בראשית יד, כא

תן לי הנפש. מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם:

וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא (סַב) דְבַר לָךְ

וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשַׁת אֵינָשָׁא דְעַמִי דַאֲתֵיבְתָּא וְקִנְיָינָא דְבַר לָךְ

וּסְגוּלָה דְבַר לָךְ:

ויאמ' מלך סדום. כשראה שנתן המעשר חשב הכל הוא מחזיק לעצמו ולפיכך עישר הריוח שעשה ולכך אמר תן לי הנפש:

תן לי הנפש והרכוש וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך, הלא לקוח הוא אצלו, ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאמרו ״קח לך״ מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו, וזה מנגד לאמרו ״תן לי הנפש״?

אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק הגוזל ומאכיל (ב״ק קטז), וזה לשונם: תנו רבנן, שירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיס וטרפה, ועמד אחד והציל – הציל לאמצע, ואם אמר ״אני מציל לעצמי״ – הציל לעצמו. ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם – לאמצע, פרוש: כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפרש רש״י. ואם אמר ״לעצמי אני מציל״ ושמעו בני השירא ושתקו, גלו דעתם דאיאוש ולא מסרו עצמן, ולעצמו הציל, עד כאן. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכר גיסות עליו, וכשהלך אברהם להציל, הגם שיאמר שגלה דעתו שלעצמו מציל – אינו מועיל, וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים, וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו, שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה, שכן אמרו במדרש וזה לשונם (בראשית רבה פמ״ג): ״ויצא מלך סדום״ וגו׳, התחיל מכשכש בזנבו, אתה ירדת לכבשן האש ונצלת ואני ירדתי לחמר ונצלתי, עד כאן. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכלת.

ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו׳, פרוש: אני כפי סברתי לאמצע הצלת, כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי, אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפלו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך. לזה, כדי שלא נכנס במחלקת נסכימה יחד לפשר: אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה, כי משלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגיס שטרף והלך לו, אבל במציאות שלפנינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך ״אינן יכולין להציל״ בזה, שכבר בטלו במעוטן ונתיאשו ודאי, ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפרוש ״לעצמי אני מציל״ אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק, אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר ״לעצמי״ וכו׳, וכן הוא מבאר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך ״יכול הייתי להציל״ אין טענתו טענה, וכן פסקו רמב״ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י״ב) והרא״ש.

ותמצא שרמזו ענין [זה] רז״ל במתק לשונם באמרם ״מכשכש בזנבו״, פרוש: שאחר שרואה עצמו שנטל ראשו, עדין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וארבעה מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הארבעה מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל. הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל, ולזה נתן מעשר מכל, שהגם שיותר למלך סדום, אדם רשאי בשלו, לא במעשר שהוא של גבוה.

תן לי הנפש. מובן שהבין מלך סדום שהמה לאברם שזכה מן ההפקר כמציל מן הארי ומן הלסטים וע״כ ביקש שיתן לו:

והרכוש קח לך. לשון קח משמע שהמה עדיין אינם שלו. וכן אמר אברהם בפירוש ואם אקח מכל אשר לך. וא״כ לא נצרך מלך סדום לבקש הנפש. אבל הענין דודאי אע״ג שהיה אברם אפשר לזכות מן ההפקר מ״מ ירא שמים אינו עושה כן. כדאיתא בשבת דק״כ במציל מן האש. די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים וממילא המה לבעליהם הראשונים אבל עבדים אם לא היה אברם זוכה בהן היו זוכין בעצמן מן ההפקר כדאיתא בגיטין דל״ט גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב״ח. וא״כ היה אברם רשאי לזכות בהם קודם שזכו בעצמן היינו בגמר הפדיון מהמלכים שזכו בהם בקנין מלחמה. וע׳ ביבמות דמ״ו א׳. מש״ה אמר מלך סדום לאברם להפוך הדבר:

ויאמר מלך סדום. אחר שראה מלך סדום כי אברם נתן מעשר מכל כי מחזיק השלל בקנין כספו, שאין נותנים מעשר משל אחרים, בקש שיתן לו עכ"פ הנפש בחזרה, וכבר המליצו חז"ל ענין זה במ"ש האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וי"א זו מדת סדום, ופרשתי בס' ארצות השלום שיצויר באם איש אחד הציל את של חברו מן הנהר ומן הלסטים, שמן הדין יכול לומר לעצמי הצלתי, ואם הוא אומר שלך שלך ואינו רוצה לקחתו ומשיבו לחברו זה מדה טובה, וזה היה מדתו של אברהם שהחזיר את השלל למלך סדום, אבל אם חברו טוען שישיבהו לידו נאמר שנוהג כמדת מלך סדום שבקש מאברהם תן לי הנפש, מה שבאמת היה מגיע לאברהם, כי הבעלים כבר נתיאשו ממנו: