בראשית יג, ג

וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר בחזרתו פרע הקפותיו:

מנגב. ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:

וַאֲזַל לְמַטְלָנוֹהִי מִדָּרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל עַד אַתְרָא דִּי פְּרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ בְּקַדְמֵיתָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי

וְאָזַל לְמַטְלוֹנוֹהִי מִדָרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל וְתַב עַד אַתְרָא דְפַרְסֵיהּ תַּמָן לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִן אַוְולָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי

למסעיו. שנסע מסעים רבים כאשר שב מפאת דרום אל בית אל שהיא בצפון ובא אל מקום המזבח להודות לשם שבא בשלום:

וילך למסעיו. שהם מסע הרועים הנוסעים ממקום למקום בכלות המרעה ממקום הראשון:

וילך למסעיו לפי שהמתנות שנתנו לו בשביל שרה היו כאלו במרמה שעל שאמר אחותי היא ניתנו אלא שפרעה מחל ועם כל זה אולי יתחרט אחר ששלחו ויקח ממנו המתנות ואם היה אדם אחר היה בורח והולך ביום אחד מהלך שלשה אבל אברהם לפי שהיה נדיב כמו שאמר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר אמר שאברהם לא הלך כבורח אלא בנחת רוח במסעות עצמם שבא למצרים באותם חזר ויחן בהם ואם יתחרטו יבואו ויקחו שלהם:

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. משעה שהגיע לנגב א״י. אלא שרצה אח״כ להגיע לבית אל מקום המזבח השתהה בדרך למסעיו של המרעה לפי המקנה כמש״כ הספורנו. משא״כ עד שהגיע לנגב והיה עליו מ״ע לשוב לא״י. וגם כי נכסף לשאוף רוח התורה שאין קץ לאהבתה כמו שאמרו ברבה שה״ש עה״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו׳ אם יתן איש הון ביתו באהבת התורה שאהב ר׳ יוחנן שמכר כל נכסיו כדי ללמוד תורה וכו׳ כך היה א״א כשביקש לשאוף רוח הנגבה. לא המתין על המקנה על כל אשר לו ועזב אותם ביד אנשיו. אבל אחר שבא לשם. ואח״כ רצה לילך לבית אל למקום המזבח שהי׳ מסוגל אז שם יותר לקרוא בשם ה׳ באשר היה בין שני כרכים מ״מ לא היה הדבר נחוץ כ״כ ע״כ חש לשמירת המקנה והלך למסעיו. ושמירת הנכסים דוחה ע״פ דין כמה מדות חסידות כמש״כ לעיל ולהלן ל״ג י״ז ובס׳ דברים ג׳ י״ט. אלא שנצרך לזה משקל טוב ומדויק:

בתחלה. תחלת קביעת אהלים היה שם דבשכם לא קבע אוהל כלל:

וילך למסעיו, ר"ל שתכלית הליכתו לא היה לשכון במקום מיוחד רק לנסוע ממקום למקום לאסוף אנשי המקום ולדרוש לפניהם יחוד ה' ופנות האמונה, ומ"ש מנגב אין פירושו שהלך מדרום לצפון, כי הדרך ממצרים לא"י הוא מצפון לדרום, רק פי' שהלך ממערב למזרח בדרומה של א"י ברצועה שהי' שייך אח"כ לשבט יהודה, עד שבא לבית אל, ומבית אל הלך עד המקום שהיה שם אהלו בתחלה, שהיה מזרחית לבית אל כמ"ש בית אל מים:

ו ולפי פירוש זה קשה א"כ היה לו לומר במסעיו, לכן אמר ד"א בחזרתו כו', ולד"א קשה היה לו לומר ויחזור למסעיו, ומה וילך, לכן צריך ג"כ לפירוש הראשון. (מהרש"ל): למדך דרך ארץ שמיד שהשיגה ידו פרע ולא השמיט את עצמו מלפרוע. עוד י"ל שהכתוב בא להודיע שנתקיימה ההבטחה ואברכך בממון: (נחלת יעקב:) דקשה דפסוק מהפך הסדר, דמתחילה אמר ויעל אברם וגו', והפסיק מלסיים סדר מסעו, והזכיר כספו וזהבו, ואח"כ חזר להגיד דרכו ועוד שסיים (להלן פסוק ה) וגם ללוט [וגו'] שפירש [רש"י] מכח אברם היה לו ג"כ עושר, והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך לו ג"כ והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך למעות שיוכל לילך למסעיו לפרוע הקפותיו. (נלי"ט):

ז דקשה לרש"י והא לעיל כתיב הנגבה, ועל זה פירש ארץ מצרים וכו', כלומר מנגב קאי על מצרים וק"ל: