בארץ לא להם מה חטאו ישראל שגזר עליהם גלות שעדיין לא היו בעולם וא"ת בחטא אברהם ששאל אות שאמר במה אדע וגו' ולכן הענישו הקב"ה בלשון עצמו של ידיעה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך זה א"א שהרי הקב"ה נותן אות לגדולים אשר בארץ המה ואינו מחשיב שאלתם אות לחטא שנאמר שאל לך אות מעם ה' אלהיך וכן מצינו בגדעון שנסה לשי"ת בגיזת הצמר ואם כן מה חטא אברהם שנגזר על זרעו גלות. והרמב"ן כתב ודע כי אברהם חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה מפני הרעב עון כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע עכ"ד. ואני תמה אם נגזר גלות על שהביא אשתו במכשול עון למה חזר לחטוא בזה כשהלך לגרר שאמר שם ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך ויקח את שרה ולמה הוסיף על חטאתו פשע אחר שנענש על החטא עצמו וא"ת שהקב"ה לא גילה לו חטאו ולמה הרי אברהם אוהבו וכרת עמו ברית וראוי היה שיגלה לו לפי שלא יחזור לחטוא. ועוד יצחק למה חטא בחטא שנענש בו אביו שנאמר וישב בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא ועוד אם בעבור החטא ההוא נגזר על בניו גלות ת' שנה היה ראוי שלפי שחזר לחטוא יהיה גוזר הש"י עוד על בניו ת' שנה אחרות וגם כפלים לפי שחזר לחטוא פעם שנית במרד ואחר התראה שחטא ושנה וכן היה ראוי לגזור עוד על ישראל גלות ת' שנה וכפלי כפלים על שחזר יצחק לחטוא ואמר על אשתו אחותי היא. ולספק הו' למה שאל אות על ירושת הארץ ולא על הבנים אומר שאחר שירושת הארץ היא לבנים א"כ כששאל על ירושת הארץ אות שאל אות לשיהיו לו בנים. ונ"ל לתרץ את כולם שאברהם היה ירא מג' דברים האחד שאולי הרג במלחמה לחסידים וחסידי אומות העולם יש להם חלק לע"ה. הב' היה ירא מקרובי ד' מלכים שיבואו להרגו בערמה. הג' שאולי כשנצח לד' מלכים נכה ה' מזכיותיו לז"א לא' אל תירא אברם. לב' אנכי מגן לך. לג' אדרבה זכית שכרך הרבה מאד בעבור שבטחת בי ובעבור שהלכת להציל ללוט ומבשרך לא נתעלמת וכ"ש שעזר אותך לקיים מצותי שהלך מארצו וממולדתו עמך. והשיב אברה' לאחרונה ואמר במה שאמרת שכרך הרבה מאד ידוע הוא שאין הכוונה לעולם הבא שאין צריך הבטחה לצדיק שיהיה לו שכר לע"ה אבל כוונתך הוא בעולם הזה ובעולם הזה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. וכוונתו שהאדם חפץ בן בזה העולם לשני דברים אחד שילך האב לכאן ולכאן ולא ילך יחידי. השני לזון ולפרנס ביתו לקנות מזון ופרנסה ולתקן עסקיו ועסקי הבית. כנגד הראשון אמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי שאני הולך בשוקים וברחובות יחידי. כנגד השני אמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר פירוש אין בני זן ומפרנס אותי אלא אליעזר שקניתיו מדמשק והקב"ה לא רצה להשיבו לפי שטענות אברהם בזה אינם ראויות שלראשונה הרי יש לו חניכיו ילידי ביתו שי"ח. אם לשנית שצריך בן לזון ולפרנס ביתו אליעזר מספיק וכשהרגיש אברהם שהקב"ה אינו משיב לטענותיו לפי שאינן ראויות טען טענה מספקת והיא טענה שאינה בעודו בעולם הזה אלא לאחר מותו והיא והנה בן ביתי יורש אותי. ולזאת השיב הקב"ה פתאום לא יירשך זה כלומר בטענות הראשונו' אין ראוי להשיבך כלל לסבה האמורה אבל טענת ירושה שהיא לאחר המות זו טענה מספקת שזאת עגמת נפש גדולה שכל נכסיו שטרח לקנותם כל ימיו יירשם עבדו והזרים ורגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה וראוי להשיבך במהרה וכאלו טרם שתסיים השאלה וזהו לשון והנה. ומה שאמר הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי אחר שהבטיחו השם יתעלה ואמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ לפי שזרע לפעמים הכוונה בו משפחה כמו שאמר במרדכי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו שהכוונה משפחתו והוא כל זרע ישראל. וכן מה שאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת אולי הכוונה משפחתו והם כל בני אביו וקרוביו ועוד מי שזן לחבירו או לעבדו נחשב כאלו הוא בנו כמו שאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. ויש להקשות איך אמר בני יוסף אלא לפי שכלכל לכל אחיו נקראו ישראל בניו ולפיכך פחד אברהם במה שאמר לזרעך אולי הוא אליעזר שהוא זקן ביתו המושל בכל אשר לו והוא כבנו ולזה אמר ה' אלהים מה תתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק כלומר ובעבור דמשק אליעזר אמרת לי ושמתי את זרעך וזה הוא שאמר ובן משק ביתי שאמר לשון בן כלומר הבן שזן את ביתי הוא אליעזר ונקרא בן וזה הוא שאמר היפלא מה' דבר פירוש לפי שחשבה שרה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך יהיה עבד או נער שתתן לו נכסיה ובלשון לעז פירפיגאד"ו וזה לפי שהיתה זקנה ואברהם זקן ולזה צחקה ולזה אמר הקב"ה היפלא מה' דבר כלומר אם היה המבשר חוזה בכוכבים איפשר שראה באצטגנינות בן ואינו בן אלא עבד כבן שנסתר מהאצטגנינים הפרטיות שאינם יודעים אלא הכללות אבל מה' לא נסתר הפרטיות ואם לא נפרש כן אינו נופל בזה לשון היפלא אלא היה לו לומר וכי הנבואה אינה אמת ולזה הוצרך הקב"ה לפרש דבריו ואמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך פירש לו בפי' יצא ממעיך שהוא בנו ממש ואל"כ למה אמר לשון מעים ולא אמר כן במקום אחר אלא זרעך ואמר והאמין בה' וגו' והכוונה האמין שהקב"ה יתן לו בן בנו ממש שיצא מחלציו וממעיו אבל בנבואה הראשונה האמין בה אבל לא האמין שיהיה ממעיו אבל עתה שהקב"ה פי' לו בפי' אשר יצא ממעיך אז האמין שיהיה לו בן. ולמה האמין בשיתן לו הש"י בנים ולא שאל אות על זה והוא נס גדול ועל ירושת הארץ שאל אות ואינו נס לזה השיב ואמר ויחשבה לו צדקה פירוש צדקה כל אדם יכול לעשות משלו ויוציא מעות מכיסו ויתן אבל שיתן ראובן צדקה מנכסי שמעון צריך אות על זה וגם צריך טעם. צריך אות לפי שמה שהוא ביד שמעון הוא דבר קשה להוציאו לפי שהוא ביד אחרים ויבקשו סבות לשלא יצא מידם. וצריך טעם שאין ראוי לעשות כן שנראה גזל ח"ו ולזה שאל אות על זה ואמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה ולא שאל אות על הבנים שחסר מהם הב' סבות האמורות בירושת הארץ שהרי אינו ביד אחרים אלא ביד הקב"ה וא"ת הוא נס וצריך אות אינו כן שהקב"ה שברא הטבע והוציאו מאין נקל בעיניו לשדדו ולשבר אותו ולכן לא שאל אות על הבנים. ולמה ששאל אות על ירושת הארץ אמר קחה לי עגלה משולשת וכרת ברית עמו והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה וזה במקום הקב"ה כאלו ה' עבר בין הגזרים ואמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וא"ת למה יקח הקב"ה נכסי אחרים ויתנם לאחר לזה נשיב כשנשיב הקושיא האחרת והיא למה גזר הקב"ה גלות על עם שעדיין לא נולדו. והתשובה לזאת בשנקדים. ידוע שאם המלך עושה חסד מנכסי ראובן לשמעון ראוי ב' דברים. הא' שיהיה ראובן רשע ושיהיה חייב העונש הזה. הב' שיהיה שמעון צדיק כ"כ לשאלו הנכסים יתנום לו ולפי שהכנענים לא היו רשעים בעת כריתת זה הברית לשהקב"ה יורישם מארצם שלא נתמלאת סאתם ושיושיב לישראל בארץ אחרת א"א לפי שהקב"ה לא רצה שיהיו בארץ אחרת וגם לא מצינו שנתמלא סאת עם אחרת בעת ההיא א"כ בהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם עד שיתמלא סאת הכנעניים. אבל אפילו שיתמלא סאתם צריך גם כן שיהיו ישראל חסידים לשיהיו ראוים שיתן להם מה שיקח מהכנעניים לזה אמר לו הקב"ה ידוע תדע פירוש אמר לו שני דברים אחד דע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ת' שנה. ב' ועבדום וענו אותם ת' שנה. פירוש ידוע תדע שבהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם שא"א בזולת זה שאין להם מקום שבו יתיישבו וזה אני חפץ בו מאחר שא"א בענין אחר שאם לא כן לא הייתי חפץ אבל המצריים יעשו דבר בלא רצוני והיא ועבדום וענו אותם ת' שנה. וחזר אחר זה לשני אלו הדברים אם לזאת האחרונה אני אתפרע מהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שזה איני חפץ בו רצוני בשביל וענו דן אנכי במכות ובעבור ועבדום יצאו ברכוש גדול ואחר זה חזר ופירש הטעם לראשונה למה אמר גר יהיה זרעך ומה חטאם בזה אמר ודור רביעי ישובו הנה לפי שלא שלם עון האמורי עד הנה ואין ראוי להורישם מארצם בלא חטא הנה שהפסוק עצמו נותן טעם למה גזר הקב"ה גר יהיה זרעך שלפי האמת לא גזר כן אלא אמר הכרח הוא שגר יהיה זרעך בארץ לא להם שאין להם מקום לשישבו בו בעבור שאין ראוי להוריש האמוריים מארצם שלא נתמלאת סאתם ואם צדקות ישראל אע"פ שלא יהיו צדיקים יתן להם הארץ בזכות אבות כמו שאמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים ובמקום צדקות ישראל ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' הנה שמה שאמר גר יהיה זרעך אינו לסבת עון אלא שאי איפשר כפי הדין שיתן להם את הארץ עכשיו ובהכרח הוא כי יהיו גרים בארץ לא להם זהו דעתי בהיתר כל אילו הספיקות ובזה הפירוש השבתי לזאת הקושיא הגדולה שנבוכו בה כל המפרשים באיזה עון גזר על ישראל שיהיו גרים ואני תמה מהם שבקשו טעם למה נגזר גלות בלא חטא וגם בזה הפירוש השבתי קושיא אחרת שנבוכו בה כל המפרשים והיא כיון שהקב"ה גזר שיהיו גרים ועבדום וענו אותם למה אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והרמב"ן כתב שלאחד מב' סבות מעניש ה' לאומות שמקיימין גזירת הש"י הא' שלא עשו רעה לקיים גזירת ה' אלא לשנאה או לשלול. השני שהוסיפו רעה יותר ממה שגזר הש"י והאחד מצינו בסנחריב הוי אשור שבט אפי ועל עם עברתי אצונו והוא לא כן ידמה כי להשמיד בלבבו ועל כן הענישו ובנבוכדנצר שני סבות אחד זאת שנית שהוסיף על הגזירה אם הראשונה אמר אעלה על במותי עב. והב' ואתנם בידך לא שמת להם רחמים וע"כ נשמד זרעו לגמרי ובבל כמהפכת סדום וכן במצרים דן אנכי לשני סבות שהשליכו בניהם ליאור והבה נתחכמה לו וימררו את חייהם עכ"ל. והנה צדק בכל דבריו בענין אשור ונבוכדנצר אבל בענין מצרים אין צורך לזה שכפי הפירוש שפירשתי לא גזר הקב"ה שיהיו גרים ולא שיעבדו' אבל אמר שבהכרח הוא שיהיו גרים וגם שהקב"ה יודע שעבדום וענו אותם הפך רצון אלהי. וטעם אולי אבנה ממנה יובן במה שאמרו רז"ל בית תינוק ואשה אע"פ שאין ניחוש יש סימן. ולזה אמרה אולי בן השפחה ישנה מערכת גבירתה או ישנה מערכת אביו המחייבת שלא יוליד משרה:

אל תירא אברם אנכי מגן לך. בילקוט מסיק לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעה״ז ואין לי כלום לעה״ב, אמר לו הקב״ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא ז״ש הרבה מאד כד״א (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע״כ. וקשה על זה המדרש א״כ מהו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', מה ענין הבנים לשכר העה״ב. ויש ליישבו ע״ד שמסיק בפרק יש נוחלין (ב״ב קיז.) אר״י כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב״ה מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו וכתיב התם (צפניה א טו) יום עברה היום ההוא, וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לד״ת היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג כו) ויתעבר ה' בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד כי ר״י סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנם שנקרא יום עברה היום ההוא ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש פסוק (תהלים נה כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר (שם קכח א) אשרי כל ירא ה' וגו' וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו'. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. וא״ת ליתן שכרי בעולם הזה על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וע' כל הדרוש הזה בפר' פינחס בפסוק עלה הר העברים (כז יב) כי הוא דרוש יקר.

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. פרש״י שירא מן העונש שהרג כמה נפשות ע״ז אמר הקב״ה אנכי מגן לך ודאג עוד פן קיבל את שכרו בשביל הנס ע״ז אמר שכרך הרבה מאד. ובאמת תרי אמוראי אינהו ר׳ לוי ורבנן. ח״א שירא מן העונש או ממלכי אוה״ע וחד אמר שירא מקבלת שכר. והנה למ״ד שירא מן העונש מפרש המקרא כמשמעו אל תירא אנכי מגן לך. והסיום שכרך הרבה מאד לא קאי להא דאל תירא. ומלתא בפ״ע הוא ולא משום שירא מזה אלא הבטחה בעלמא. אבל למ״ד דירא מקבלת שכר וא״כ קאי אל תירא על שכרך הרבה מאד. וא״כ האיך מפרש אנכי מגן לך. מש״ה איתא במדרש כל מה שאני עושה בחנם אני עושך עמך. ושכרך משלם הרבה מאד. ומפרש מגן לשון תרגום בחנם ואינו אלא בתורת דרש וכונה שניה. אבל לפי הפשט קשה להבין. וע״כ פרש״י שתי הכונות יחד. ללמד דגם למ״ד דאל תירא קאי על שכרך הרבה מאד קאי גם על אנכי מגן לך. אבל הרי במדרש מבואר דחולקין. והנראה דבאמת יש להבין אמאי לא הוקטן שכרו כמו שאמר יעקב קטנתי וגו׳ אע״ג שהיה לו ללמוד מאברהם שלא הוקטן שכרו. ונראה משום דמשונה הצלת אברהם מהמלכים. מהצלת יעקב מלבן כי המלכים עוד לא הגיעו לאברהם והיה אברהם מבחוץ עדיין. רק שהיה עלול שיגיעו לאברהם. וא״כ אין זה אלא אברוחי ארי דלאו מילתא היא. וממילא אין לנכות השכר שמגיע בשביל זה [ואע״ג דאברהם הכניס עצמו לסכנת מלחמה שברצונו רדף אחריהם. אבל יעקב היה נרדף מלבן. והיתה הצלתו יותר מוכרחת משל אברהם. מ״מ הרי נשבה לוט בן אחיו והיה מוכרח להצילו מידם. ועוד שהבין שכל כונתם להלחם עליו כמו שנתבאר לעיל]. משא״כ ביעקב אבינו שכבר הגיע לבן אליו ובידו להרע לו והקב״ה הצילו ודעת התוס׳ ב״ק דנ״ח דדוקא באופן שהארי מרחוק ולא כשהוא בקרוב ומוכן להזיק. וא״כ מתפרש המקרא יפה אל תירא מקבלת שכר:

אנכי מגן לך. ואיני מניח שתגיע אליך החרב וא״כ שכרך הרבה מאד. והיינו דמפרש בתורת כונה שניה כל מה שאני עושה על מגן אני עושה. אמנם הטעם בזה שלא בא בחשבון הוא משום שאני מגן לך מרחוק שלא יגיע החרב מש״ה לאו מילתא הוא [ומשום דרש״י לא ס״ל כמש״כ התוס׳ כמבואר שם מש״ה נתקשה לו פי׳ אנכי מגן לך מש״ה הביא שתי הכוונות יחד ואולי באמת מחלוקת אמוראי הוא במדרש] :

היה דבר ה' אל אברם במחזה, החזון הוא מדרגה מיוחדת מן הנבואה, שהנביא חוזה בעין הלב את העתיד בציורים נשגבים ודמיונות, ולפעמים יהיה מחזה שוא, כמ"ש חזו לך שוא ותפל, לכן באר שהיה מחזה אלהית כי היה דבר ה' אליו, אל תירא אברם, מבואר שהיה מתירא מאיזה דבר, ונתנו בו חז"ל והמפרשים כמה טעמים, שהיה מתירא שהמלכים ישובו וילחמו אתו, או שירא פן עשה שלא כהוגן ששפך דמים, או שירא פן ינוכה לו מזכיותיו, נגד יראת ב"ו א"ל אנכי מגן לך, ונגד היראה שעשה בזה שלא כהוגן נגד המקום א"ל שכרך הרבה מאד, כי עוד יקבל בעבור זה שכר, כי כלה הקוצים מן הכרם וקדש שם ה', וכדומה, ולשון היה דבר ה' אליו יבא לפעמים כשישיב לו ה' תשובה אל איזה דבר, כי בא הדבור להשיב לו על הרהורי לבבו. והנה המפרשים נתקשו מאין ידע אברהם שמכוין על שכר גשמי בעוה"ז שע"כ אמר מה תתן לי, הלא י"ל שמכוין על שכר עוה"ב. ואין זה שאלה, כי לא יצדק לשון שכר ונתינה רק על גמול שאינו בטבע הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, כי לא יאמר האב אל בנו אם תלמד אתן לך שכרך שתתחכם, אחר שזה לא יתן לו בשכרו, שהוא מסובב מן הלמוד מעצמו, רק יאמר אם תלמד אעשירך עושר גדול וזה יקרא שכר, ואם כן שכר עולם הבא שהוא נצחיית הנפש והזדככה ושובה אל צרור החיים הוא מסובב מעצמו מן עבודת ה' ואינו שכר ולא יצדק בו נתינה, כי זאת יעשה האדם בעצמו בהתהלכו עם אלהים שבזה ישלים את עצמו, ובהכרח שמ"ש לו שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה"ז שזה אינו רצוף ומסובב מטוב המעשים רק הוא חסד ה' שישלם לו שכר עוה"ז נוסף על מה שהשלים את נפשו לחיי העוה"ב, וע"כ לא נזכר היעוד הרוחני בתורה כי זה אינו שכר רק מקושר עם השלמת נפשו בעיון ובמעשה:

אחר הדברים האלה וגו' עד ושרי אשת אברהם לא ילדה. הפרשה הזאת היא גדולת הערך והמעלה. ואני בעיוני בה ימים רבים ראיתי לשאול בה שאלות כ"א ואלו הם:

השאלה הא' באמרו היה דבר ה' אל אברם במחזה והוא שפעמים רבות הגיד הכתוב שבאה נבואה לאברהם אבל לא ביאר באיזו ממדרגת הנבואה היתה כי היו מיני הנבואה או סוגיה שנים חלום ומראה וכמו שזכר הרב המורה ופסוק מלא הוא במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. ומראה ומחזה הכל אחד ומה ראתה התורה להודיע כאן שהנבואה הזאת שהיתה לאברהם היתה במחזה כי ידיעת זה בלתי צריכה לענין זה. שמה איכפת לנו שתבא הנבואה הזאת בחלום או במחזה אחרי אשר היה דבר ה':

השאלה הב' במאמר השם לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד כי למה יירא וממי יש לו לירא שהוצרך להבטיחו עליו. וחז"ל אמרו שהיה דואג שמא קבל שכר צדקותיו בעולם הזה בנצחון המלכים ושהיה גם כן ירא על הנפשות שהרג ולזה נטה הר"ן ושעל זה הבטיחן האל אל תירא שכרך הרבה מאד. אבל לא יפול בזה לשון יראה כי הוא לא נהנה מכל אשר עשה ולעבודת אלהיו היו מעשיו. ויותר היה ראוי להמתין לקבל שכר עליו ממה שיירא מהפכו:

השאלה הג' בתשובת אברהם שאמר ה' אלהים מה תתן לי כאלו לא היה ביד השם מה לתת לו דבר יותר גדול משכר פרי הבטן והוא שקר כי הנה הענג הנפשיי והשכר הרוחני הדבק בנפש הוא יותר גדול ויותר נבחר לאין שעור מהזרע וירושת הארץ. ויורה עליו ענין העקידה שהלך אברהם לעקוד את יצחק בנו יחידו לתקות השכר הרוחני. ויקשה ג"כ סדר הכתוב שזכר. ויאמר אברם שתי פעמים בהיות הדבור אחד ומדובק ולכן היה ראוי שיאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי הן לי לא נתת זרע וגו' והר"ן הרגיש בספק הזה וכתב שבמאמר הראשון השיב לענין השכר שלא היה צריך לו יותר רכוש כיון שהיה ערירי בלא בנים. ובמאמר השני התלונן שבמאמר האלהי הנזכר שנאמר לו לא באה הבטחת הזרע בהיותו יותר צריך אליו מהרכוש ולהיותם שני ענינים באו עליהם שתי אמירות אבל זה בלתי מספיק כי בהיות תשובתו כוללת שני ענינים יוכל לומר על שניהם פעם אחת ויאמר כ"ש בהיותם מתיחסים וענינם אחד כפי האמת:

השאלה הד' באמרו הן לי לא נתת זרע. כאלו היה אברהם מוכן בטבעו להוליד ושהשם מנעו ממנו לכן היה מתלונן עליו ואין הדבר כן. כי אברהם עקר היה בטבעו וע"צ החסד יעדו השם בזרע ולא הגביל לו זמן מתי יוליד לשיאמר שעבר זמן הבטחתו ולכן יקשה למה נתרעם אברהם הן לי לא נתת זרע כאלו היה בלתי מאמין בו. והר"ן כתב שהיתה תלונתו זאת שלא נתן לו ביעוד הזה ברכת הזרע ולא הבטיחו עליו. ואינו נכון כי נתינת הדבר תאמר על הוצאת הדבר למציאות לא על היעוד וההבטחה כ"ש שבאמרו שכרך הרבה מאד כבר יוכלל בו יעוד הזרע כי הוא מין ממיני השכר ויקשה עם זה למה המתין הקב"ה מתת זרע לאברהם עד היותו בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה ולמה לא נתנו אליהם בבחרותם:

השאלה הה' באמרו ובן משק ביתי וגומר והנה בן ביתי וגו'. והוא כי למה זה קרא אליעזר בשם בן היה לו לומר ומשק ביתי הוא דמשק אליעזר וכן והנה משק ביתי או מנהיג ביתי יורש אותי. אבל שם בן אינו מתיחס לבית ולא נאמר באליעזר שם בן כי אם במקום הזה כי כאשר שלחו אברהם לקחת אשה לבנו לא קראו כי אם זקן ביתו ולא קראו בן ביתו:

השאלה הו' באמרו והאמין בה'. כי זה מורה שכאשר נאמרו לו שאר היעודים שעברו לא האמין בה' כמו שהאמין ביעוד הזה וכן מה ענין ויחשבה לו צדקה כי גם שנודה להרמב"ן שפירוש שאברהם האמין שבצדקת ה' יעשה זה ולא בזכותו עדין יקשה למה אמרו בזה היעוד בלבד ולא אמר כן בשאר היעודים שנאמרו לו על זה:

השאלה הז' אמרו ויוצא אותו החוצ'. ואם היה כל זה במראה הנבואה כדעת המפרשים מה היה הצורך לומר שנראה לו שהוציאו מהאהל לחוץ לאמר לו הבט נא השמים אף כי לא זכר הכתוב שהיה באהל ולא היה מענין המראה להודיע שיצא ממקום אחד אל מקום אחר והיה די שיאמר ויאמר לו הבט נא השמימה כי אולי בשדה באה לו הנבואה ולא באהל. ואולי שמפני זה ארז"ל (שבת קנ"ז) הוציאו מאצטגנינות שלו. ואם אמרנו שהיה זה בהקיץ מי יתן וידעתי אם היה ביום או בלילה כי א"א שיהיה ביום כמ"ש וספור הכוכבים כי אינם נראים ביום ואם היה בלילה יקשה אמרו ויהי השמש לבא:

השאלה הח' באמרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כי אם בא להודיעו שהמדבר אתו היה האל ית' היה ראוי לומר זה בתחלת הנבואה כמו שכתוב במשה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא ומה היה לו לזכרו כאן אחר דברי האל ותשובות אברהם אליו בהיותו יודע שהאל ית' היה מדבר עמו וכמו שהשיבו ה' אלהים מה תתן לי. וקשה עוד עם זה למה אמר אשר הוצאתיך מאור כשדים ולא זכר אות אחר. וכבר הרגיש הר"ן בספק הזה וכתב שבא הכתוב להודיעו שהשכר אשר יעדו עליו היה ירושת הארץ לא עושר ונכסים אחרים וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל זה בלתי מספיק כי עם היות סוף הפסוק מכוין למ"ש הנה תחלתו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים יקשה עכ"פ כמו שאמרתי ואין בדברי הרב דבר בתשובתה:

השאלה הט' במה ששאל אברהם במה אדע כי אירשנה והוא הספק אשר העירו המפרשים למה לא שאל על הזרע ושאל על ירושת הארץ. והרמב"ן והרלב"ג והר"ן שלשתם הסכימו שיעוד הזרע הזה היה להטיב לאברהם בלבד ולכן לא שאל עליו כי ידע בעצמו שלא ימנעהו חטאו. ועוד שהיעוד הטוב לא יחזור וכארז"ל (ברכות ז') כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. אבל בירושת הארץ עם היותו טוב לישראל היה רע לכנעניים ואולי ישובו בתשובה כאנשי נינוה ולכן שאל עליו אות ברית שיתקיים הדבר עכ"פ ולא תמנע ירושת הארץ בזכות הכנענים ולא לחטאת בני ישראל. ואפלא מהאנשים האלה שלמים הם אתנו בהסכימם על הדעת הזה כי היעוד עם הברית ובלתו לא ימנע החזרה מן הרע בזכות ובתשובת המקבלים ומהטוב ברשעתם האם בעבור הברית הזה אשר עשה אלהים לאברהם ננעלו דלתי התשובה מאנשי הארץ או לא יקבלה השם מאתם חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי כל דרכיו משפט:

השאלה הי' למה שאל אברהם אות על ירושת הארץ עתה במראה הזאת ולא קודם לזה בשאר היעודים שהבטיחו האל ית' עליה. וכבר התחכם הר"י בן גיקטליאה בפירוש הגדות של פסח שעשה להשיב על זה ואמר שקודם זה היעוד לא יעד הקב"ה לאברהם כי אם לבד על נתינת הארץ אבל כאן הבטיחו על ירושתה ושהירושה היא שיתמידו בניו בה לנצח נצחים ולא יסחו ממנה מפני עבירות שיעשו ושלזה שאל במה אדע כי אירשנה ר"ל באיזה זכות יתמידו בירושתה ושהשיבו יתברך בזכות הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויירשו את הארץ. ואחשוב שמדברי רש"י דייקו שכתב במה אדע כי אירשנה הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ. ואמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות והדעת הזה אצלי הוא הבל ורעות רוח מד' טענות הא' ששם ירושה לא יורה נצחיות והתמדה כי אם שיורישנה היורש מאחר בלי התבוננות אם יתמיד בה אם לא. וכמוהו ותורישני עונות נעורי אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש. ויותר תורה הנתינה על נצתיות כאלו הדבר ניתן במתנה גמורה ולא ישאר עליה לנותן כלל. הטענה הב' מאשר קודם זה בנבואה שבאה לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו יעדו יתברך בארץ ובנצחיות הנתינה באמרו לך אתננה ולזרעך עד עולם. ומאמר עד עולם יורה הנצחיות והוא כמו ועד עולם אתה אל וכן פירשו הרמב"ן. הטענה השלישית שאם היה היעוד כאן על ירושת הארץ ר"ל נצחיותה ולא לזמן על נתינתה ועליו היה הברית איך אמר בסוף הדברים ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי היה ראוי לומר לזרעך הורשתי בלשון ירושה ולא בלשון נתינה. הטענה הד' שאם אברהם שאל על נצחיות בארץ ועליו בא הברית איך א"כ לא נתקיים אח"כ שעם כל הקרבנות בא צר ואויב בשערי ירושלים ויגל יהודה מעל אדמתו. ועד היום לא אמר אדם שגלתה יהודה על בטול הקרבנות אלא על העבירות שהיו בידיהם ע"ג וג"ע וש"ד ובטול שמיטות וכל זה ממה שיורה שהדעת הזה אינו כלום ותשאר השאלה במקומה:

השאלה הי"א באמרו במה אדע כי אירשנה והוא כי אם כיוון לשאול לו אות היה לו לומר כמו שאמר חזקיהו מה אות. גם שלא מצינו שנתן לו האל יתברך כאן על זה נס ופלא אם לא בקש אות על חזוק וקיום שיירשנה לא יגרום חטא זרעו או תשובת יושבי הארץ כדברי המפרשים הנה בזה לא תפול שם ידיעה והיה ראוי שיאמר השבעה לי כיום או כרתה נא לי על זה ברית כי מלת במה אדע לא תובן על קיום הברית כיון שלא נתוסף שמה ידיעה שלא היתה לו:

השאלה הי"ב באמרו עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל ויקשה למה לא היו התור והגוזל משולשים כמו הבהמות. בין שיהיה פירוש משולש כדברי רש"י והרלב"ג והרמב"ן שהיו שלשה מכל מין מהם או שיהיה משולשת בן ג' שנים וכדברי הראב"ע והר"ן היה ראוי שיביא מהתור והגוזל שהוא אפרוחי היונים שלשה שלשה כפי הדעת האחד או שיהיו בני שלשה חדשים או שלשה שבועות כפי הדעת האחר:

השאלה הי"ג כמו שאמר ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר. ואם הברית היא הבתירה כמו שאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו והיה שכל הבהמות והעופות האלה באו לתכלית הברית למה לא בתר כלם באופן אחד. וראוי שתדע שבענין הזה באו שני דעות ועל שניהם העיר רש"י האחד שבזה רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם ירשו ארץ וינחילוה ולזה נמשכו שאר המפרשים כלם. וכפי זה הדעת אמרו בב"ר הראהו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעוף. ואין הדעת הזה כפי פשט הכתובים אצלי לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות ולא נזכר זה בפסוק כלל כי אם מפני שבועת האבות ובזכות התורה שקבלו בהר סיני. והקרבנות היו על הכוונה השנית כמאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם וגומר ואסף אמר לא על זבחיך אוכיחך וגו' וכמו שזכר הרב המורה בפל"ב בח"ג ובהיות זה כן איך נאמר שבמעמד הזה יודיעהו ית' שבזכות הקרבנות ירשו את הארץ וכ"ש שיבאר לו פרטי הדינין ושאין הבדלה בעוף. והדעת הב' זכרו רש"י והוא מדברי המדרש גם כן ולא נמשך אחריו אדם שהעגלה רמז לאומות כמ"ש כי סבבוני פרים רבים והאיל רמז למלך פרס כאמרו האיל אשר ראית בעל הקרנים. והעז רמז לאנטיוכוס והוא הצפיר השעיר שזכר דניאל ושישראל נמשלו ליונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע ולפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו רשעים כלים והולכים והצפור לא בתר שיהיו צדיקים קיימים לעד. וגם הדעת הזה כפי מה שהניחו בלתי מתישב בפסוקים לפי שאם נרמזו האומות כלם בעגלה לא היה אם כן צורך לא באיל ולא בעז לרמוז ליון ולפרס כיון שהם מכלל האומות. ואם בא לרמוז על אלה ביחוד מפני שהרעו לישראל תשאר השאלה ולמה לא עשה כן רמז לבבל ולזולת שהחריבו בית ראשון ובית שני והיו ד' חיות כמו שראה אותם דניאל וכמו שחז"ל עצמם דרשו באימה חשכה גדולה נופלת עליו שירמוז להם ויקשה עוד על הדעת הזה למה בא בכתוב העז קודם לאיל בהיות שפרס נרמז לאיל קדם בזמן לעז הנרמז ביון. וגם יקשה מה ענין התור ומה יורה אחרי שהגוזל הוא בן היונה רומז לצדיקים. ועוד כי אם אברהם המית התור והגוזל מה לנו שיבתר אותם או לא כי הנה בהרגו אותם יור' שיכלו הרשעי' וכלם מודים שהרג ובאמרו הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעולת העוף ולא יאמר זה אם לא שהמיתם כי החיות והעופות מבואר הוא שלא תתכן בהם ההבדלה. סוף דבר ששתי הדרשות האלה לא יתישבו כפי סדר הפסוקים והוראתם:

השאלה הי"ד באמרו וישב אותם אברם ואם זה חוזר לעיט אשר זכר והוא לשון זכר היה לו לומר וישב אותו אברם ואף שיהיה עיט שם המין היה ראוי לו לזכרו בלשון יחיד. ויקשה ג"כ מה היה התועלת בשהשיב אותם לשלא יאכל העיט את הפגרים אחרי שנשארו שם תמיד בשדה ועוד מעט הלך אברהם אל ביתו ונשארו הפגרים מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ:

השאלה הט"ו בסבת גלות מצרים שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר והנה במסכת נדרים באו על זה שלש דעות. האחד לר' אבהו אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. והב' לר' שמואל מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה. והג' לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. והנה הדעות האלה כלם מלבד מה שיש בהם מהחולשה כבר יכללם ספק עצום והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל כמ"ש ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ונענש עליו הדור השלישי והד' מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו ועל כיוצא בזה נאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ואמנם מה שאמרה תורה פוקד עון אבות על בנים הוא לבד בחטא ע"ג וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ע"צ העונש שיענשו בנים בעון אביהם שלא נכשלו הם בו. ויקשה עוד למה היה הגלות הזה במצרים יותר מבשאר ארצות. וכבר נתנו בזה טעמים והם חלושים מאד. והנה הרמב"ן הביא בזה דעת רביעי כמו שזכרתי למעלה שאברהם חטא בירידתו למצרים ובצאתו מהארץ הנבחרת אשר צווה לבא אליה ובהביאו אשתו הצדקת למצרים באותו נסיון מפחדו שיהרגוהו ועל החטא הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים וכמו שזכרתי למעלה והנה ישיגהו הספק הקודם שיהיו בני אברהם שלא חטאו נענשים בחטא אביהם ולא נענש החוטא עצמו ומלבד זה כבר תפש עליו הר"ן באמרו שהיה כל זה לאברהם מכלל הנסיונות שנתנסה ועמד בכלם ואיך יחשוב לו לעון גם כי אם היה חוטא בזה לא היה שונה באולתו באמרו בארץ אבימלך אחותי היא. ואחרוני החכמים מהמחברים הביאו בזה דעת חמשי והם הר"ן והר' חסדאי תלמידו בספרו אור ה' שכתב הר"ן שלא היה גלות מצרים על חטא כלל כי אם להכניע לבותם של ישראל כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ושהיה זה מכלל יסורין של אהבה. וה"ר חסדאי כתב שהביאם הקב"ה למצרים כדי להרבות שם מופתיו באופן שיתבאר להם יכולת השם ולא ישאר בלבם שום ספק כי היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ונתברר שמה כי פעולות השם לא היה ע"י כשוף כי אם בכח היכולת הבב"ח וכמ"ש ולמען תספר ונאמר וידעת כי אני ה'. הצד השוה של שני הרבנים האלה הוא שהיה גלות מצרים חסד והטבה לישראל ולא עונש על חטא כלל. וגם זה איננו שוה לי כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד וכבר ארז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון. וכתב הרב המורה בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי א"א חלופו. וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עון והנסיון שטוען הרב שהוא מענין היסורין כבודו במקומו מונח אינו כן כי מה שימנה בכלל הנסיון הוא מה שלא יצא לפעל הרע והיסורין אבל שיהיו מעותדים לצאת ולא יצאו כענין העקדה ואפילו שנודה זה ביסורי האיש הפרטי שיבואו להטיב לו באחריתו באמת אין ראוי להאמינו באומה אחת שתבא לידי גלות וענוי גדול בלא עון קודם. ועוד יקשה לשני הרבנים יחד כי אם היה גלות מצרים גזרת השם לטובתם של ישראל מבלי חטא ועון לא היה נחשב לחסד אלהי שהוציאם מהגלות ההוא כי אם הוא ית' ברצונו הגלם למצרים על לא חמס בכפם היה עול גדול שלא יוציאם משם ואע"פ שנאמר שהגלם כדי להטיבם באחריתם הנה אין ראוי שיחשב החסד בהוציאם משם כי אם בהטיב אותם אחרי שהוציאם והנה התורה הפלאתה החסד הזה שעשה ית' עם ישראל בהוציאם ממצרים ויחסתו אל זכות האבות כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' או הנסה אלהים וגו' ותחת כי אהב וגו'. ועוד כי הנה התורה זכרה שהוליכם במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם אבל לא זכרה בשום מקום שהגלם במצרים לענותם ולנסותם להטיבם באחריתם כ"ש מה שאמרו שהגלות ההוא היה להם הכנה טובה לקבלת התורה ולקנין האמונות האמתיות אינו כן כ"א בהפך שלהיותם מלומדים בחומר ובלבנים נעשו רכי הלבב כמו שיראה מאמרם מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה. ואמנם נתנה ראש ונשובה מצרים והם במצרים היו עובדים ע"ג כמו שזכר יחזקאל הנביא. ותמיד במדבר היו מסופקים בה' ובמשה עבדו עד שמפני זה הוצרכו למות כלם במדבר וכמ"ש עד תום כל הדור אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ וכבר היה אפשר שיתאמתו אליהם הנסים האלהיים בהיותם במצרים בזולת גלות וענוי ושמה יכירו וידעו כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הנה א"כ הגלות הזה בהיותו על עין או בזולת עון ישיגוהו ספקות עצומות:

השאלה הי"ו באמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה וגו' והנה לא מצינו בכל נבואות אברהם שיזכור הכתוב הזמן והעת מהיום אשר חל עליו השפע ולא היה בהגבלה הזאת צורך כלל. וכבר התעורר הר"ן על זה וכתב שהגביל הכתוב העת מהיום מצד שראה הקב"ה שיעבור לפיד אש בין הגזרים אחרי שיחשיך לגמרי למה שאור האש יורגש יותר בחשך הלילה משיורגש ביום וכארז"ל בשרגא בטיהרא אבל מה שאמר הרב יצדק בפסוק שאמר ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. לפי שזכר שם שהיתה העברת לפיד האש בלילה להיותו יותר נרגש ולא יצדק דבר מזה בזה הפסוק ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם לפי שלא נזכר בפסוק הזה העברת לפיד האש אלא מה שנאמר לאברהם ידוע תדע וגו' ולענין ההודעה הזאת לא היה צריך הגבלת העת:

השאלה הי"ז באמרו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. והנה לא נשתעבדו במצרים כי אם ר"י כמנין רד"ו שמה. והענוי היה לבד פ"ז שנה ואיך אמר א"כ ית' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועוד שהכתוב אומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ונתוספו א"כ בעבודתם ל' שנה. ועוד שאם היה הגלות קצוב ונגזר ת' שנה איך נאמר בפרשת ואלה שמות ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ויורה שעל צעקתם נגאלו לא להיות זמן הקץ נשלם. ורש"י כתב ששנות השעבוד התחילו משנולד יצחק שהוא היה התחלת הזרע והל' שנה היו מעת גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק והוא מדברי בעל סדר עולם. וכבר זכרתי למעלה שזה הדעת בנוי על שאחרי שיצא אברהם מחרן חזר לשם וישב שם חמשה שנים ושעל הפעם השנית שיצא נאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, וכבר כתבתי מה שיתחייב מזה מהספק. והרלב"ג כתב שארבע מאות שנה מעת שנולד יעקב והקב"ה מהר את הקץ והביאו קודם זמנו שיעד והוא באמת דעת זר:

השאלה הי"ח באמרו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויקשה מלת וגם לפי שלא נזכר בזאת הנבואה דין כי אם לענין המצריים. ורש"י כתב לרבות ד' גליות לפי ששעבדו את ישראל. ואינו נכון לפי שלא נזכרו אותם בפסוק הזה. והרמב"ן כתב שטעמו אע"פ שעל זרעך גזרתי שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם עכ"ז אשפוט את הגוי ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי וגם זה בלתי נכון כי רבוי וגם יחזור לנדונים לא לענין הגלות והגזרה כדברי הרב:

השאלה הי"ט באמרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ג ואיך יאמר ית' שיבא אליהם כי הנה גופו לא נקבר עם גופם ונפשו חלילה לאל שתהיה במחיצתם. וכתב רש"י לתקן זה למדך שעשה תרח תשובה אבל זה לא נזכר בפסוק כ"ש שלא אמר אל אביך כי אם אל אבותיך ואם תרח עשה תשובה הנה אבותיו לא עשאוה והנה יעקב אמר ושכבתי עם אבותי שהיו צדיקים ואין כן אברהם עם אבותיו:

השאלה הכ' באמרו ודור רביעי ישובו הנה ואם היה שכל בן יקרא דור הנה לא באו לירש הארץ בדור רביעי צא וחשוב יצחק יעקב ויהודה פרץ וחצרון וכלב שבא לארץ והוא דור ששי לא דור רביעי. ורש"י כתב לאחר שגלו ממצרים יהיו שם ג' דורות והדור הרביעי ישובו לארץ הזאת שהרי בארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זאת דכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה וכן היה הענין יעקב גלה למצרים צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון כלב מבאי הארץ וכו' וכתב הרמב"ן שאינו נכון ולא ביאר למה זה לא היה נכון אצלו ואחשוב לפי שלא נזכר בפסוק גלות מצרים לשימנו הדורות ממנו כי אם מגזרת הזרע ועוד שאם ימנו הדורות מיורדי מצרים היה ראוי שיהיה הראשון יעקב אחרי שהוא ירד שמה ויהיה אם כן דור חמשי הבא אל הארץ לא רביעי. ודעת הרמב"ן הוא שהדור הרביעי היה לאמורי יושב הארץ. והבל הביא גם הוא כי לא נזכר בכתוב הכנעני לשיאמר עליו ודור רביעי גם אמרו ישובו הנה לא יסבול פירושו בשום צד:

השאלה הכ"א באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה המאמר הזה מורה שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן וכ"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי וידוע שלא היו עדין חטאים ואם היה כן איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנעניים שתיהם בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי. אלו הן השאלות שראיתי ושערתי בפרשה הזאת ומה שראיתי מדברי המפרשים בהם נוטה כפי סברתי מהדרך הישר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם כפי אמתתן:

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יראה שאברהם אחרי שנצח המלכים והחזיר את הרכוש למלך סדום היה ירא ממה שעשה נגד המלכים פן יבואו עליו ויכוהו כי הנקמה ראויה לגדולי הנפש וחשב אברם שהיה עד עתה הולך בתום ילך בטח עובד אדמתו אין שטן ואין פגע רע ומתוקה שנת העובד ושעתה יצטרך להיות בפחד תמיד כל היום וכל הלילה ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב מפחד אויב וזה בלא ספק עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה ויהיו תמיד חייו תלוים מנגד. וגם נסתפק אם היטיב בהחזירו את הרכוש למלך סדום בהיות הוא ואנשיו רעים וחטאים לה' מאד. ואולי היה יותר טוב להביא את הרכוש אל ביתו ולתתו לאכול את השומרים את ראשו. הנה בעבור היות שתי המחשבות האלה בלבו של אברהם אמר לו ית' אם לראשונה אל תירא אברם אנכי מגן לך ר"ל שלא יירא מהמלכים ולא מהמונם כי הוא ית' יהיה לו מגן להושיע ולא יצטרך לגבורים שישמרוהו כי מלאכיו יצוה לו והוא יהיה תמיד מגן אברהם. ואמנם לענין הרכוש שהחזיר אמר שכרך הרבה מאד כלומר הטיבות במה שהשיבות את הרכוש אל מלך סדום כי הנה שכרך הרבה מאד הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והמקבל פרס ממלך גדול אין ראוי שיקבל דבר מועט מאדם אחר כי חרפה היא לו וזכר הכתוב שהיה הדבור הזה במחזה כפי מה שאחשוב לאחת משני סבות. האחד כפי דרך הרב המורה להעיד על ענין גדול מעניני הנבואה והוא שפעמים תהיה נבואה מדובקת ואחת ולא תהיה מתדמה ושוה בחלקיה אבל תהיה התחלתה ממדרגה זכה ובהירה שהוא המחזה והמראה שהכל אחד ואח"כ ירבה הרתת והתפעלות החזק הנמשך לחזק פעל המדמה ותבא הנבואה באופן אחר יותר גס ועב ממה שהתחילה ואמר הרב המורה שכן היתה מראת בין הבתרים שבתחלתה היה מחזה והוא המין השלם שבמיני נבואה ואח"כ נשתקע ושב חלום ועל ההתחלה ההיא אמר הכתוב היה דבר ה' במחזה ועל ההשתקעות ושב חלום אמר ותרדמה נפלה על אברם. תראה זה מדברי הרב רמוז ראשונה בפכ"א ח"א ובארו אח"כ בפמ"א מספרו עד שמפני זה באותו פמ"ה במדרגות הנבואה שזכר שמה הניח התחלת המראה הזאת מהמדרגה הט' וסופה הניח מהמדרגה הח' כי לא היה המראה הזאת כלה לדעתו ממדרגה אחת. האמנם איך יהיה זה שלמעלה זכה יבא הנביא אל מעלה עבה וגסה ואח"כ יזדכך ויבא להנבא במדרגת מחזה הנה אין ביאורו ראוי לזה המקום ויצטרך אל ביאור דק. זהו האופן הראשון על פי דרכי הרב המורה ושרשיו. והב' הוא שכפי דעת הרב המורה היתה הפרשה הזאת כלה במראה הנבואה ר"ל הדברים שדבר לו ית' וההוצאה אותו לחוץ והבטת השמים וספירת הכוכבים ולקיחת העגלה האיל והעז והתור והגוזל והבתירה וההפרחה והעברת תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים והדברים שנאמרו בנתים שכל זה נדמה לו שהיה כן אבל לא נעשה דבר מזה בפעל ובהקיץ במציאות וכמו שכתב הרלב"ג וגם שאר המפרשים יראה מדבריהם שהם נוטים לזה. אבל מפשט הכתובים יראה לי שאין הדבר כן אלא שבתחלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונאמר לו והוא השיב דבריו והנבואה ההיא התמידה עד אמרו ויקח לו את כל אלה לפי שאחרי שצוהו קחה לי עגלה משולשת נפסקה אותה נבואה והקיץ אברהם ובפועל ובהקיץ לקח את כל אלה ויבתר אותם בתוך וישב אותם. ובעת מנחת ערב באתהו נבואה שנית בחלום והוא אמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם ואחז"ל זו תרדמה של נבואה ובאותה נבואה שנית הודיעו ית' אחרית הזעם והגלות והדורות ואח"כ הקיץ אברהם מהנבואה השנית ההיא ובפעל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים שהוא הברית הנכרת עמו ונעשה הפלא ההוא לעיניו זהו דעתי בכללות הפרשה הזאת והקפתה ויותרו בזה הב' שאלות הראשונות שלכן זכר הכתוב שהיה דבר ה' אל אברם במחזה לפי ששאר הדברים לא היו במחזה כי אם בהקיץ ושהיה ירא מהמלכים: