בראשית א, ז

ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עמדו והיא עשיתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע על הרקיע לא נאמר אלא

מעל לרקיע. לפי שהן תלויים באויר ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:

וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן

וַעֲבַד יְיָ יַת רְקִיעָא סוּמְכֵיהּ תְּלַת אֶצְבָּעָתָא בֵינֵי סִטְרֵי שְׁמַיָא לְמוֹי דְאוֹקְיָינוֹס וְאַפְרֵשׁ בֵּינֵי מַיָא דְמִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵינֵי מַיָא דִלְעֵיל בְּקוּבְתָא דִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ לשון עשייה בכל מקום תקון הדבר על מתכונתו:

וַיְהִי-כֵן הכתיב בראשון "וַיְהִי אוֹר" אחר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אחר האמירה פירש שיצא אל הפועל והיה כאשר נגזר אבל בכאן אחר אמירת "יְהִי רָקִיעַ" כתוב וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל ולמה הוסיף "וַיְהִי-כֵן" אבל הוא לומר שהיה כן תמיד כל ימי עולם ורבי אברהם פירש כי הוא דבק עם הבא אחריו כאשר היה כן קרא לָרָקִיעַ שָׁמָיִם ואינו נכון ובבראשית רבה (בראשית רבה ד׳:ו׳) אמרו וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים וכו' והלא במאמר בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג ו) ואין ההרעשה הזו מלשון "וַיַּעַשׂ" לבדו שהרי ברביעי ובששי כתוב "וַיַּעַשׂ" אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתוב אחר האמירה "וַיְהִי-כֵן" לומר שנהיה כן מיד תיכף אחר האמירה אבל כאן אחר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" כתוב "וַיַּעַשׂ" זו היא קושיתו ואולי היה לו פירוש נסתר לא רצה לגלות סודו וזה ענין הרעש:

ויעש. יש הבדלה בבין עם למ"ד כמו בין מים למים בין קדש לחול. ויש עם בין ובין כמו פה ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים וגו' ויש עם שניהם כמו ביניכם לבין אלהיכם:

וטעם ויהי כן דבק עם הבא אחריו כאשר היה כן קראו שמים:

ויעש אלהים את הרקיע. ובהיות שכאשר סרו קצת המים היסודיים מתחת אותו החלק מהם שנהפך לטבע אידיי כמו שהי' באומרו יקוו המים מתחת השמים היה ראוי שירד אז החלק האידיי אל אותו המקום שסרו אותם המים משם ונעשה שאותו הרקיע המבדיל יהיה בו כח עוצר ומונע את החלק האידיי שלא ירד והוא המים אשר מעל לרקיע באופן שירד החלק האוירי המעוסה ונשאר האידיי במקומו הראשון. ולזה בהגיע שם האיד הלח יתעבה ויוליד הגשם והשלג והברד ובהתעבותם יכבדו וירדו כאומרו לקול תתו המון מים בשמים. רצונו באמרו השמים הרקיע המעבה את החלק האוירי כאמרו ויקרא אלהים לרקיע שמים ובהגיע שם האיד הקיטורי הנלהב יוליד רעם וברק כאמרו מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה. ובהיות קצת היסוד המימיי הכבד למעל' מהאויר הקל אשר אצלנו נגד טבעם יורה על פעולת פועל רצוניי מכוין תכלית בלי ספק כאמרו ומעש' ידיו מגיד הרקיע:

ויהי כן. נשאר קיים כן נגד טבעו.

מעל לרקיע ב' במסורה הכא ואידך ויהי קול מעל לרקיע במרכבה דיחזקאל. וכמו שאין דורשין במעשה בראשית ברבים כך אין דורשין כמעשה מרכבה:

... [ואחד מהם] שנתבונן ונשים אל לבנו שלא נאמר כי טוב בהבדלה בין מים למים, ואז לא נעשה את עצמנו אגודות אגודות ולא יהיו בינינו מחלוקות. ועוד, מפני שהשליח (משה) שנאמר בו כי טוב מת בגלל המים. דהיינו, מי מריבה. ושוב, מפני שבו נבראה האש שהרשעים נענשים בה, ככתוב: כי הוכן מאתמול תפתה, ומלת אתמול מרמזת ליום שיש לו תמול ואין לו שלשום. ועוד, מפני שאין אנו יודעים שום מצוה התלויה במה שנברא ביום הזה. כי לא נצטוינו שום דבר ביחס לרקיע. אבל (הטעם) הסביר ביותר זה הוא: אין הכתוב נוהג לומר כי טוב ביסודות שאי אפשר לבריאה בלעדם, והרקיע מיועד היה להיות אחד מן היסודות, ככתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים. ולפיכך לא אמר בו (כי טוב), אלא כללם בכל הדברים של הבריאה (שאמר בהם והנה טוב מאד), כמו שכלל בזה את היסודות.

ומפני מה אמר תחילה: ויאמר, ואחר כך: ויעש אלהים את הרקיע? וכן (אמר): ויאמר אלהים ישרצו המים וגו', ויברא אלהים את התנינים. וכן – ויאמר אלהים תוצא הארץ, ויעש אלהים. כל זה רמז ל[משמעות המלים של הפסוק] ולהודיענו שויאמר, ויברא, ויעש, כולם ענין אחד, והוא הרצון. כשרצה שדבר יהיה, היה, וכמו שביארנו שברא בחפץ, כאמור כל אשר חפץ עשה, וכן עשה באווי, ככתוב: ונפשו אותה ויעש. ויהי כן, היה כך לעולם, וכמו שאמר: ויהי שם עד היום הזה.

ואחרי מה שביארנו את שצריך היה לבאר בענין בריאת השמים, ראוי שנבאר [מתי] נבראו [המלאכים]. ונאמר, המסתבר ביותר הוא שנבראו ביום שני ביחד עם הרקיע, כי אחרי מה שאמר דוד: נוטה שמים כיריעה וגו', אמר: עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. והרי כל המזמור של ברכו נפשי השני מרמז למעשה בראשית, כל יום לפי סדרו, וזה אחד מהדברים שהם מחוברים. ועוד ראיה בהתבוננות בחלקי המלאכים...עד שהם כצבע התרשיש, ככתוב באחד מהם: וגויתו כתרשיש. ועוד, מפני שאחדים מהם הופיעו לנביאים כאילו נושאים את הרקיע, וצורתם כצורת הרקיע, ככתוב: ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח וגו'. ואף על פי ששמותיהם (של המלאכים) שונים, ואנחנו יודעים ששרפים וחיות ואופנים ומלאכים צורותיהם בודאי שונות, כמו שעומד אני לבאר במקומות אחדים, בכל זאת תרגום כולם (בערבית) מלאיכה̈, כי אין בערבית מלה אחרת, וכן צבעי האש שראה דניאל (בכת"י: יחזקאל) בגויה אחת...נפרשם במקומם כדי שלא יארך הדבור כאן. והתימה תמהון מה שנאמר בהם רוח, עושה מלאכיו רוחות, ונאמר כי רוח החיה באופנים.

ובזה שהודיענו שברא את הרקיע ועשאו סיבה למטר יש תועלת מארבע הבחינות, שדרכי להזכיר אותן בכל פעם. א. כדי שנעבדהו, מפני שהוא בורא הדברים האלה, וכמו שאמר בהתחרות מי פלג לשטף תעלה ודרך [לחזיז קלות לה]מטיר על ארץ לא איש. ב. כדי שלא נעבוד את השמים [שהם הגדולים שבעצמים], כשנדע שהם ברואים, כמו שאמרו הראשונים היש בה[בלי הגוים מגשימ]ים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ייי אלהים ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה. ג. כדי שנאמין במה שיספר לנו על המופתים שעשה במטר ונאמר: מי שברא את סיבת המטר יש בכחו לעשות את המופתים האלה, כגון גשמי המבול, [ככתוב] ויהי הגשם על הארץ, וכגון ההמטרה על סדום באש וגפרית, ככתוב: וייי המטיר על סדום וגו', ושהמטיר שלא בעונה, בתפילת שמואל, ככתוב: הלא קציר חטים היום אקרא לייי וגו'. ומנע מטר ג' שנים בתפילת אליהו, ככתוב: ויאמר אליהו התשבי וגו' אם יהיה השנים האלה טל ומטר, ונאמר: ודבר ייי היה אל אליהו בשנה השלישית. ד. כדי שנקיים את המצוות התלויות במטר, דהיינו, שנברך בשעת ירידתו ברוך הטוב והמטיב, וכשיש עמו ברק ורעם וקרני הזיקים אנו מברכים ברוך עושה בראשית וברוך שכחו מלא עולם, וכמו שביארתי בכתאב אלתסאביה. וכשהגשם נעצר מעונתו כ"ד יום אנו מתפללים עליו. ואם יותר מזה, אנחנו מקהילים קהילות ומתפללים על הגשם [שבעה] ימים, אחרי שלושה, אחרי שלושה ובסך הכל שלושה עשר יום. ובאותם הימים אנו מוסיפים על שמונה עשר הפרקים שבתפלה עוד ששה פרקים, בסך הכל עשרים וארבעה פרקים. ושמות הו' הנוספים הם: העונה בעת צרה, שומע תרועה, שומע צעקה, זוכר הנשכחות, שומע תפלה, המרחם על הארץ. והוא בתפלת הצבור, אבל ביחיד מוסיפים רק העונה בעת צרה.

ויהי כן פירושו כן היה כמו שהוא עכשיו מעל לרקיע. ויהי כן היה להיות נכתב תיכף אחר בין מים למים. אלא אילו כן הייתי אומר על ההבדלה שהיא היתה גמר מלאכת המים והיא לא היתה עד יום שלישי כשנקוו המים אל מקום אחד. פרש״י למה לא נאמר בשני כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים וכו׳ ואעפ״כ הואיל ונגמרה בו מלאכת הבדלת המים ע״י הרקיע ונראה כאילו נגמרה בו מלאכתו כותב בו ויהי ערב ויהי בקר. אמרו רבותינו אין מתחילים בב׳ והטעם כשם שמעשה בראשית דבר שהותחל בו נשתהתה גמירתו עד למחרתו כך כל דבר שמתחילין אותו בו מאחרים לגמרו. וכמו כן אומרים אין מסיימים בד׳ והטעם לפי שבו נגמרו כל עניני עולם, אלא שמשם ואילך נבראו כל בע״ח ומשסיים הקב״ה בנייני עולם שוב לא התחיל בו אחר. מה שלא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא אורו של גיהנם כדאיתא בפרק מקום שנהגו ואין הקב״ה שמח במפלת בריותיו כדכתיב ובצאתו לפני החלוץ אומר הודו לה׳ כי לעולם חסדו. ואמרו רבותינו לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב״ה שמח במפלתם של רשעים. ואמר רבי אלעזר חזר וכללו בששי שנאמר והנה טוב מאד.

ויעש אלקים את הרקיע. עשייה אינו לשון בריאה אלא לשון תיקון ולפיכך כל דבר שנעשה ע"י אדם אומר בו ויעש כמו ויעש בצלאל שאדם אינו בורא אלא מתקן, דבר הנברא מוציאו לידי מעשה:

ויהי כן. א"ת לאחר עשייה למה צריך לומר ויהי כן, כל דבר הנעשה ודאי הוא, אלא כאדם שאומר ויהי כן כמו שאתה רואה עכשיו:

וביום ב' לא נאמר בו כי טוב לפי שלא נגמרה בו מלאכת המים שאין לומר כי טוב אלא בדבר שהוא מתוקן ונגמר כי כל זמן שלא נגמר אינו יושב בטוב, ויש שלא רצה הקב"ה לגמור בו שלא יאמר בו כי טוב לפי שנברא בו תפתה כמו שאמרו רבותינו ולפיכך אמרו ר' אין מתחילין בב' שעולם נוהג מנהגו שכשם שבמעשה בראשית דבר שהתחל בב' נתאחרה גמירתו עד למחרתו כך כל דבר שמתחילין אותו בב' מאחרין לגמרו:

ויעש אלהים את הרקיע. מקרא זה לא היה צריך לאמרו, אחר שכבר אמר פסוק שלפני זה ״ויאמר אלהים״ וגו׳, בו היה לו לגמר אמר ״ויהי כן״. ועוד רואני כי לא יצדק לומר ״ויהי כן״ אחר אמרו ״ויעש אלהים״, אלא אחר אמירת ״ויאמר אלהים״ ישמיענו כי הוא אמר ותהי.

ונראה לומר כי שלשה מלאכות נעשו ברקיע. האחד היא בריאת הוית גלמו במציאות, וזה הוא שנברא ביום ראשון במאמר הראשון:

והב׳ שאמר אליו ה׳ שיעשה רקיע, פרוש שימתח ויעשה וילון, ושער ה׳ לו שעור המתוח הוא כדי שיספיק להבדיל בין מים למים, והוא האמור בפסוק שלפני זה (בראשית א:ו).

והג׳ – להיות שהשמים כדוריים הם ומשפעים, כי אין לנו לומר שמשנית רקיע זו מכל השמים, ובדבור שאמר ״יהי רקיע״ לא אמר אלא שימתח, אבל סדר תקונו אם יהיה נמתח כוילון בהשואה או משפע לקצותיו או מטה לאחד מצדדי ד׳ רוחות העולם אין זה נשמע במאמר ה׳ שאמר ״יהי רקיע״, לזה חזר ואמר ויעש פרוש תקן סדר הערכתו כסדר תקוני שמים שהם כקערה הפוכה לצד מטה ואחוריה למעלה, לטעמים ידועים לבורא עולם. וחזר לומר ויבדל וגו׳, להיות כי סדר המעשה אשר הכינו הבורא הוא הפכיות למאמר הסמוך שיבדיל בין וכו׳ שאין כלי בסדר זה מונע בין ב׳ מימות אלו, לזה אמר שהגם שעשאו כסדר זה אף על פי כן ״ויבדל בין״ וגו׳. ועל ב׳ פרטים אלו אמר הכתוב ויעש שקבעו בסדר שישר בעיניו, ושעשה בו המצאה שיוכל שאת גם בסדר זה.

ודקדק לומר אשר מעל וגו׳, לומר שהגם שהוא עשוי כסדר זה, הבדיל בין מים שעליו, מה שאין מציאות זה יכולה להיות בעולם. ואחר כל זה אמר ויהי כן, חוזר למה שכתוב בפסוק א׳ וב׳, כי כשאמר לו להיות נרקע כן היה, וכשאמר לו להיות מבדיל, הגם שאין הערכתו כפי הטבע להבדיל בסדר זה כנזכר, ויהי כן. או אפשר שטעם שעכב לומר ויהי כן אחר פסוק ״ויעש״, שלא רצה לומר ויהי כן עד שהשלים המעשה בכל תנאי הבריאה.

ואחר שכתבתי זה מצאתי כי מקרא מלא דבר הכתוב מעיד על פרושנו, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ה׳) ״כה אמר וגו׳ בורא השמים ונוטיהם״, הרי שזכר ב׳ דברים, הבריאה לבד והנטיה לבד, והוא שפרשתי במעשה א׳ וב׳, כי ביום ראשון היתה הבריאה, וביום שני היתה הנטיה, ובכלל הנטיה ואפנה הם ב׳ דברים שרמזנו.

וראיתי מאמר רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (פרק ד׳): ״ויעש אלהים את הרקיע״ – זה אחד מהמקראות שהרעיש בן זומא את העולם, והלא במאמר אחד ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ (תהלים לג:ו) עד כאן. ולפי דרכנו והארץ שקטה מרעשה, ואולי כי מה שהרעיש העולם בן זומא היה קודם שישב המקראות, אבל אחר ישוב המקראות נחה שקטה הארץ.

או יאמר על זה הדרך לפי מה שפרשתי בפסוק ״ויאמר אלהים יקוו״ וגו׳, כי ב׳ מימות הם – אחד זכר ואחד נקבה. לפי זה, לצד שהיו המימות כלם מערבים כדרך שהיה האור והחשך מערבים, זעיר שם זעיר שם, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פ״ג) והבדיל ה׳ בין האור וגו׳. כמו כן מים העליונים, פרוש המעלים והם הזכרים, היו מערבים עם מים התחתונים במדרגה. והן עתה אמר ה׳ שהרקיע יבדיל ב׳ הבדלות: הא׳ שיברר זה מזה כפי מה שהטביע הקדוש ברוך הוא בו שיברר זה מזה, והב׳ שיהיו מבדלים תמיד באמצעותו שהוא יפסיק בין שניהם. וכפי זה אמרו יהי רקיע בתוך המים כאן נתכון אל הברור המברר בין ב׳ המימות, והוא שאמר בתוך המים לפי שהיו כל המימות מערבים. ואחר כך עשה ה׳ הכנה לרקיע שיהיה מוכן להפסיק בין שניהם תמיד, וזו היא הבדלה ב׳, ועל שניהם אמר הכתוב ״ויהי כן״.

ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וגו׳. זה המקרא אומר פרשוני לפי הפשט. שהרי הכתוב מסיים ויהי כן. ומה מקרא חסר. ותו למאי כתיב ויבדל וגו׳ הרי הרקיע ממילא מבדיל. וגם השנוי דכתיב בין המים וגו׳ ובין המים וגו׳ ולא בין המים וגו׳ למים כמו במקרא הקודם. וגם הכי מיבעי בין המים אשר על הרקיע ובין המים אשר תחת לרקיע. אבל מתחלה יש להבין הלא עיקר המסך בין מים למים לפי המובן מפשוטו לא היה נצרך אלא לאותו יום. שהרי למחר אמר ה׳ יקוו המים וגו׳ והושפלו המים התחתונים מאד. וא״כ לא היה נצרך מסך מבדיל ביניהם וזה פלא. אבל עוד יותר קשה הא דאיתא בחגיגה (דף ט״ו) דבן זומא הציץ וראה שאין בין מים העליונים למים התחתונים אלא ב׳ וג׳ אצבעות שנא׳ ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ותמוה שהרי רחוקים זה מזה כגבוה שמים על הארץ. אלא כ״ז מתבאר ע״פ מדרש קהלת דרקיע אינו שמים התחתונים שעל הארץ אלא הוא רקיע השני ובו נתלו אח״כ המאורות ונקרא רקיע השמים ולא סתם שמים והביאו חז״ל מקרא מלא השמים ושמי השמים וכל צבאם. לפ״ז מובן פי׳ יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. היינו בין מים שעל התחתונים למים שעל השמים העליונים שהוא הרקיע. [ומעין זה אי׳ במורה ח״ב פ״ל] (והיינו דאי׳ בשמות רבה פל״ג למעלן יהי רקיע בתוך המים למטה והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה״ק. הרי שהמשיל הבדל בין שני המימות להבדל שבין קדש לקה״ק וזהו כמש״כ) מעתה משמעות הבדלה דהאי קרא אינו מסך מבדיל אלא ערך משונה בין מימות אלו. והדבר ברור שגם שניהם אינו בצורת מים הנראים לנו בעולם התחתון. אלא שנזדכך המים שהוא משפיע טוב וחסד בצורה אחרת המכונה בזה השם מים. והוא הנהגה משפיע רב טוב וחסד. וע״ז כתיב תהום אל תהום קורא. וכתיב פלג אלהים מלא מים ועוד הרבה מקראות ומדרשים ונקרא אצלנו מים העליונים. ובאמת כל מה שתחת הרקיע השני הוא הנהגת הטבע ממש והמאורות ומזלות מושלים בהם ונקרא תחתונים והודיע הכתוב שהבדיל ה׳ בין הנהגת החסד ומשפיע שהוא מעל לרקיע היינו למעלה מהנהגת המזלות ובין המים אשר מתחת לרקיע שהוא הנהגת המזלות ממש. ומש״ה כתיב מעל לרקיע כמשמעו ולא מעל דמעל. כדאי׳ בפ׳ מצות חליצה על לשון המקרא מעל רגלו. וכן פי׳ מתחת לרקיע שמשמעו סמוך לרקיע ולא הרחק. ובא להביננו שאין הכונה במים העליונים חסד שמגיע ע״פ נס גמור ומוחלט. שא״כ א״צ הבדלה לחסד שבטבע שמובדל ממילא הוא. וכן א״צ לומר דמים שתחת לרקיע היינו מים המוחשים ונראים אלינו. דא״כ ודאי אינו בערך מים העליונים. אלא נצרך להבדיל בין הנהגה בהשגחה פרטית ובסתר הטבע ישים. בין הנהגת המזלות ע״פ הטבע ממש. וע״ז הציץ ב״ז ואמר שאין ביניהם אלא ב׳ וג׳ אצבעות ומרומז במקרא הקודם ורוח אלהים היינו השגחתו ית׳ מרחפת על פני המים. שהוא סדרי חסד שבטבע. ומשמעות ויעש אלהים את הרקיע תקן והעמיד על מתכונתו העיקרית (כמש״כ בפ׳ האזינו עה״פ הוא עשך. ובכ״מ) היינו שתחתית פני הרקיע היה נוטה יותר למים התחתונים שהוא טבעי ממש. ופנים העליון נוטה יותר למים עליונים כמו כ״ד המבדיל בין שני ערכין. וכתיב בלשון בין ובין כמ״ש לעיל ד׳. והרקיע הלז הוא מפלאות תמים דעים ית׳ שיהא השגחתו ית׳ מעורב עם הטבע יחד לכל א׳ לפי מעשיו. וע״ז כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע. שהקב״ה עושה תמיד פלא. משגיח לפי המעשים ומ״מ ממשיל הנהגת הטבע יחד:

ויעש אלהים את הרקיע. מלת עשיה מורה בכ"מ על הגמר, כי עדן לא נגמר מעשה הרקיע בשלמות אחר שהמים העליונים שעליו היו דומים בטבעם אל המים שתחתיו אולם אח"ז נגמר הרקיע, וזה כמ"ש ר' חנינא יצאה אש שלמעלה ולחכה פני רקיע שעל ידי האש שהיה באור הנברא בראשון שיסוד האש והעלעקטרי התגבר למעלה בפקודת ה' ונתערב במים האדיים העליונים ועי"כ נזדקק האויר והמים העליונים, ששניהם שבו להיות אויר ומים דקים מאוד עד שהאויר אינו ראוי עוד לנשימת בע"ח והמים הם מים בכח ואינם מתהפכים לגשמים רק בחפץ ה' להריק גשמי ברכה, ומפרש מהו העשיה הזאת א] שבענין המים ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע זה הי' הבדלה גמורה שנבדלו בטבעיהם שהמים העליונים הם מים בכח והמים התחתונים שעולים אל העננים הם מים בפועל, התחתונים יתהפכו לגשם בטבע והעליונים לא יהיו למטר רק ע"י השגחה מיוחדת, וע"כ אמר בין בין מה שלא אמר תחלה כי תחלה היה רק הבדלה מקומית, ועתה נעשה הבדלה בטבעיהן. ב] היה הבדלה ביניהם בענין האויר, שהאויר שלמעלה מן הרקיע נעשה דק מאד עד שאינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, ועי"כ:

ו דקשה והלא כבר נבראו השמים ביום א':

ז משמע שר"ל שהוא ג"כ לשון תיקון, וא"ת והא בפרשת תצא (דברים כ"א י"ב) פרש"י תגדלם כדי שתתנוול, שמע מינה שהוא לשון ניוול ולא לשון תיקון, וי"ל התם ר"ל שהוא ניוול לאשה, אבל מכל מקום הגדילה תיקון לצפורן, וא"כ שפיר מביא ראיה על שהוא ג"כ לשון תיקון, ועוד שהוא תיקון האשה דהא בלאו הכי אסורה לינשא, אלא ע"י ניוול זה מותרת להנשא, (נח"י), ולי נראה דלא קשה ולא מידי, דכולי עלמא מודו דלשון עשייה הוא לשון תיקון, כדמייתי בגמרא (יבמות מ"ח.) ראיה מפיבושת לא עשה רגלו ולא עשה את שפמו, (שמואל-ב' י"ט כ"ה) והא דפליגי ר"א ור"ע (שם) אי תקוץ אי תגדל, היינו כדמפרש טעמייהו בגמ' וע"ש יותר:

ח וא"ת האיך תליה זה בכאן, וי"ל דבלא זה הייתי אומר דרקיע לא קיים צווי של הקב"ה, כי הקב"ה אמר יהי רקיע וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים, והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע, כמו שמצינו שהארץ ג"כ לא עשתה ציווי של הקב"ה, כמו שפרש"י גבי עץ פרי בסמוך, (פ' י"א) ולכך לא נאמר בו כי טוב, אבל עכשיו שפירש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו', משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה, א"כ למה לא נאמר בו כי טוב. אי נמי משום שיש קנאה בין מים התחתונים לעליונים, כי העליונים נוגעים ברקיע ומים התחתונים אינן נוגעין, משום הכי לא נאמר כי טוב, אבל עכשיו שפירש דאף המים עליונים אינן נוגעים קשה למה לא נאמר כי טוב, (נח"י), בשלמא עד הנה הוה אמינא דלהכי לא נאמר כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים, דהא עדיין לא נברא אותו דבר שהמים ינוחו עליו, אבל השתא דשמעינן שהם תלוים באויר, ונמצא שכבר כלה ונגמר מלאכת המים קשה למה לא נאמר בהן כי טוב:

ט וא"ת היה לו לומר כי טוב בשני מפני גמר מלאכת הרקיע שעמד בשני כמו שכתבנו לעיל דלחים היו וקרשו בשני, וי"ל שהקוות המים אע"פ שהוא גמר מלאכה, מכל מקום היא ג"כ מלאכה בפני עצמה, אבל קרישת הרקיע אינה אלא גמר מלאכה ואין שייך לומר כי טוב בעבור גמר מלאכה לבדה, ועוד י"ל דההוא לאו עשייה היא כיון שלא נשתנה מכמות שהיה בתחילה אלא בתחילה לחין היו ובשני קרשו, אבל לא נשתנו מראיהן לא שייך לומר כי טוב, וא"ת הוה ליה למימר ג"פ כי טוב ביום השלישי, אחד לגמר מלאכת היום, ואחד לגמר יום שני, ואחד לגמר מלאכת הארץ כדכתיב ותראה היבשה, וכמו שפרש"י בסמוך דהשתא נשתנה מכמות שהיה בתחילה, וי"ל דזה לא נקרא השתנות, דהארץ כמו שהיתה מתחילה היתה ג"כ עכשיו, אך ורק שלא היתה נראית: