בראשית א, ל

וּלְכָל חֵוַת אַרְעָא וּלְכָל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכֹל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא דִּי בֵהּ נַפְשָׁא חַיְתָא יָת כָּל יְרוֹק עִסְבָּא לְמֵיכָל וַהֲוָה כֵן

וּלְכָל חֵיוַת אַרְעָא וּלְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וּלְכָל דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא דְבֵיהּ נַפְשָׁא חַיְיתָא יַת כָּל יְרוֹקֵי עִסְבִּין וַהֲוָה כֵן

ולכל חית הארץ וגו' - אבל בשר לא הותר לאדם הראשון, עד שבא נח ואמר לו: כירק עשב נתתי לכם את כל.

ולכל. חית הארץ. אבל לכל חית הארץ ולבהמה ולעוף נתתי את כל ירק עשב לאכלה. מיני העשב שאינם זורעים זרע:

ולכל חית הארץ וגו׳. סמך הכתוב חית הארץ עם האמורים בסמוך ״לכם יהיה לאכלה״ וגו׳, שנראה שנותן מאכל אדם לבהמה בהשואה, וגמר אמר לאכלה פעם שניה סמוך לירק עשב, שנראה שאכילת בהמה ועוף אינו אלא מעשב השדה. הכונה היא כי לא ברא ה׳ לבהמה חיה ועוף אלא דוקא ירק עשב, ושמא תאמר אם אין ירק עשב נמצאת החיה מתה, תלמוד לומר ״לכם לאכלה ולכל חית הארץ״ וגו׳. נמצינו אומרים כי האדם יחיה מפרות הארץ ומפרי העץ, והחיה והעוף מהעשבים והירקות, ואם אין מחיה מאלו הרי מחיתה ממאכל אדם. ויש לרמז זה באמרו (דברים יא:טו) ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ ובזה ״ואכלת ושבעת״, אבל זולת זה תחסר השביעה כי תאכלנו החיה והעוף כי מזונותם מזונותיך.