בראשית א, כו

נעשה אדם. ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:

נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו:

בצלמנו. בדפוס שלנו:

כדמותנו. להבין ולהשכיל:

וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

וַאֲמַר יְיָ נַעֲבִיד אֶינָשָׁא בְּצַלְמֵנָא כִּדְמוּתָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא

וַאֲמַר יְיָ לְמַלְאָכַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קוֹמוֹי דְאִיתְבְּרִי בְּיוֹם תִּנְיָן לִבְרִיַית עַלְמָא נַעֲבֵיד אָדָם בְּצַלְמָנָא בִּדְיוֹקְנָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּכַוְורֵי יַמָא וּבְעוֹפָא דְאַוִיר שְׁמַיָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ עֲלוֹי אַרְעָא

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו והפשט הנכון במלת "נַעֲשֶׂה" הוא מפני שכבר הראית לדעת (רמב"ן על בראשית א׳:א׳) כי האלהים בָּרָא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (בראשית א׳:כ׳) והיה המאמר בבהמה "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (בראשית א׳:כ״ד) אמר באדם "נַעֲשֶׂה" כלומר אני והארץ הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א׳:כ״ז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי והוא הנראה מכל מה שחשבו בו ופירוש "צֶלֶם" כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט ז) בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג כ) תאר מראיתו ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (תהלים ח ו) וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים:

וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם בעבור היותו זָכָר וּנְקֵבָה אמר "וְיִרְדּוּ" בִדְגַת הַיָּם לשון רבים ובבראשית רבה (בראשית רבה ז׳:ה׳) אמרו תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ אמר רבי אלעזר נֶפֶשׁ חַיָּה זו רוחו של אדם הראשון ולא יתכן שיאמר רבי אלעזר כי "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוחו הוא הנפש אשר בדם נעשה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה כי כל נפשות התנועה נעשו יחד ואחר כן ברא להם גופות עשה תחילה גופי הבהמה והחיה ואחר כך גוף האדם ונתן בו הנפש הזו ואחר כן נפח בו נשמה עליונית כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה כדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ודרך האמת בפסוק הזה יודע למשכיל בפסוק השני ואפשר שנתכוין לו רבי אלעזר ודרש ב"תּוֹצֵא הָאָרֶץ" ארץ החיים שתוצא נפש חיה למינה לעולם עומדת וכן מה שאמר זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (להלן א כז, להלן ה ב) כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם אבל היצירה היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה כאשר יספר בסוף ולכן הזכיר כאן "בריאה" ובפרשה של מטה הזכיר "יצירה" והמשכיל יבין וטעם וְיִרְדּוּ שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש וה"בְּהֵמָה" תכלול החיה ואמר ובכל הארץ שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל ולשון "רדייה" ממשלת האדון בעבדו:

נעשה אדם. יש אומרי' כי מלת נעשה שם תואר מבנין נפעל כמו ואשר היה נעשה ליום אחד. ואמרו כי בצלמנו כדמותנו דברי משה. ופירושו ויברא אלהים את האדם בצלמו שהוי"ו שב אל האדם ויפרשו בצלם אלהים שהאלהים דבק עם עשה כאילו אמר כי האלהים עשה את האדם בצלם. וזה הפירוש חסר לב כי היה הראשון ראוי להיות כן ויאמר אלהים יהי נעשה אדם. וכן עשהו בצלמו. גם וי"ו בצלמו איך ישוב אל האדם והנה יש לו צלם קודם שיהיה. ומה טעם יש כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך בעבור שנברא האדם בצלם גם לכל נפש חיה צלם. ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותנו בממשלה וטעמו בצלם שראה בחכמה כי טובה היא ובעבור כבוד האדם סמכו אל האלהים. וכן ומארצו יצאו כי לה' הארץ ומלואה. ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים שכן מנהג המלכי' לדבר וכמוהו ונתנה לך גם את זאת. נאמר קדם מלכא. אולי אוכל נכה בו. ואלה העדים עדי שקר הם כי ונתנה לך בנין נפעל. וכמוהו והעיר נתנה והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פעל עבר והטעם ותנתן לך. ונכה בו הוא ומחנהו או יהיה שם הפעל כמו ונקה לא אנקך. ואף כי שמצאנו לא נכו. כי לא יבא בנין שלא נזכר שם פועלו כי אם מהכבד ורבי משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת נאמר קדם מלכא ארמית היא. ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהי' מלך מלכים. ועתה אפרש דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם. והצמחים הוציאה אותם הארץ והמים וכל נפשות החיות. ואחר כן אמר השם למלאכים נעשה אדם אנחנו נתעסק בו ולא המים והארץ ואחר שידענו שהתורה דברה כלשון בני אדם כי המדבר אדם גם כן השומע ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו. או בשפל ממנו. רק על דרך דמות האדם. וכן אמר פי הארץ. יד הירדן. וראש עפרות תבל. וחלילה חלילה להיות דמות לשם. וכן אמר ואל מי תדמיוני. ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיות' לשם. ושאיננה גוף והיא מלאה כולו וגוף האדם כעולם קטן. יהי השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה. וגם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם. והשם הוא האחד והוא יוצר הכל והוא הכל ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין והנו אחד וגם הוא שנים. והנה בצלם אלהים מלאך, והוא נברא זכר ונקבה ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא כמו בבריאת המים. רק הוא מצוה העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר:

ויאמר - למלאכיו.

נעשה אדם - כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים, ובישעיה: את מי אשלח ומי ילך לנו, וגם באיוב.

כדמותנו - בענין חכמתנו, שהרי כשמתקלקל האדם כתיב: נמשל כבהמות נדמו.

וירדו -מן רדה, כמו ויעשו מן עשה, בכה ויבכו, שבה וישבו.

ויאמר אלהים נעשה. נתן אז כח בפמליא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו:

אדם. מין ממיני נפש חיה שיצרתי ששמו אדם כאמרו ויהי האדם לנפש חיה נעשהו

בצלמנו. שהוא עצם שכלי ונצחי ובזה פתח האל ית' פתח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו:

כדמותנו. בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליא של מעלה בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה. אמנם פעולתם היא בלתי בחיריית ובזה לא ידמה להם האדם. ובקצת ידמה האדם לאל ית' הפועל בבחירה. אמנם בחירת האל ית' היא לעולם לטוב ולא כן הבחירה האנושית. ועם זה הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית. ולכן אמר כדמותנו כמו דמותנו לא כדמותנו האמיתי:

אמר נעשה אדם בלשון רבים, והוא בדרך גדולה וכבוד כנהוג בלשון העברית שהמלך, והשר, והאציל אומרים: אנחנו צוינו, אמרנו, עשינו. וכן אמר לבן: "ונתנה לך גם את זאת". ואמציה אמר: "הליועץ נתנוך".

ואחר כך אמר: בצלמנו כדמותנו, גם זה בלשון רבים, לפי האופן שביארנו קודם לכן. והנוצרים מביאים מפסוק זה ראיה לשיטתם בענין השילוש (וטוענים) שלו היה הבורא אחד בלא אקאנימים היה אומר: בצלמו ובדמותו. ונאמר להם האם אתם סוברים שיש בפרשה הזאת מלים (המתפרשות) בדרך השאלה או כל מלה שבה היא כפשוטה? ואם יאמרו שכולן כפשוטן, יהיה עליהם לומר שהאדם הוא באמת בצורת אלהים, ולפי זה יהיה אלהים גוף של בשר ודם ועצמות וכדומה. (ולמעשה) אין אף אחד מהם סובר זאת. כמו כן יצטרכו לומר שאלהים הוא זכר ונקבה כמו האדם, שכן כתוב: בצלם אלהים ברא אותו. ונאמר: זכר ונקבה ברא אותם. וכמו כן יהיו חייבים לומר שכל האקאנימים בראו את האדם שנאמר בו נעשה; ורק אחד מהם ברא את חוה, שנאמר בה אעשה לו עזר כנגדו. וכל אלה הם דברים שהנוצרים אינם מסכימים להם. הרי מן ההכרח להודות שיש בפרשה הזאת מלים שנאמרו בדרך ההשאלה ושאין כאן צורה אמתית ולא דמות אמתית, אלא צורת פעולה ודמות פעולה. ואם כן, הרי הם מוכרחים להודות בענין השילוש ש'נעשה בצלמנו כדמותנו' נאמר בדרך ההשאלה, כאדם האומר פעלנו, עשינו, אף על פי שעשה יחידי. וכמה שהם משתדלים להחזיר את היחיד לרבים יש לנו יותר יסוד להחזיר את הרבים ליחיד.

והשני, שאמנם לא סבר שיש בעצמותו של אלהים יחידות נפרדות ואישים מחולקים, כי הוא מאומתנו, אבל פירש את הסיפור הזה (של בריאת האדם) כמדבר על אחד מהמלאכים, והוא בנימין הנהאונדי. גם הוא נבוך על ידי שני הדברים, הבטוי צלם ודמות. לסברתו אי אפשר שיהיו מוסבים על אלהים ולפיכך הסב אותם אל המלאכים ואמר שפירוש הכתוב 'ויאמר אלהים נעשה אדם' וגו' הוא שהמלאך אמר נברא אדם. ומשום כך אמר הכתוב בצלמנו כדמותנו, כי האדם דומה למלאכים, כאמור: "ותחסרהו מעט מאלהים". ולא נחה דעתו בזה עד שאמר גם ש'ויברא אלהים את האדם בצלמו' – המלאך הוא שברא. וראה שמאחר שקבע שבורא האדם הוא מלאך אין לו ברירה אלא לומר שגם בורא הבהמות והחיות מלאך הוא, והוא שאמר 'תוצא הארץ' וגו'. והוא שאמר: ישרצו המים, וכן הסתעף הדבר עד שהגיע לבראשית ברא, שהרי הדברים (הנבראים) והימים קשורים זה בזה. וכך האמין הכסיל שאחד מן המלאכים ברא את השמים והארץ ומה שביניהם. וראינוהו אומר דבר שהוא כהצדקה לשיטתו, דהיינו: שהשם יתברך נתן לאותו מלאך כח בריאה כדי שיברא בצוויו, וסבר שבדבר זה יציל את נפשו. אולם הדעה הזאת בתכלית השיבוש מצד השכל, ומצד הכתוב, והמקובל. מצד השכל, לו היה אפשר שהנברא המחודש יהיה למחדש, כלומר, לבורא, כי אז אפשר היה שיתן אלהים כח החידוש והבריאה גם לבני האדם. כי מבחינת היותם מחודשים אין הבדל בין האדם ובין המלאך. ולא עוד אלא שדבר זה היה אפשרי אף בכל דבר שיש לו (כשרון) פעולה ואפילו הדוממים. ועוד, אם פעולות הבריאה והחיבור הן מופת למלאך שברא, הרי ההוכחות (למציאות) האל יתעלה אינן קיימות. ודבר זה פחות ערך מכדי שנפליג בסתירתו. והטענות נגדו מהכתוב, הרי אלהים אומר שהוא בורא הכל, כי כתוב: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וגו'. ואומר: כי כה אמר יי בורא השמים הוא האלהים. ואמר יוצר אור וגו'. ואמר: כי הנה יוצר הרים וגו', וכדומה לאלה (הכתובים) שאין מן הצורך להאריך בפירוטם. ומהמקובל, הרי אמרו קדמונינו: הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו אלא אנכי יי עשה הכל נטה שמים לבדי רקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב לומר: מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם. וראה, ינחך האל, איך מתקשרים בטעות קלה שרשים חזקים, ישמרנו האלהים מרוע שרירות הלב. והשלישי, מי שמסב את המאמר הזה על השם, כמו שאנו עושים, ואינו נותן אותו ענין לצורה גשמית, וגם אינו נותן למלה נעשה משמעות של רבים, ובכל זאת החטיא את התרגום ואת הפרוש. כוונתי לאנשים שפירשו את הענין הזה, דהיינו, צלם ודמות, בשלשה אופנים. יש שאומר שהכוונה היא לצורה שאלהים צייר ולדמות שהוא דימה. וכשאומרים זאת היא צורת אלהים, הכוונה שאלהים צר אותה וזאת היא דמות אלהים, כי אלהים דימה או ברא אותה. כמו שאומרים זאת היא צורת ראובן, כשראובן מצייר על הכותל צורת אריה או עץ. והכוונה לפעולתו, ולא שזו היא צורת גופו. הצורה היא שלו מבחינת פעולתו בה. (ופירוש) זה הוא היותר מתקבל מהשלושה והייתי מקיימו לולא אמר אלהים שהסיבה שבגללה רוצח אדם ייהרג היא 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' כי לו היה הפירוש כך, כי אז היתה גם הבהמה בצלם אלהים, כיון שאלהים קבע את צורתה וזה היה מחייב שגם הורג בהמה ייהרג. וגם העץ הוא בצלם אלהים מבחינה זו שאלהים עשה את צורתו, והיה גם עוקר העץ חייב מיתה מסיבה זו. וגם ההר יהיה בצלם אלהים כי אלהים צר את צורתו, ויהיה מסיבה זו מי שהוציא ממנו אבן חייב מיתה. והשכל מרחיק כל זה והוא מן הנמנע.

ויש מי שאומר כי 'בצלמנו כדמותנו' היא צורה שאלהים המציאה בפעם הראשונה מבלי שהיה כדוגמתה. והם אומרים שהסיבה לזה היא שבזמן שנכתבה התורה ראו רק אדם (שבא) מאדם שלפניו, ולפיכך הודיעתנו התורה שאת אדם הראשון ברא אלהים בצורה ראשונה ולא הוציאו מדבר שקדם לו, ודמותו אינה חקוי לדמות שקדמה לה. אף דעה זו, עם שהיא יותר סבירה ואינה מערערת את עיקרי האמונה, היא מערערת את הצד החוקי (הקשור בענין זה), כמו הראשונה. כי הסיבות האלה נמצאות (גם) בחומרים ועצים ואבנים שאף אותם הוציא אלהים בצורה מותחלת ממנו, ולא בחקוי למה שקדם לו ולא בפיתוח מדבר אחר. מתחייב, איפוא, שיהיה דין מיתה על מי שישחיתם, שהרי גם הם בצלם אלהים, לפי היוצא משיטתם. ויש מי שאומר כי פירוש בצלם אלהים הוא בצורת המלאכים, כי מצא שהמלאך נקרא אלהים. וכששואלים אותו על 'בצלמנו כדמותנו' והוא הרי הודה ש'ויאמר אלהים נעשה אדם' פירושו אלהים (לא מלאך) – הוא אומר שפירוש בצלמנו הוא בצורתנו, כלומר: בצורת הבהמות והצמחים שכבר צר קודם; ופירוש 'כדמותנו' – כדמות מי שנברא קודם, דהיינו, המלאכים שקדמו לאדם. ודעה זו היתה נסבלת (מבחינת הדת) לולא היתה דחוקה ומסולפת (מבחינת הלשון). הלא תראה שהם תועים ונבוכים. הם אומרים שהכוונה במה שפירשו בצלמנו – בצורתנו, שהוא ראש לכל הצורות. ואומרים שב'כדמותנו' – כמותנו, יש מלים נסתרות, דהיינו (כדמות) מי שקדם בבריאתנו. (ובכן) מהו שנשאר להם מהפסוק הזה! לא הייתי מזכיר אותם (?) לולא מה שביטלו את הכתוב וקיימו את מה שאין בו. ואשר לדעת האומר ש'בצלמו' הוא בשביל התועלת שבו ועשה אותו גיזרה שהוראתה עובד עבודת כפיה, מן 'אך בצלם יתהלך איש'. או מי שאומר (ש'בצלמנו כדמותנו') הוא כדמות שנתגלתה לנביאים, כעין מה שכתוב 'ועל דמות הכסא'. או מי שאומר בצורה – בחכמה, הם דברים שלא כדאי ולא צריך להשיב עליהם. והפירושים הנראים לי שנים הם: א. 'בצלמנו כדמותנו', וכן 'בצלם אלהים' נאמרו בדרך הייחוד וההגדלה. וכמו שברא את כל חלקי הארץ וחלק כבוד לארץ אחת ואמר עליה: זוהי ארצי, ככתוב: והבאתיך על ארצי, (או): לא ישבו בארץ יי; וברא את ההרים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה הוא הרי – הר אלהים הר בשן וגו', ואומר: ושמתי כל הרי לדרך; וברא את הבתים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה ביתי, ככתוב: כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ונאמר: נכון יהיה הר בית יי בראש ההרים. וכן ברא את הצורות כולן וייחד מביניהן אחת ואמר: זאת צורתי, והוא שאמר נעשה אדם בצלמנו וגו'. והפירוש השני עשה אותו כדמותו בענין השלטון והממשלה, לא בענין צורת הפנים ודמותו, כאומר, פלוני הושם בצורת מורה ופלוני שמוהו בצורת כופר. ואין כוונתו אלא למצבו ולמדרגתו. ומבין כל הדברים עשה אלהים את האדם במדרגת שליט, שהכל תלוי בו, כמו שהוא יתעלה שליט על הכל. וראיה לזה ממה שאמר 'וירדו בדגת הים'. והודיע שהוא דומה לו בענין הרדיה, לא בדבר אחר. ועל זה אמר דוד: תמשילהו במעשה ידיך, וגו'. ואמר קודם לזה: ותחסרהו מעט מאלהים. דהיינו, לא נתן לו את כח היצירה והמצאת יש מאין וכדומה לזה.

נעשה אדם. אחרי שנתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים ובבהמה תוצא הארץ אמר באדם שהוא מבחר המין נעשה אדם, וע"ד הפשט נעשה אדם אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה וחיה כענין שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה וכענין שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ופירוש בצלמנו תאר כענין שכתוב (דניאל ג׳:י״ט) וצלם אנפוהי אשתני, וכתיב (תהילים ל״ט:ז׳) אך בצלם יתהלך איש ענינו תאר, כדמותנו הוא דמיון הצורה כי הקרובים בענין אחד יקראו דומים זה לזה, והכוונה בכתוב שיהיה האדם נעשה בענין שיהיה דומ לעליונים ולתחתונים, לעליונים מצד התואר ולתחתונים מצד הדמות שידמה גופו ממש לעפר כן כתב הרב רמב"ן ז"ל משם החכם ר' דוד קמחי ז"ל, ועוד פירשו במלת נעשה בלשון רבים שהוא דרך הלשון במלכים ונכבדי ארץ שידבר היחיד מהם בלשון רבים והוא דרך מעלה וכבוד, והנה לבן היה יחיד ואמר (בראשית כט כז) ונתנה לך גם את זאת, וכתיב (במדבר כב ו) אולי אוכל נכה בו ואגרשנו, וכתיב (דניאל ב׳:ל״ו) ופשריה נאמר קדם מלכא, דרך הגדולים לדבר כן, והראב"ע בשם י"א נעשה אדם נפעל עומד כמו (ישעיה כו יח) ישועות בל נעשה ארץ ע"כ, ואין צורך להכנס בכל הדחק הזה.

וע"ד המדרש נעשה אדם כשבא משה לכתוב את התורה ובא לכתוב נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע אתה נותן פ"פ למינים לרדות אמר לו הקב"ה משה כתוב וכל הרוצה לטעות יבא ויטעה.

וע"ד השכל נעשה אדם דעת חכמי המחקר כי השפע השופע מאת הבורא יתברך שהוא סבת הכל שופע תחלה על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל הש"י, והשכל ההוא מניע את הגלגל המקיף, וממנו נשפעים שמונה שכלים נפרדים כל אחד מניע גלגל אחד עד גלגל הירח, ומצינו מאמר אחד לרז"ל מורה קצת על זה והוא שאמר אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ובאור הענין שהבורא יתברך פועל כל פעוליו על ידי אמצעים ומצינו גם כן בפשטי התורה מסייעין אל זה הענין, וע"ז אמר בכאן נעשה אדם בלשון רבים להורות על האמצעים וכן (בראשית י״א:ז׳) הבה נרדה ונבלה שם וגו', וכן כתוב (בראשית יט כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ודרשו רז"ל כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו, וענין מסתכל פירושו שנותן כח בהם להנהיג נמצאים השפלים והוא הנותן בהם ממשלה בארץ כענין שכתוב (איוב לח לג) אם תשים משטרו בארץ, ובכאן אמרו מסתכל ובמקום אחר אמרו נמלך אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר (דניאל ד׳:י״ד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר וגו', והממונים ההם שהוא יתברך נמלך בהם אינן אלא כלי רצונו מראה פעולתו בהם כנשמה שהיא מראה פעולותיה ע"י הגוף, וידוע שאין פעולות הגוף כי אם מכח הנשמה, ומצינו בתורה סיוע אחד אל הענין הזה הוא שכתוב (עמוס ג ז) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ואם לעבדיו הנביאים מגלה סודו ומודיע פעולותיו כל שכן למלאכים המשפיעים כח על הנביאים להודיעם העתיד, ואע"פ כן הוא יתברך אינו מצטרך מאחד מן הנמצאים זולתו וכל בלעדיו מצטרך ממנו יתברך תמיד.

נעשה אדם ולא כתיב נברא אדם כי הבריאה היא לבדו ברא ה׳ כדכתיב ויברא את האדם ואומר האדם אשר בראתי אבל העשיה וההכנה חברם אתו שכולם נעשו לו שם חברים. ד״א נעשה אדם במקום אחר מצינו יחיד מדבר בלשון רבים את מי אשלח ומי ילך לנו, דנא חלמא ופשריה נאמר קדם מלכא.

נעשה אדם אומינ״א בלע״ז. כלומר נעשה איש ואשה וראיה לדבר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ועוד מצינו אמר רב הונא היכן מצינו שחוה נקראת אדם. שנאמר כתפארת אדם לשבת בית. ומתרגמינן כתושבחתא דאיתתא דיתבא בביתה ועוד כתיב ונפש אדם מן הנשים.

בצלמנו בצלם המלאכים.

כדמותנו כדמות המלאכים ויועיל לו מה שנברא בדמות, לרדות בדגת הים ובעוף וגו'. ד״א כדמותנו כדמות הקב״ה א״א לומר שהרי כתוב ומה דמות תערכו לו. וא״ת בצלמנו כדמותנו כדמותו בצלם שהוא צר בריותיו א״כ מה ת״ל שופך דם האדם וגו׳ כי בצלם אלקים עשה את האדם מה רבותיה כמו כן בצלם אלקים עשה את הבהמה אלא על כרחנו בצלמנו כדמותנו פי׳ בגוונינו כמו שאני שליט עליכם, כן יהיה הוא שליט על כל התחתונים.

ובכל הארץ מה הניח הכתוב להזכיר אלא בא להוסיף כל דבר כגון רוחות שדים מלאכים מזלות מאורות.

נעשה אדם. כלו' נתקן אדם את האדם העתיד לבראות שתהא צלמו צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט כמו שהוא אומ' וירדו:

בצלמינו כדמותנו. שהיא מאוימת להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו כי איך לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה כדכת' כי לא ראיתם כל תמונה וכן אל מי תדמיוני ואשוה וכמו אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ובאיוב הוא אומר העיני בשר לך אם כראות אדם תראה, בתמיה:

ומה שאמר הכתוב עיני ה', הדום רגליו, יד ה' אינו אלא לשבר את האזן שיבין בראייה בהלוך ובלקיחה דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר, ומה שכתב (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כך היה נראה בעיניו על עניין החזון כמו חלום שנראה לו שהוא רואה ואינו רואה דהא כתי' כי לא יראני האדם וחי כלו' ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקב"ה ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם כדאמר בתלמוד אידמי ליה כפרשא, אידמי ליה כדיבא, וטרדינהו גבי ר' חייא באליהו, וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בע"ז, וכן הוא אומר וביד הנביאים אדמה כלו' אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה ולפיכך אינו אומר בצלמינו כדמותינו אלא ע"ד האיום ואעפ"י שאין האיום שוה מ"מ דימהו הכתוב כאדם שאו' הפרעוש הלז בין הפרעושים כהמלך בין האנשים ואינן דומין זה לזה וכ"ש כאן:

ועוד יש לפרש בצלמינו כדמותנו כלו' שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן אמר הק' נתקן את האדם בצלמינו כדמותינו שאנו מתקנין בו עכשיו על עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר, ולשון עושה הוא לשון תיקון ואינו לשון בריאה כמו שפי' לעיל:

והאי דנקט לשון רבים דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד ולזכר לשון נקיבה ולנקיבה לשון זכר כמו הכא שאומר על אדם וירדו והיה לומר וירדה:

ואם יאמר לך מין בשביל ג' חלקים הוא אומר לשון רבים וזה האדם לשון אומנ"א בלע"ז (uomini, Menschen) ומדבר על כל אדם הנולדים ולכך הוא אומר וירדו כי זה הוא פשט הפסוק, אמור לו והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב ראיתי אלקים עולים מן הארץ, ובני פלוא אליאב ובני דן חושים, לרבים לשון יחיד כמו (יהושע ב' ד') ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולזכר לשון נקבה כמו (דברים ה' כ"ז) ואת תדבר אלינו, וכמו (ירמיה ד' ל') ואת שדוד מה תעשי, ולנקבה לשון זכר כמו (שופטים ד' כ') ויאמר אליה עמוד פתח האהל אע"פ שיש לומר שעמד כמו לעמוד:

ויש תיבות חציים לשון זכר וחציים לשון נקבה כמו ויחמנה (בראשית ל' ל"ז) וישרנה (ש"א ו' י"ב). ואין להם להביא ראיה מאלקים קדושים, אלקים קרובים, כי גם שם פקרו המינין וגם יש לומר להם כי דרך הק' לימלך בפמליא שלמעלה שלו כמו שאמר מיכה (דה"ב י"ח) ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו ואמר מי יפתה את אחאב ויעל וגו', וכן באיוב ויהי היום ויבאו בני האלקים ויבוא גם השטן ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל והנה מיכאל שרכם אחד השרים הראשונים בא לעזרני, ושר מ"פ עומד לנגדי, ואומר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, והכא נמי לבש הק' דרך ענוה ואמר ה' נתקן את האדם להיות מושל הבריות ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות, כשהוא אומר מיכאל שרכם ושר יון תמצא שכל אומר ואומר יש לה שר לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם ולכך אמר נעשה אדם נתקן אדם להיות מושל כמו שאומר נעשה פקיד ומלך ואינם בוראים אותו אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט שנאותו לדבר ולכך הוא אומר נעשה, אבל על הבריאה הוא אומר ויברא אלקים את האדם את האדם אשר יצר כולם לשון יחיד כי הבורא הוא יחיד ומיוחד ית' ויתעלה זכרו:

ולפתיותם יש להשיב שאומר' שעל שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו אי אתה מודה ששלשתם שוה ודעתם שוה וכח אחד להם א"כ למה הוצרך לומר לחבירו נעשה אדם להזהירם ולהזמינם הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינם שהפסוק אומר ויאמר נעשה אדם משמע שהאחד הזמין את חבירו וא"כ אין דעתם שוה ולפי דבריהם היה להם לומר ויאמרו נעשה אדם ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת נמצאו דבריהם הבל וריק:

נעשה אדם היה ראוי שיאמר אעשה אדם אבל בכל לשון יש דרך כבוד וכבוד לשון לועז שאומר הקטן לגדול לשון רבים ובלשון ישמעאל דרך כבוד שידבר המלך בלשון רבים ובלשון הקדש דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים כמו בעלים ואדונים אדונים קשה ולקח בעליו. וליישב היטב לשון נעשה הוא לפי שהקב"ה ברא יש מאין ביום הראשון לבדו היסודות ואח"כ מן היסודות ההם גזר על המים ישרצו המים וגזר על הארץ תוצא הארץ נפש חיה ואחר זה אמר הקב"ה לארץ עד עתה עשיתי אני לבדי ועשית אתה לבדך שכן גזרתי אני עליך ועתה אני רוצה לעשות מין אחר שנשתתף אני ואתה אתה תשים הגוף מן יסודך כמו שעשית לבעלי חיים ואני אשים הנשמה וזהו שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ונתן הוא יתעלה הרוח מפי עליון וזהו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים: ואמר בצלמנו כדמותנו שידמה לשניהם בגופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה בנשמה לעליונים שאינה גוף ולא תמות וא"ת אם כן מה זה שאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם והלא גם בצלם העפר עשה את האדם התשובה שבצלם העפר אינו מן הפלא שגם כן עשה לבעלי חיים אבל הפלא הוא שיהיה האדם למטה בצלם בורא העולם כך כתב הרמב"ן בשם ה"ר יוסף קמחי ובמדרש התירו זה הספק בענין נאה והוא כי כאשר ברא הקב"ה בעלי חיים נתגאו המלאכי' שהם מיותר מעלה אמר הקב"ה להשפילם נעשה כל אחד ואחד ממנו אדם אני אעשה אדם אחד וכל אחד מכם יעשה אדם אחר והם לא יכלו לעשות וזה הוא שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כי הם לא יכלו לברוא אדם:

בצלמנו היא השגה שכלית:

ויאמר אלהים נעשה אדם בענין בריאת אדם הראשון יש ארבע' ספקות: הספק הראשון למה אמרו הקב"ה בבריאת האדם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו שמצד הסבה כל העולם נברא בצלם אלהים כמי שרצה לעשות בית בתחלה מצייר צורת הבית ואחר כך בונה אותו כן הקב"ה מצד שצייר כל העולם בראו וא"כ כל העולם בכללו בצלם אלהים ולמה אמר באדם לבדו נעשה אדם בצלמנו ואם מצד המסובב ידוע הוא שהגוף היותר שלם שהקב"ה ברא בכל העולם הוא גוף השמש שהוא מאיר לכל העולם והוא מועיל לכל העולם יותר מכל הגופים שבשמים והארץ וכל שכן שהוא שלם יותר מגוף האדם ואינו מת ואדם מת וכל פעולה שדומה יותר לפועלה יש בה יותר קורבה והדמות לפועל מהאחרות ואם כן השמש בצלם אלהים יותר מן האדם. ועוד שלשמש יש שכל גדול מאד משכל האדם כמו שביאר החכם במקומו וז"ש השמים מספרים כבוד אל פי' שהשמים מציירים השי"ת מה שאפשר להם לציירו ומספרים בציורם כבוד השי"ת ומעלתו וא"כ למה אמר באדם נעשה אדם בצלמנו שכפי מה שפירשו כל המפרשים ר"ל נפש השכלית יש להקשות שיותר היה ראוי שיאמר בבריאת השמש אעשה השמש בצלמנו כדמותנו ויברא אלהים את השמש בצלמו אחר שפירוש בצלמנו ר"ל בעל שכל כמוני: הספק השני למה אמרו ז"ל שכשברא הקב"ה לאדם הראשון בקשו מלאכי השרת לעבדו וכן ג"כ אמרו בב"ר שאמרו שם א"ר הושעיא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם הדא הוא דכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. ויש להקשות למה בקשו לעבדו ולומר לפניו קדוש שהמלאכים שכל בפועל והאדם שכל בכח עד שיוציא שכלו מן הכח אל הפועל והאדם בעל חומר והמלאך נבדל מחומר והמלאך חי לעד לעולם והאדם מת והרבה חסרונות יש באדם שאינן במלאך: הספק השלישי שחכמינו ז"ל סתרו דבריהם שאמרו שמלאכי השרת אמרו שאין האדם כדאי ליבראות ולמה רוצה הקב"ה לברוא אותו וכן בבראשית רבה דאיתא התם אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו אמר להון א"כ צנה ואלפים כלם למה נבראו צפור שמים ודגי הים למה נבראו משל למלך שהיה לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים מה הנאה יש למלך שמלאו ע"כ: הספק הרביעי לרז"ל שאמרו במסכת אבות פרק שלישי חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם למה הביא ראיה מזה הפסוק שהוא בפרשת נח ולא הביא ראיה מפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו שהוא קודם אליו שהוא בפרשת בראשית: והתשובה לכל אלו הספקות לפי דעתי הוא בשנקדים הקדמה אחת והיא שהאדם נשתנה בריאתו מכל מה שברא הקב"ה במעשה בראשית שלא יש בכל מה שברא הקב"ה נמצא שיהיה מחלוקת במעשיו אלא האדם שהאדם יש מחלוקת במעשיו וכל שאר הנבראים אין מחלוקת במעשיהם והוא שהיסודות לא יש מחלוקת במעשיהם שהארץ והמים יורדים למטה ואין שום חולק עליהם והאויר והאש עולים למעלה ואין חולק עליהם הרי עולם התחתון. ובעולם האמצעי והוא עולם הגלגלים אין יש חולק במעשיו שעושים תנועה סבובית ואין יש חולק עליהם בתנועותיהם וזהו שאמר עושה שלום במרומיו ואם יש חולק עליהם אין החולק תוך גופם וגם אינו בבחירתם אותו המחלוקת וגם מניעי הגלגלים אין יש חולק עליהם בהנעתם. והאדם יש מחלוקת במעשיו שאם רוצה לעשות מצוה החומר מנגד לו ואם רוצה לעשות עבירה השכל מנגד לו. וי"ל למה עשה הקב"ה זאת הרעה לאדם שכל מעשיו או רובם יהיו במחלוקת. התשובה שהוא לעשות לו כבוד גדול והוא שרצה לתת לו בחירה ולפי שהוא בעל בחירה יש מחלוקת במעשיו שהבעלי חיים אין להם בחירה אלא רצון כמו שנתבאר במקומו והמלאכים אינן בעלי בחירה אלא כאלו בטבע עושים פעולותיהם ולפי שאין יש בעל בחירה אלא הקב"ה ורצה לעשות כבוד למין האנושי עשהו בעל בחירה כמוהו ולכן יש לו יצר טוב ויצר רע שמי שאין לו בחירה אין לו יצר טוב ויצר רע שהמלאך כולו יצר טוב והבעל חי כולו יצר רע פירוש שהמלאך כולו שכלי והבעל חי כולו חומרי. והרמב"ן כתב בעץ הדעת זה לשונו היפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדה כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון בלשונם לא שנו אלא שדעתו לחזור ובלשון הכתוב מה אדם ותדעהו תחפוץ בו ותרצה בו. ידעתיך בשם בחרתיך מכל האדם. והנה בעת הזאת לא היה בין האדם ואשתו התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים וידים ולא יתבוששו בהם והנה אחרי אכלם מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב עד כאן דבריו. ואינו נכון שאם כן איך איפשר שחטא שכל חטא בא מיצר הרע ואם אינו בעל בחירה לא היה לו יצר הרע ולא היה חוטא. ועוד שא"כ מצינו חוטא נשכר שקודם שחטא לא היה דומה לשי"ת ואחר שחטא היה לו הדמות בשי"ת בשהיה בעל בחירה כמוהו ולכן נראה לי שהיה קודם שחטא בעל בחירה אלא שהיה נטייתו לעולם לטובה כאברהם יצחק ויעקב וזולתם וחסידי התלמוד שהיו בעלי בחירה ואפי' הכי לעול' נוטים לטובה ואיפשר שיחטאו לעתים רחוקות ואחר שאכל מעץ הדעת נוטה במעשיו גם כן לרעה ולפעמים עושה פעולות טובות ולפעמים עושה הפכם ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע שאכילתו עושה שיטה גם כן לרעה ובזה הותרו כל הספקות. אם הספק הראשון שהוא למה לא אמר הקב"ה כשברא השמש נעשה שמש בצלמנו שהוא השכל כמו שאמר בבריאת האדם אחר שיש לשמש שכל ומצייר כבוד השי"ת. התשובה שלפי שהשמש אינו בעל בחירה ואין לו דמיון עם השי"ת בזה והאדם הוא בעל בחירה ודומה בזה לשי"ת לכן לא אמר הקב"ה בבריאת השמש נעשה שמש בצלמנו אע"פ שפירוש בצלמנו הוא השכל אשר בו ישכיל כמו שפירשו כל המפרשים אבל ג"כ נכלל במלת בצלמנו הבחירה ואם כן מלת בצלמנו כוללת שני דברים שכל ובחירה ולפי שלא נחשוב שמלת בצלמנו אינו כולל אלא לשכל לבד לכך פירש הכתוב ואמר כדמותנו שהיא הבחירה. ובעבור הכבוד הגדול הזה שכבד השם יתברך לאדם ולא נתנו לשמש ולא לשום נברא כמו שעשה לאדם אמר בו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו והאדם לא נקרא צלם אלהים אלא בבחינת הנברא שהוא האדם שהוא בצלם אלהים יותר מכל הנבראים ולכן אמר בכל הנבראים חוץ מאדם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו ז"ל בה' בראם שמי שאומר הא אינו אומר אותה בכח ולא ביגיעה וכן הקב"ה עשה כל הנבראים חוץ מאדם בלא טורח כמוציא הבל מפיו ובאדם אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים אמר ויפח שכל נופח הוא ביגיעה וכן הקב"ה כאלו טרח בבריאת האדם יותר מכל שאר הנבראים. פירוש שאמר ויפח באפיו לפי שעשאו יותר שלם מכל הנבראים וזהו שאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' רק באבותיך חשק ה' וגו' ובזה הותר הספק הראשון. ובזה הותר גם כן השני למה אמרו ז"ל שבקשו לומר לפני אדם הראשון קדוש ושבקשו לעבדו התשובה לפי שהוא בעל בחירה והקב"ה בעל בחירה ודומה להקב"ה אבל המלאכים אינן בעלי בחירה. והותר גם כן הספק השלישי שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה אנוש כי תזכרנו וזה סותר למה שאמרו בקשו לעבדו התשובה שמה שאמרו מה אנוש הוא לפי שהמלאך הוא שכל בפועל והאדם אינו שכל בפועל אלא בכח אם כן מה שאמרו המלאכים מה אנוש הוא מצד השכל ומה שבקשו לעבדו הוא מצד הבחירה. וזה הוא מה שאמרו מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה פירוש אע"פ שיש לאדם גדולה וכבוד יותר ממה שיש לכם שהוא בעל בחירה ואין אתם בעלי בחירה יש לכם יותר גדולה וכבוד מן האדם בשאתם שכל בפועל והאדם שכל בכח וזאת היא התרדמה ואחר שהקיץ משנתו הוא שכל בפועל והוא אחר שעיין במושכלות והשיג אותם שהאדם לוקח המושכל מהדמיון והדמיון מהחושים ולכן האדם שכל בכח לפי שצריך ליקח המושכל מהדמיון והדמיון מהחושים אבל המלאך אינו צריך לא לדמיון ולא לחושים וזהו שאמר מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה שבשעת השינה אין החושים פועלים ואינו עושה מושכל וזהו פירוש המאמר שאמר הקב"ה חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא פירוש בעבור דבר מה יש לו חשיבות והוא הדמיון והחושים שמשם מוציא האדם מושכלות שזולתם לא ישיג המושכל. וצריך שנדע שמה שהאדם הוא שכל בכח הוא קודם שעיין אבל אחר שעיין והשיג הוא שכל בפועל ולזה אמר הטיל עליו תרדמה שכמו שהישן מקיץ אח"כ כן האדם אחר שעיין והשיג הוא שכל בפועל. ובזה הותר ספק שיש ביצירת אדם ובעלי חיים שביצירת אדם נאמר וייצר בשני יודין וביצירת בעלי חיים נאמר ויצר ביו"ד אחד ואמרו במסכת ברכות פרק הרואה דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם בשני יודין שני יצרים ברא הקב"ה אחד יצר טוב ואחד יצר רע מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר לית לה יצרא והא קא חזינן דמזקא ונשכה ובעטא אלא כדר"ש בן פזי דאמר אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי עד כאן. ועוד אמר וייצר שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים אבל בבהמה שאינה עומדת לכך לא נכתב ביצירתה שני יודין עד כאן הרי שרבותינו ע"ה הרגישו זאת הקושיא ובזה שכתבנו הותרה שכשברא הקב"ה לאדם בראו שכל בכח וזאת היצירה הראשונה שנרמזה ביוד וייצר הראשונה ואחר שעיין והשיג במושכלות התורה וסודותיה היה לו שכל בפועל ולזה נכתבה יו"ד שנייה ולכן אין ביצירת בעלי חיים אלא יו"ד אחד לפי שאין לה אלא שלימות ראשון ואין לה שלימות אחרון אבל באדם שיש לו שלימות ראשון ושלימות אחרון נכתב ביצירתו שני יודין. ויש להקשות אם כן שיש לאדם יתרון גדול על בעלי חיים למה נאמר ביצירת אדם ויהי האדם לנפש חיה כמו שאמר בבעלי חיים תוצא הארץ נפש חיה וכתב ר"א וטעם לנפש חיה שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקות ע"כ. ונוכל לומר שהכוונה שהקב"ה נפח באפיו נשמת חיים פי' נשמה לשיהיה חי וקיים לעד והוא שנפשו תחיה לעד והאדם בבחירתו הרעה מאס בטוב ובחר ברע ורצה להיות נפש חיה כאחת מחיות השדה ולזה אמר בסמוך לזה ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ואמר שצוהו השי"ת מצוה אחת ועבר עליה והקב"ה גירש אותו מגן עדן ונשאר כמו בעל חי בעברו מצות השי"ת. ונראה שנוכל לפרש שהכוונה באדם נפש חיה נפש שהיא נצחית וחיה לעד ומה שכתב בב"ח נפש חיה ר"ל מרגשת ולכן יש שלשה חלוקים במה שכתב נפש חיה בב"ח מנפש חיה שנכתב באדם שבב"ח אמר תוצא הארץ ולא נאמר בהם ויפח באפיו נשמת חיים ובאדם נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ואם כן מה שאמר ביצירת אדם נפש חיה ר"ל חיה ונצחית מאחר שהנופח שהוא הקב"ה נצחי. החילוק הב' הוא שבנפש חיה שנאמר ביצירת בעלי חיים אמר למינה שאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה פי' לשיהיה המין קיים לא שיהיה קיים באיש וביצירת אדם לא אמר למינהו אלא ויהי האדם לנפש חיה פי' חי וקיים באיש. החילוק השלישי שבכל מעשה בראשית נאמר ויהי כן חוץ מהאור והאדם שבאור אמר ויהי אור ולא אמר ויהי כן ובאדם אמר ויהי האדם ולא אמר ויהי כן. ואמרו ז"ל שהנפשות ביום ראשון נבראו לומר שמה שאמר ויהי אור כלל בו אור הנרגש בחוש הראות ואור הנפשות שהשארתם לעד והם נצחיות כשי"ת שנקרא אור שנאמר יי' אורי וישעי וא"כ נאמר שיש חילוק שלישי בין נפש חיה לנפש חיה שבנפש ב"ח אמר ויהי כן ובנפש האדם לא אמר ויהי כן אלא אמר ויהי האדם ולזה אמר אונקלוס ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא ולזה אמר נעשה אדם בצלמינו שהוא השכל. ובזה הותר הספק הד' והוא שלמה הביא התנא ראיה למ"ש חביב אדם שנברא בצלם מפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם שהוא בפרשת נח לא הביא ראיה מפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו נ"ל לפי שיש מפרשים נעשה אדם בצלמנו בדפוסנו והדפוס הוא השלשה עולמות הראש שעליו השכל כנגד עולם המלאכים והלב כנגד עולם הגלגלים שמתנועע תמיד כמו השמים והכבד כנגד עולם השפל ששם יתהוו ארבע ליחות כנגד ארבע יסודות. ולפי שכוונת התנא בפסוק נעשה אדם בצלמנו הוא שהוא השכל כמו שהקב"ה שכל ושאין הכוונה דפוס וכן בפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו שהכוונה בו השכל ומאלו הפסוקים אין ראיה לבטל פירוש הדפוס לזה הוצרך התנא להביא ראיה לפירושו מפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם שבפסוק ההוא אי אפשר לפרש פירוש הדפוס לפי שהתורה בא להגדיל עון הרוצח במאד מאד ולא יכופר לו העון הגדול הזה כי אם בדם שופכו ולמה זה כי בצלם אלהים ברא אותו וכאלו חס ושלום הרג לאלוה אחד ואם הכוונה דפוס אינה מעלה לנרצח ולא הגדלת עון לרוצח זה דעתי בהיתר כל אלו הספקות. ואחר שפירשתי כל הפסוקים שמבראשית עד יום הששי וכל הדברים שנעשו בכל יום ויום מששת ימי בראשית כל א' בפני עצמו והקשיתי קושיות בבריאת אדם והשבתי דעתי בהם רצוני להקשות קושיות בששת ימי בראשית מאלו לאלו והוא שיש חילוקים רבים במה שנברא בששת ימי בראשית מקצת הימים לקצתם. החילוק הראשון שיש ימים שאומר בהם שני דברים האחד ויהי כן והשני וירא אלהים כי טוב ויש ימים שאומר בהם ויהי כן ואין אומר בהם וירא אלהים כי טוב ויש ימים היפך זה שאין אומר בהם ויהי כן ואומר בהם וירא אלהים כי טוב. החילוק השני יש ימים שנעשה בהם דבר אחד ויש ימים שנעשו בהם יותר מדבר א'. החילוק השלישי יש ימים שייחס העשייה שנעשה בהם לאלהים ויש ימים שלא ייחס העשייה לאלהים. החילוק הרביעי יש דברים שהזכיר בהם ברכה ויש דברים שלא הזכיר בהם ברכה. החילוק החמישי יש ימים שאומר בהם לשון בריאה ויש ימים שלא אמר בהם לשון בריאה. החילוק הראשון הוא שביום הראשון ובשלישי וברביעי אמר בהם שני דברים והם ויהי כן וירא אלהים כי טוב. וכן בששי בבריאת בעלי חיים. ובשני אומר ויהי כן ולא אמר וירא אלהים כי טוב וכן בבריאת האדם ביום הששי אמר ויהי כן ולא אמר וירא אלהים כי טוב וביום החמישי בבריאת הדגים והעופות אמר היפך זה שלא אמר ויהי כן ואמר וירא אלהים כי טוב ראוי שנדע טעם לכל אלו השינויי'. ולהבין זה צריך שנדע בראשונה מה היא הכוונה כשאומר ויהי כן וכן מה הכוונה בוירא אלהים כי טוב ואומר שהטעם בויהי כן לומר שהקב"ה אדון הטבע והוא בראו ולכן גזר אומר ויקם לו ומה שגזר היה כן וכן נראה מן המפרשים וכן כתב הרמב"ן שכתב מה שכתב ויהי אור יפרש שיצא אל הפועל והיה כאשר נגזר. הנה דעתו שויהי כן הכוונה בו שהיה כאשר נגזר שויהי אור שם הוא במקום ויהי כן. וכתב עוד בשאר הימים כתוב אחר האמירה ויהי כן לומר שנהיה כן מיד תיכף אחר האמירה והכוונה בוירא אלהים כי טוב הקיום וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו וירא אלהים כי טוב הסדר במעשה בראשית כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה ויאמר אלהים יהי רקיע ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וקיומם יקרא ראיה כענין וראיתי אני דקהלת וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום וירא אלהים כי טוב כן אמר ביום הראשון בהיות האור וירא אלהים כי טוב שרצה בקיומו לעד וכתב וירא אלהים כי טוב קיום המינין לעד ע"כ. הנה לך טעם ביום ראשון ובג' ובד' ובו' בבריאת ב"ח למה אמר בהם שני דברים ויהי כן וירא אלהים כי טוב. ויהי כן שהיה כאשר נגזר וירא אלהים כי טוב שנתקיים כן לעולם. ואחר שהוא כן צריך שנדע למה נשתנו שאר ימים מאלו שבקצתם אמר ויהי כן ולא אמר כי טוב ובקצתם כי טוב ולא ויהי כן. בשני ימים אמר ויהי כן ולא כי טוב והם יום ב' שאמר בו יהי רקיע בתוך המים ויום ו' בבריאת אדם. והטעם שביום ב' לא אמר כי טוב אמרו במדרש לפי שבו נברא גיהנם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום. ועוד דרשו לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים ומה מחלוקת שהוא לתקון העולם אין כתוב בו כי טוב מחלוקת שהוא לערבובו של עולם לכ"ש והכוונה שהמעורר מחלוקת נדון בגיהנם ולפי שהמחלוקת וגיהנם נבראו בשני למדנו שהוא יום מזיק ולזה אמרו אל יאכל אדם תרי ואל ישתה תרי ולזה אמרו אין מתחילים בב' ולא אמרו כן מפני שהכוכבים ששולטין בו רעים שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם כוכבי האור והיושר ועוד אמרו שלא אמר בשני כי טוב לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום ג' והרי התחיל בה בשני ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר בו מלאכה אחרת כפל בו כי טוב אחד לגמר מלאכת השני וא' לגמר מלאכת היום ע"כ. וביום ששי בבריאת אדם לא אמר כי טוב כי אולי הוא רע ששאר הדברים נבראו בשלימותם אבל האדם לא נברא בשלימותו ואיך יאמר כי טוב שהוא בכח להיותו טוב או רע אבל אמר בהם ויהי כן שנעשה כמו שהקב"ה גזר. והנה צריך לתת טעם למה אמר ביום ה' וירא אלהים כי טוב ולא אמר ויהי כן וכתב הרמב"ן ורבותינו אמרו כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ואיפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם ויהי כן כי לא עמדו עוד עכ"ד. ואני תמה עליו שזה היפך הנחתו שכתב שכשאומר וירא אלהים כי טוב הוא הקיום וכשאומר ויהי כן הוא שיצא אל הפועל והיה כאשר נגזר וא"כ היה ראוי שיאמר בכאן ויהי כן אחר שיצא לויתן ובת זוגו לפועל ושלא יאמר כי טוב אחר שלא נתקיים אבל לפי דעתי הטעם שלא אמר ויהי כן לפי שלא היה כן שאחר שאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים שאמר לשון בריאה בהם בעבור גודל גופם והוא כאלו בראם יש מאין איך יאמר ויהי כן שיורה שהיה כאשר נגזר על המים שיוציאום ואינו כן שהקב"ה בראם מאין ולא מן המים במאמר ישרצו המים. ולחילוק השני שיש ימים שנעשה בהם דבר אחד ויש ימים שנעשו בהם שני דברים יום ראשון נעשה הערבוביא ונעשה האור ויום ג' נעשית היבשה ונעשו עשבים ואילנות ויום ו' נעשו הב"ח והאדם ושאר הימים נעשה בהם דבר אחד. והטעם שביום הראשון נבראו ב' דברים שאחר שברא הקב"ה מאין אותה הערבוביא אמר אלהים הערבוביא הזאת צריך אור להבדילה ולעשותה ד' יסודות נפרדים אלו מאלו וא"כ ראוי שאחר הערבוביא יהיה אור ביום ההוא. וביום ג' שנעשו ב' דברים כתב הרמב"ן לא נתייחד יום למאמר תדשא הארץ לבדו כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מלחה אמת היא עכ"ד. והנכון בעיני שבעבור שהיבשה עשאה הקב"ה לתכלית שיהיה אדם על הארץ והאדם בלא מזון ימות ותכלית היבשה לאין לכן צריך שיהיה המאמר ביום ההוא תדשא הארץ וז"ש מיד כשברא את האדם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה הנה פירש שמאמר תדשא הארץ תכליתו למאכל האדם וא"כ ראוי שהיבשה והדשאים יהיה המאמר בהם ביום אחד. ומה שנבראו הב"ח ביום הששי והאדם הטעם שאם יוציא האדם שכלו מן הכח אל הפועל ויהיו מעשיו טובים יש בו שלימות גדול שאינו בב"ח ואם לא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל או אין מעשיו טובים אין הפרש בינו לב"ח ולא עוד אלא שהוא גרוע יותר מכל הב"ח אחר שהיו לו כלים למושכלות התורה ולא עשה לכן נבראו הב"ח ביום שנברא האדם ולזה אמרו נעשה אדם בצלמנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה שאם לא נשתמש בצלם ההוא הוא ב"מ ולא ירדו שב"ח אין ראוי שירדה בב"ח ולזה אז"ל זכה רודה בהם לא זכה נעשה ירוד לפניהם שלשון ירדו כולל למעלה ולירידה ואפשר לפרש עוד שבעבור שהאדם קודם שנפח באפיו נשמת חיים היה כאחל משאר ב"ח לז"א בו תוצא הארץ נפש חיה שזה כלל גם לאדם ואחר שהיה לו נפש המרגשת נפח בו נשמה ואמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וז"ש בב"ר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון וא"כ אין הפרש בינו לב"ח אלא הכוונה מה שפירשתי. ולחילוק השלישי שיש דברים שהזכיר בעשייתם אלהים ויש דברים שלא הזכיר בעשייתם אלהים הוא שביום שלישי בדשאים אמר ותוצא הארץ דשא והיה ראוי שיאמר כמ"ש בכל הימים אלהים והנכון בעיני שברקיע ומאורות למעלתם אמר בהם ויעש אלהים וכן בב"ח יש מעלה שבהם נפש המרגשת אבל הצומח אין בו רק נפש הצומחת לז"א בו ותוצא הארץ כאלו הארץ הספיקה לזה אחר שגזר השם תדשא הארץ. ועוד שהשרצים והב"ח בשעה עצמה שהש"י גזר בהם שיתהוו נתהוו ונגמרו אבל העשבים והאילנות לא צמחו על פני הארץ עד שעברו ג' ימים אחר שנתהוו תחת הארץ כמו שאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח וגו' שהכוונה שהעשבים והאילנות עדיין לא צמחו לפי שאדם אין לעבוד את האדמה א"כ לא צמחו עד שנברא אדם והמטיר שזה היה ביום הו' וא"כ הארץ הוציאה הדשא והעץ אחר שהיו ג' ימים תחת הארץ ובאותה העכבה וגם בגשמים שאיד עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה הספיקה הארץ עצמה להוציאם וכן אז"ל שעמדו על פתח הקרקע שלא יצאו חוצה לארץ עד שברא אדם ביום ו' אבל בבעלי נפש המרגשת שרצים וחיות לא היה כן שמעשה בראשית בקומתן נבראו כדאיתא פרק אלו טריפות וכתבו התוספות שנגמרה כל קומתן מתחלתן הרי שעשאם הקב"ה שלמים וגדולים כשאמר ישרצו המים וכשאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה ולא נתעכבו תחת המים ותחת הארץ להתגדל שם כעובר במעי אמו. ובאדם אמר ויברא אלהים את האדם למעלתו הזכיר בו אלהים ועוד לפי שבזה ישתתף אדם לאלהים שג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו וזהו קניתי איש את יי' עם יי'. ולחילוק הרביעי שיש דברים שנא' בהם ברכה ויש דברים שלא נאמר בהם ברכה הוא שבדגים ועופות שנבראו בה' אמר ברכה שנאמר ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים. וכן בששי נאמר ברכה לאדם שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ובכל שאר הימים לא מצינו ברכה והטעם כתב הרמב"ן לא נאמר כן בשלישי שהנבראים בכל בעלי נפש היו שנים בלבד זכר ונקבה למיניהם כענין באדם והוצרכו לברכה שירבו מאד אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום ולא אמר בבהמות ובחיה ברכה שמזאת הגזירה שגזר בבעלי נפש התנועה שבמים נתברכו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם ורבות אמרו כי בעבור היות בני אדם צדין ואוכלין אותם הוצרכו לברכה עכ"ד. ונראה לי שבעבור שהדגים אינם נראים אין עין הרע שולטת בהן וזאת היא הברכה שאחר שאין העין שולטת בהם לא יחסרו כל טוב ולא ימותו בעין הרע אפילו שידגו לרוב וז"ש ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ואע"פ שתפרו ותרבו ומן הראוי שיהיה העין מכלה אתכם לא תתמעטו וז"ש ומלאו את המים בימים שבימים לסבת ריבוי המים לא יראו אותם בני אדם שם וזאת היא ענין הברכה הזאת שנתן אותם במקום שאין בני אדם רואין אותם וגם העופות אין העין שולטת בהם כל כך שיגביהו עוף. והטעם שבירך לאדם הוא לפי שהוא תכלית העולם השפל ובברכות עצמן שבירך לאדם ולדגים יש שינוי בין זה לזה שבדגים אמר ויברך אותם אלהים לאמר ובאדם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים שבדגים נתן להם ברכה שיפרו וירבו אבל לא צוה להם בפריה ורביה שאינם בעלי שכל אבל באדם עשה שני דברים שבירך אותם ושצוה אותם ועל שניהם אמר פרו ורבו. ולחילוק החמישי שיש דברים שאמר בהם לשון בריאה ויש דברים שלא אמר בהם לשון בריאה והוא ביום ראשון ובתנינים ובאדם לבד אמר לשון בריאה הטעם לפי שברא לדעת המפרשים הכוונה בו יש מאין ואין בלשון הקדש לשון שיורה כן אלא זה לכן ביום הראשון אמר ברא שמה שברא בראשונה יהיה חומר ראשון או ערבוביא בראו מאין ומ"ש בתנינים לשון בריאה לפי שיש מהם גדולים מאד והפילוסופים כתבו שיש מהם ארוכים ת"ק פרסה ובמסכת בתרא העיד רבה בר בר חנה ההוא כוורא דשדייה ימא אגודא פי' יבשה אכלו מיניה שיתין מחוזי ומלחו מיניה שיתין מחוזי ומחד גלגלא דעיניה עבדו תלת מאה גרבי דמשחא לשנה כי הדרינן חזינן דהוו מנסרו כשורי מגרמיה למיבני בהנך מחוזי ובמדרש הוא לויתן ובת זוגו ובפרק המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראן ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין את העולם מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. וכתב הרא"ש אין להרחיק להיות לצדיקים לע"ה סעודה כפשטי הדברים שארז"ל וכמו שדרשו עתיד הקב"ה לעשות סעודה גדולה לצדיקים וכל מי שלא אכל נבילות וטריפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לע"ה. גם בפרק המוכר עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמרו מלויתן אלא מבשרו ואין הכוונה באותן הסעודות להנאת הגרון שאין ענין זה הע"ה אלא שלסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובזה יתחזקו גם כן כחות הנפש שהמאכל והמשתה משמחים הלב וכענין אלישע קחו לי מנגן וגו' וארז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכענין מטעמים ששאל יצחק ואמר למען תברכך נפשי לא אמר בעבור אברכך וכסעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים וכן הסעודות ההם לצדיקי' בבשר ודגים נמצאו מששת ימי בראשית לתכלית הזה שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעולם הבא ואותן שהם מזומנים לאותה הסעודה שהן תכלית המין האנושי ואפשר שאותן המזונות זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להרבות השכל כענין ונחמד העץ להשכיל גם ידוע היום בקצת המסעדים והסמים שמועילים בטבע לזה וכ"ש אותן הסעודות וכענין המן שהוא מאכל גופני והיה נבלע באברים ולא היה מטריד השכל וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים בע"ה אמרו בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים ואולי הסעודה הזאת המעותד' לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהגין בו פעולות גופניות במאכל ומשתה ואחריה יתבטל הנהגה ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין עצרת אלא שזה תשלום זמן החול וזה תשלום זמן הקדש ע"כ. ומ"ש באדם לשון בריאה לפי שהנשמה שנתן בו לא עשאה מהחומר ראשון ולא מהערבוביא אלא יש אחר האין והוא כאלו מעצמותו של הקב"ה נפח בו הנשמה כי הנופח באפי אחד מנשמתו יתן בו שלא באה מן המלאכים וז"ש ונשמת שדי תבינם אבל בגוף האדם לא אמר בו לשון בריאה אלא תוצא הארץ נפש חיה שהוא הרוח החיוני וגוף האדם והוא יש מיש. והנה לך דרוש נאה בענין השינויים שיש בו' ימי בראשית בין קצת הימים לקצתם וזה יקרא דרוש השינויים:

ויאמר אלהים נעשה אדם וגו׳. הכונה בזה כי לא ברא ה׳ את האדם כבריאת שרץ המים ושרץ הארץ, אשר אמר למים והשריצו ואמר לארץ והוציאה, אלא הוא הבורא אמר שהוא יעשה האדם.

ואמר נעשה כי הוא מקור הענוה, לזה דבר בלשון רבים, כי כן ידבר יחיד העניו, ולא חש לתת מקום לטעות, כי הקדים לומר ״ויאמר אלהים״ שם יחיד. ה׳ הוא האלהים הוא בכבודו ובעצמו כביכול גבל עפרו והפיח בו רוח חיים. עוד ירצה באמרו נעשה בלשון רבים, כי מדותיו של הקדוש ברוך הוא רבים הם, י״ג מדות רחמים ושם אלהים שהוא מדת הדין הסכימו יחד לברא אדם.

ואמרו בצלמנו כדמותנו, אפשר שיכון לומר שיהיה בו צד הרחמים וצד הדין, להפעיל בהם דרכי הדין ודרכי הרחמים לאשר יכונו, והבן. והוא סוד אמרו (בראשית ב:ז) ״וייצר ה׳ אלהים״ וגו׳. ואמרו וירדו יסכים לפרושנו, להיות שהבריאה היא בהדמות לבורא בבחינות הרחמים והדין, בדין הוא שיהיה מושל בנבראים, כי יש בו בחינת הרחמים לראוי ולצריך אליו, ולהמית למתחיב בדין. והשליטו בכל, והגם שלא הזכיר שליטה במים, רמוז באמרו ״בדגת הים״, הרי הזכיר הים בנשלטים.

ובדרך רמז רמז באמרו לשון ירידה, על דרך מה שהודיעונו זכרונם לברכה (ספר הגלגולים), כי באמצעות מעשי האדם ירד במדרגתו מבחינת אדם לבחינת דגים ולבחינת עופות ולבחינת בהמה ולבחינת שרצים, כפי ערך החטא ישפל אדם מבחינת מעלתו עד אשר ירד מטה מטה רחמנא ליצלן. והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל ענשו, וגם שבאמצעותם יחזר לשרשו. והקדים לומר ירידת נפש אדם למדרגת הדגים, כי ירידה המיעדת לנפשות הרמות כי יחטאו היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים, ולזה יחס הכתוב להם במקומם אסיפה כי אין להם להצטער בצער שחיטת חרב אלא אסיפתם מתרת אותם (חולין כז:). ואחר כך אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף, וזה יצטרך צער יתר על הדגים, וצוה ה׳ ברוך הוא בו חצי שחיטה, כאותה ששנינו רוב אחד בעוף. ואחר כך אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר וצערו מרבה, כאותה ששנינו (שם) רוב שנים בבהמה. ואחר כך אמר ירידה שהיא בדומם וצומח והוא אמרו ובכל הארץ, תבת ״הארץ״ תגיד על הדומם ותבת ״בכל״ רמז בה הצומח. וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקות התקון לשוב לקדמותם, כי מהדומם יעלה לצומח ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומבעל חי בלתי מדבר יעלה לבעל חי מדבר. וישנו עוד בירידה פחותה והוא כליון שאין אחריו תקוה, והיא ירידה לבחינת שקצים ורמשים. זה אבדה תקותו, והם בחינות הרשעים הממירין דתם, פושעי ישראל אשר הפליאו עשות.

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. הרמב״ן כתב בשם רבי דוד קמחי שהקדוש ברוך הוא אמר לארץ נעשה אני ואתה, כי הארץ נתנה יבול חומרה כמו שנתנה לשאר בעלי חיים, והקדוש ברוך הוא נתן בו החלק הרוחני ובצלמנו כדמותנו היינו שידמה לשניהם בגופו לארץ ובנשמתו לעליונים.

ומ״ש כי בצלם אלהים עשה את האדם. לספר הפלא שבו נבדל האדם משאר בעלי חיים, ועל פירוש זה הסכימו רבים ובאו עוד פירושים רבים בענין אמירת נעשה ובענין הצלם והדמות ונכון לומר שלכך אמר לשון נעשה להראות שררתו ית' דווקא כשברא את האדם להורות שעיקר מלכותו ית' נראה בבריאות, מן האדם אשר יצר לכבודו ועניין הצלם והדמות אע״פ שנאמר (ישעיה מ יח) ומה דמות תערכו לו. וכתיב (שם שם כה) ואל מי תדמיוני ואשוה. מ״מ מצינו שהקב״ה מתראה לנביאיו בדמיון דמות אדם כי בהר סיני נראה כזקן יושב בישיבה ועל הים נראה כגבור וכתיב (יחזקאל א כו) ועל הכסא דמות כמראה אדם. כי בכל אלה הדמיונות רגיל הוא ית' להתראות ועליו יכול להיות שאמר בצלמנו כדמותנו אע״פ שבאמת אין לו ית' דמות וכבוד אלהים הסתר דבר.

וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. לקמן (פרשת נח ט ב) הפך הסדר שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל דגי הים. וכן דוד הפך הסדר ואמר (תהלים ח ז-ח) תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים. ועוד שכאן נאמר וירדו ובפ' נח לא הזכיר רדיה וכן דוד אמר תמשילהו ושנוי זה הלא דבר הוא.

והקרוב אלי לומר בזה, כי בג' מינים אלו יש כח ביד האדם למשול באחד יותר מחבירו, והנה בבהמות וחיות וכל הרומש על הארץ יכול למשול ביותר כי המה מצויים אתו ויכול האדם לילך אחריהם בכל המקומות אשר המה הולכים ושבים ורצים, מה שאין כן בעופות ודגים, כי אין האדם יכול לפרוח באויר ולירד אל תוך הים בקרקעיתו ומ״מ יש בו כח יותר בעופות מבדגים כי לפחות האדם יכול לראותם לאיזו מקום המה פורחים ולרדוף אחריהם או ישלח חיציו ויהמם, מה שאין כן בדגים שהם מכוסים בים ויש בהם תרתי לריעותא לפיכך כאן שאמר וירדו שיש במשמעותו לשון ירידה שאם אינו זוכה נעשה ירוד לפניהם ואינו יכול להם כלל הזכירם בדרך לא זו אף זו והקדים דגת הים כי לא זו שלא יהיה מושל בהם כי זה אינו חידוש כל כך מאחר שאינו יכול לילך למקום שהדגים הולכים גם עינו לא שלטה בהם, אלא אפילו בעופות שיכול לראותם כשבורחים מלפניו מ״מ לא ישלוט בהם, ולא זו בעופות אלא אפילו בבהמות לא ישלוט, אבל בפרשת נח וכן דוד המלך לא הזכירו לשון רדייה כ״א לשון מורא ותחת וממשלה שאין במשמעותם לשון ירידה א״כ ודאי מדברים בזמן שהאדם זוכה ואז הוא מושל בהם ע״כ מזכירם בדרך לא זו אף זו והפך הסדר שלא זו שימשול בהולכים על הארץ אלא אפילו בעופות ולא זו בעופות שיכול לראותם לפחות אלא אפילו בדגים וק״ל.

נעשה אדם. לא אמר ה׳ נעשה נפש חיה כדמותנו. ואחר כך יקרא אדם. וכמו שכתוב באמת להלן ה׳ ב׳ ויקרא את שמם אדם. אבל לשון נעשה אדם הוא שא״צ לקריאת השם. אלא תכונתו מורה כי הוא אדם. אבל א״כ קשה על מה כתיב אח״כ שקרא הקב״ה שמם אדם. משמע שנצרך לקריאת שם וכמ״ש בשם שמים וארץ. אלא כך הדבר. דמשונה האדם מכל המינים. דכל המינים נבראו באופן שכל מין שוה בתכליתו ובתכונתו. משא״כ האדם עלה במחשבה שיהא בשתי תכונות. האחת יהא דבוק באלהיו עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים. והשני׳ שיהא מדיני ועושה צרכיו. אע״ג שמ״מ יעשה רצון ה׳. אבל אינו במעלה הראשון. והנה בתכונה הראשונה הוא אדם ממילא מלשון אדמה לעליון. באשר הוא בדמות אלהים. והיינו שבו כלול כל כחות הבריאה והוא מושל בכל. והרי הוא כמו בן הבכור של מלך שמושל כמו המלך. ומשום זה הכל מבינים שהוא בן המלך באשר רואים אותו מושל בכל פרט. משא״כ בן מלך שאינו בכור. והמלך עושה אותו למושל באיזה פרט. ואת חבירו על פרט אחר. וכן לכל מושלי המלוכה. נמצא כולם ביחד דומים למלך אבל כל א׳ בפ״ע אינו אלא בקריאת שם דומה למלך בזה הפרט שהוא מושל. וכך האדם משונה איש המעלה מאיש הפשוט. ובגמ׳ שבת דף קי״ב ב׳ רמזו על שני מיני אדם. ואמר בל״א לית דין בר אינש. ובל״ב כגון דין בר אינש. פי׳ האדם המעלה. אבל כלל מין אנושי נקראים אדם בטבע הענין. באשר המה בכלל מושלים על כל הבריאה. והוא התכליתי [וכן בשם ישראל שהוראתו הוא למעלה מטבע הבריאה וההנהגה. יבואר להלן פ׳ וישלח. דכלל האומה נקרא ישראל. אבל כל יחיד מהם יש שנקרא שמו ישראל ויש שלא הגיע לכך] וא״כ במאמר נעשה אדם ביאורו מין האדם בכלל ונקרא ודאי אדם גם בלא קריאת שם. אחר שבכלל בזה המין תלוי הבריאה ודומים בזה הפרט להבורא ית״ש. ואדם הראשון בפרט קודם שחטא הי׳ ראוי להקרא אדם גם בלי קריאת שם. אבל אחר שחטא נקרא שמו אדם ויבואר עוד:

בצלמנו. הב׳ כמו בתוך או כמו עם. שהאדם יש לו מזל. ופרש״י שבת ס״א ב׳ שהוא מלאך וזהו צלם אלהים המסבבו ומגין עליו מנזק (ועיין להלן א י״ד. ובס׳ במדבר י״ד ט׳):

כדמותנו. הצלם הוא כדמותנו. וממילא האדם שמלובש בו הוא בדמות אלהים. ובזה הכח:

וירדו וגו׳. שאין שאר בריות מזיקתו מהרה:

ובכל הארץ. הבהמה שבכל חלקת התבל. ולא כדגת הים ועוף השמים שא״א לאדם לרדות בהם אלא במקום שיכול להגיע וזה אינו בכ״מ. משא״כ בבהמה הוא בכל הארץ (ועי׳ מקרא כ״ח):

שאלות: למי אמר נעשה אדם בלשון רבים. ומהו הצלם שנבוכו בו המפרשים. ולמה אמר שנית ויברא אלהים בלשון בריאה שמורה על הוצאת יש מאין. ולמה כפל בצלם אלהים ברא אותו. ולמה אמר אותו אותם. ולמה כפל ויברך ויאמר מה שלא אמר כן בחית הים. ומה ענין הכבוש והרדיה. ולמה תחלה אמר וירדו בבהמה ואח"כ לא חשב בהמה. וההבדל בענין מה שנתן להם לאכול. וראינו עתה הרבה בע"ח אוכלים פירות וזוללים בשר. ולמה לא נאמר על בריאת האדם כי טוב בפ"ע רק שראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. המפ' פי' ענין הצלם על הכח השכלי שבו ישכילו, וכמ"ש הרמב"ם במורה ששם צלם מורה על הצורה המינית שבו יתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא הכח השכלי, לא מקרה התמונה והתואר, אולם במקרא מצאנו שם צלם על התמונה והתואר, ואת כל צלמי מסכותם (במדבר ל״ג:נ״ב) צלמי טחוריהם וצלמי עכבריהם (ש"א וא"ו) צלמי זכר (יחזקאל ט״ז:י״ז) צלמי כשדים (שם כ"ג), ושם צלם נגזר לדעתי משם צל (כמ"ש באילת השחר כלל ד' שמצאנו הרבה שמות שהמ"ם שבסוף נוספת עיי"ש) כי הצל הוא אבי הציירים, והצורה הנעשית בכיון נקרא צלם, שהוא צל הדבר שהוא לו ציור, וכבר בארו המפרשים שמ"ש נעשה אדם בלשון רבים, לפי שהארץ הוציאה את גופו כמו שהוציאה גופי שאר הבע"ח, וה' נפח בו נשמתו השכליית, והוא בצלם הארץ ותולדותיו מצד גופו שהוא מטבע התחתונים, ובצלם האלהות מצד שהוא בעל נפש משכלת, שהיא מטבע השכליים הנפרדים, וכמ"ש הרד"ק והרמב"ן והר"ן, אולם באמת כל העולמות אשר ברא ה' הם צלם האלהות, שכבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול כמו שהאדם נקרא בפי החכמים בשם עולם קטן, ופי' שכמו שכל אברי האדם הגם שכ"א ממזג ותכונה מיוחדת הם מתאחדים להיות לאיש אחד, וכולם קשורים קצתם בקצתם, וכ"א משלים את חברו עד שאם יחסר אבר פרטי א' או גיד א' הוא מום וחסרון בכלל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים כאיש אחד וגויה כוללת שכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים הקומה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף הכללי, וכמו שהאדם הקטן עיקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל האברים, והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל אברי הגויה הכללית, ר"ל כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית שחכמתו הוא עצמותו ית' השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה אל העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא"ס כפי שהוא בעצמותו הוא נעלם מאתנו בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים ברוח ה' הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבשת תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו, ומתראה בכל אבר ואבר לפי מה שיכיל הכלי והאבר ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא) וכמו שהגוף הוא צלם הנפש ומתוקן ועשוי באופן שיכיל האור והחיות של הנפש וכחותיה, כן האדם הגדול הוא צלם האלהות וחכמתו השופעת בכל עולם ועולם:

ואמרו חז"ל בב"ר (פ"ח) ויאמר אלהים נעשה אדם במי נמלך, ר"י בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, רשב"נ אמר במעשי כל יום ויום נמלך, ר' אמי אמר בלבו נמלך, ר' יהושע דסכנין אמר בנפשותם של צדיקים נמלך הה"ד המה היוצרים וכו'. הנה כולם הסכימו שה' אמר לכל מעשה בראשית אשר כבר עמדו כולם ערוכים ומסודרים בקומה שלמה ונקראים בשם אדם הגדול עם האלהות השופע בתוך האדם הזה והוא הנפש והרוח והנשמה של הקומה השלמה הזאת נעשה אדם קטן שנמצא בו כל מה שנמצא באדם הגדול בכל פרטיו עד שיהיה בצלמנו, שר"ל צלם של העולם הגדול, עם האלהות המחיה ושופע בעולם הגדול הזה, וחכמי המדרש בארו ופרשו ענין הצלם הזה כל אחד בהשקפה מיוחדת, ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, הוא ישקיף מצד שהעולם הגדול מתחלק לעולם הרוחני והשכלי שזה מלאכת השמים, ולעולם הגשמי והחמרי שזה מלאכת הארץ, ואחר שמלאכות אלה חלוקים בענינם עד שבקל יטעה הרואה שכ"א מעשה יוצר אחר, רצה ה' שידעו כי העולם השכלי והרוחני והעולם הגשמי שניהם מעשה יוצר אחד, לכן ברא בריאה א' מורכבת ממעשה ב' מיני המלאכות המובדלות האלה שמצד נשמתו הוא מעולם השכליים ומצד גופו הוא מעולם הגשמיים, ובזה הניח חותמו על כל הבריאה שידעו שכל העולמות הגם שהם מובדלים בענינם הם מעשה יוצר אחד ומיוחד, כאומן שיודע לעשות שני מלאכות מתחלפות למשל בזהב ובעצים, ורוצה שידעו כי שני מיני המלאכות הם מעשה ידיו כולם, ועושה כלי אחת מורכבת מעץ ומזהב למען ידעו כי הוא חרש חכם יודע לפתח פתוחים דקים בזהב וכפתורים ופרחים בעץ, וכן ע"י האדם הניח ה' חותמו על כל הבריאה כי מעשה ידיו כולמו, ורשב"נ ישקיף בזה מצד שהאדם הוא עולם קטן וכל כחות מעשה בראשית אשר נבראו בששת ימי המעשה, כולם מקובצים בעולם הקטן הזה לא יחסר דבר, כמש"פ בתהלות במ"ש גלמי ראו עיניך וכו' עיי"ש, וע"ז אמר במעשה כל יום ויום נמלך, כי אחר שהאדם הוא המורכב האחרון נמצא בו כל מה שנברא ונתקן קודם לו, עד שאמר ה' לכל מעשה בראשית שיעשו את האדם, ר"ל שיתנו בו מכחם עד שכולם יהיו כלולים בו, והנה שתי ההשקפות האלה הוא רק לבאר איך האדם הוא בצלם הבריאה כולה ואיך אמר להבריאה כולה שהוא האדם הגדול שיעשה את האדם כלול מכל כחותיו, ועדיין לא באר איך הוא בצלם אלהים, דהא אמר בצלמנו בלשון מדבר בעדו (כי מ"ש הרמב"ם שהוא בצלם אלהים מצד שכלו אינו מדויק היטב כי השכל כבר נמצא בעולם השכליים הנפרדים שהם מכלל הבריאה שברא, שהם נתנו מכחם את החלק השכלי שבאדם) וכאשר נבקש דבר שנמצא באדם שלא נמצא דוגמתו בכל העולמות כולמו וזה הוא החלק שיתיחס אל ה' לבדו ראינו שהוא כח הבחירה שניתן אל האדם מה שהוא חפשי במעשיו ומושל על עולמו הקטן, כי כל מה שברא ה' כולם מוכרחים ומוטבעים במעשיהם ואין להם ממשלה לשנות דבר ממה שהוטבע בם בטבעם, שהמלאכים אינם חפשים ואין להם יכולת לעשות דבר כפי בחירתם רק כפי רצון ה', וכ"ש כל הנבראים אשר בעולם הגשמי שכולם הם מוכרחים במעשיהם, לבד האדם לו ניתן ממשלה על עצמו לעשות או לחדול כפי בחירתו אף נגד טבעו, וכאשר נבקש דוגמתו באדם הגדול שהוא העולם נמצא שהאלהות השוכן בכל העולמות ומחיה אותם, היא לבדה יש לה ממשלה לשנות טבע המוטבע בכל העולם ולהנהיג את האדם הגדול כפי בחירתו נגד הטבע, שהוא ההנהגה הנסיית שבה ישדד האלהים את טבע העולם הגדול, כמו שישדד האדם את טבע עולמו הקטן ע"י חפשיותו ובחירתו, לפ"ז במ"ש נעשה אדם בצלמנו שגם האלהות נתנה חלקה אל עשית האדם לא יתכן רק על הממשלה והחפשיות שיש לאדם לשנות את טבע עולמו הקטן ולפעול כפי הבחירה והחפשיות, וכבר בארתי בפי' ס' משלי שמלת לב מציין כח הממשלה אשר בנפש לפעול כפי בחירתו, וכן בעולם הגדול יציין במלת לב כח הממשלה אשר בנפש האדם הגדול לשנות את טבעי העולם ולעשות מעשים אלהיים בחיריים בלתי נתלים מן חוקי הטבע הכוללים, וע"ז אמר ר' אמי בלבו נמלך, שהוא בצלם אלהים אשר ניתן באדם מצד האלהי שזה חלקו שלא נמצא דוגמתו בכל נבראי העולם (שהגם שהנשמה האלהית אשר נפח באדם שעליו אומר ויפח באפיו נשמת חיים הוא ג"כ למעלה מכל הנבראים, זה נכלל במ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שזה לא יקרא בשם עשיה שמורה על הגמר רק בשם בריאה והוצאה יש מאין כמו שנבאר). אולם באשר עם העיון לא תשוה כח הבחירה והחפשיות אשר בלב העולם הגדול אל הבחירה והחפשיות אשר בלב האדם, כי האדם מצד בחירתו יש אפשריות שיבחר ברע ג"כ, ובמעשים מקולקלים ישחית ויהרוס כל סדרי בראשית. וה' מצד שהוא נפש העולמות וי"ל החפשיות לבחור ולעשות מעשים מופלאים נגד טבע העולם לא יבחר רק בטוב ורק לתקן לא להרע ולקלקל שהוא נגד טבע האלהות, ואיך נאמר שהבחירה אשר באדם זה חלק אלהי שניתן בו ובו הוא בצלמו אחר שאין בחירתם שוה, ע"ז אמר ר' יהושע דסכנין בנפשותיהן של צדיקים נמלך, ר"ל שהנפש מצד טבעה ועצמותה הוכנה אל מעשה הטוב והשלמות, ומה שתבחר לעשות רע לפעמים, אינו מצד טבע הנפש רק מצד הגוף וכחותיו שהורכבה עמו, ולפ"ז מצד עצמה כח הממשלה והבחירה השתול בה דומה בכל צד לכח הממשלה שיש לנפש העולם שהיא האלהות השופע בעולם הגדול שתבחר רק טוב ולא רע. ולכן אמר בצלמנו כדמותנו. ר"ל שיהיה בצלמנו אם ידמה אלינו במעשיו להיות צדיק ולהתהלך לפני ה' כפי שורש נפשו האלהית ותכונתה וטבעה, וע"ז אמר במדרש שבשעה שבקש לברוא את האדם ואמר נעשה אדם בצלמנו שאלו מה"ש אדם זה מה טיבו, א"ל צדיקים עומדים ממנו, ולא גלה להם שרשעים עומדים ממנו, ר"ל שלפי טבע נפשו האלהית אין ראוי שיעמדו רשעים ממנו והוא נגד טבעו:

וירדו בדגת הים, כמ"ש שכל הנברא אחר חברו שליט על חברו. כי כל המאוחר בבריאה צורתו נכבדת יותר מהקודם, והקודם לו נכנע מפניו הכנעה טבעיית מפני יתרון צורתו לכן אמר שירדו בדגת הים ואף בעוף השמים ואף בבהמה שכל המאוחר צורתו חשובה יותר כמ"ש למעלה, וצורת האדם גוברת על כולם, ואמרו חז"ל זכו ורדו לא זכו ירדו, שאם לא ימשכו אחרי מעלת צורתם רק אחר חומרם כל המורכב היותר אחרון חמרו יותר חלוש כנ"ל:

ת ר"ל כמו שגוזרין המלאכים ומדברים לפני הקב"ה כך עומדת הפתגמא וכו', א"כ שמע מינה שהקב"ה נמלך במלאכים:

א (נח"י), אע"ג דלעיל פירש שלא יתקנאו וכו', י"ל דהכי קאמר שאע"פ שיש כח ביד הקב"ה שלא ישגיח בקנאת המלאכים, אפילו הכי הראה ענותנותו לימלך בהן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה להתקנאות:

ב ר"ל שלא יטעו המינים:

ג ר"ל בדפוס שהכינו לאדם, אבל אין לפרש בצלמו של הקב"ה, דהא אין להקב"ה שום צלם ותמונה, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד' י"ב) ותמונה אינכם רואים, לכך מפרש בדפוס שלנו, ור"ל העשוי לנו כמו שפירש בסמוך על מלת בצלמו בדפוס העשוי לו, והא דפרש"י בסמוך צלם דיוקן יוצרו, הכי פירושו באותו דיוקן שנראה להם לנביאים כשנגלה להם, כך ברא את האדם, ועוד י"ל משום כפל לשון פרש"י צלם דיוקן יוצרו, משום דכתיב בצלמו בצלם אלהים, אלא ודאי בצלמו קאי על הדפוס העשוי לו, ובצלם אלהים קאי על דמות דיוקן ודו"ק, ועי' ברא"ם:

ד דקשה לרש"י הא לאדם יש גוף ולמלאכים אין להם גוף:

ה ר"ל אי קרינן בחיר"ק ובציר"י הוא לשון ירידה. (נח"י), ונ"ל דכאן כתיב וירדו שהוא לשון ירידה, ובסמוך כתיב ורדו שהוא לשון רדיה, אלא כשדיבר עם המלאכים הקטין אותו לומר שהוא ירוד אפילו מדגת הים, ולא הוצרך להזכיר חית הארץ דכל שכן הוא, אבל כשדיבר עם האדם הגיס דעתו שאם יזכה ויהיה צדיק יהיה רודה בחיות ובבהמות:

ויאמר אלהים נעשה אדם וגומר עד ויברא אלהים את האדם בצלמו. מפני שתי סבות נברא האדם באחרונה. הראשונה כפי סדר הצורות וזה שהצורה הראשונה היא מצטרפת לשנית במדרגת החומר הכח וההכנ' והשנית היא מגבלה ומשלמה לראשונה במדרגת הצורה. וכן השנית עם השלישית וביאור זה כי הנה צורות המציאות ר"ל הגשמות קודמת לצורה הצומחת שלא תמצא כי אם בהנחתה וכן הצומחת למרגשת והמרגשת לשכלית כי לעולם הצורה הקודמת מכינה הצורה הבאה אחריה ואותה הבאה היא מגבלת ומשלמת ומבדלת את הקודמת אליה ומה שהוא דבר מה כמו מוגבל הוא במדרגת הכח. ומה שהוא כמו מגביל הוא פועל ושלימות ולכן היה בב"ח המרגישים הנפש הצומח' כמו הכח ומדרגת החומר אל המרגשת וכן המרגשת אל המשכלת ומפני זה במ"ב נבראו ראשונה הצמחים ואחריהם הב"ח לפי שהנפש הצומחת מכינה אל המרגשת ונבראת המרגשת קודם הצורה השכלית לפי שהנפש החיונית המרגשת היא כחומ' למשכלת כי היתה קדימתה בבריאה בקדימה והאיחור כפי סדר המציאות. ונברא א"כ האדם באחרונה להיותו תכלית ההויות וצורתו האחרונה והשלמה מכל הצורות והם קודמות אליה בהכרח כאשר קודם הכח לפעל וההכנה לצורה. וכבר העידו רז"ל על הטעם הזה באמרם (בחיי פ' ויקהל גם בראשית פרש' י"ט) כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו. והסבה השנית היא מאופן השתלשלות הנמצאות מהראשון ית' וכבר ידעת מאמר הקדמונים שכל הנמצאים יוצאים מהאל ואליו ישובו כדרך העגולה הרעיונית שהתחלתה הוא האל ית' וסופה ויסודה הוא ג"כ ית' לפי שכמו שזכר הפלוסוף הוא ית' פועל וצורה ראשונה לעולם והוא תכליתו האחרון והנה ציירו העגולה ההיא כאלו מחציתה יורדת מלמעלה למטה עד התכלית. ומחציתה עולה מלמטה למעלה אל המקום שהתחילה ממנו והיתה התחלת העגולה האל ית'. ואחריו מדרגת השכלים הנבדלים ואחריהם מדרגת הגרמים השמימיים ואחריהם מדרגת ב' היסודות הקלים אש ואויר אם הם שנים בצורה. ואחריהם ב' היסודות הכבדים מים ועפר שהם סוף ירידת העגולה במעלה ושלמות. ומהם תתחיל לעלות מהפחות שהם היסודות ההם אל המורכבים הראשונים שהם המחצבים כשהם יותר נכבדים מהיסודות. ואחר המחצבים במעלה הצמחים שהם יותר נכבדים מהמחצבים. ואחר הצומחים במעלה הב"ח המרגישים שהם יותר נכבדים מהמחצבים. ואחריהם במעלה בסוף העגולה האדם והוא אם כן הקרוב אליו יתברך והדבק בו מהצד האחד בקורבת השכלים הנבדלים אליו ומהצד האחר הנה התבאר שהיות האדם נברא באחרונה מורה על שלמותו ומעלתו להיותו בסוף העגולה אשר לו אלהים קרובים אליו והוא אצלו יתברך כמדרגת השכלים הנפרדים מחומר ובזה יתדמה היום הראשון מימי בראשית ליום הששי האחרון כי כמו שבראשון נבראו השמים שהם הצורות הנבדלות והגשם הנכבד הכדור העליון ככה ביום הששי אחרון מימי בראשית נברא האדם כולל נשמה שכלית וגוף נבדל נכבד מכל המורכבים יצורי מטה ובו נשלמה העגולה הרעיונית שבה כל הנמצאים שכליים וגשמיים יוצאים ממנו ביום הראשון ושבים אליו ביום הששי. וכבר שיער האלהי רבי אליעזר הגדול סבה שלישית למה שנברא אדם בששי כפי מה שכתוב בספר הזוהר בפרשת בראשית שרבי אליעזר ורבי עקיבא תלמידו הוו קאזלי בארחא אמר ליה ר' עקיבא רבי מפני מה לא עשה הקב"ה את האדם אלא בששי א"ל מפני שלא יהיה פתחון פה לאדם שהוא סייעו בכל מה שנברא אזלו עד דהוו אזלי קם רבי אליעזר וגחין רישיה ושוי ידוהי על פומיה ובכי א"ל רבי עקיבא מפני מה את בכי א"ל על דשאלת חזי הוית דקשיא מלה עקיבא עקיבא מאן זכי להאי ארכא גלותה יתמשך דהא לא יקום בר נש דעתיד לממטה עד ענני שמיא עד יומא שתיתאה דהוא בשית אלפי שנין ולא באשלמותיה בר בתקוף תשובה דהאי שולטנה דבר נש ההוא ליתיה אלא בשתיתאי ובשבעה אשתאר שמיטה דעלמא חריב ובתמנית יתחדש עלמא כמלקדמין ויהא מה דיהא עד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ובגיניהון נאמר (תהלים ק"ד ל"א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ע"כ. הנה ביאר שנברא האדם בששי לרמוז שמשיח צדקנו יבוא באלף הששי. והותרה בזה כפי הסבות האלה השאלה הב':

טעם למה לא נתיחד לבריאת האדם יום בפני עצמו ואמנם למה לא נתיחד יום בפני עצמו לבריאת האדם הנה מלבד מה שיפול בתשובתו הטעם שנתן השלם רבי אליעזר הגדול שזכרתי. הנה ראוי לתת בו עוד שתי סבות אחרות. האחת שכמו שבארתי הכתוב בא להודיע באופן הבריאה מדרגות הב"ח ולכן כמו שביום הה' נבראו העופות עם הדגים שהשתתפו בהולדות דומיהם באמצעות בצים שהוציאו מגופם לחוץ נבדלים מהם כן היה ראוי שביום הששי יהיה האדם נברא עם הב"ח להיות כלם משתתפים בהולדת דומיהם בבטן הנקבות עד שלמותם. ולכן לא נתיחד יום לבריאת האד ונכלל עם שאר ב"ח ביום הו' להשתוות עניניהם בהולדת הדומה כמו שאמרתי והסבה הב' היא שכל אותם הנמצאי' שנתיחד יום לבריאתם היה מפני מעלה קיימת נמצאת בהם בפועל ולא תפרד מהם. אבל האדם אינו כן כי לא נולד שלמותו עמו בפועל הוא בחיריי במעשיו יכול להמשך אחרי שכלו להיותו כעליונים או אחרי חמרו ויהיה כבהמה וכחיה וכמו שאר"זל (ילקוט שמעוני דף ע"ד ד') שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות ר"ל שאם ימית חמרו יחיה שכלו ואם יחיה חמרו ימית כח שכלו. ולכן כדי לזרזו בראו ביום א' עם שאר הב"ח יושבים אצלם ורוחם בפחיתות וכליונם ושלא יחשוב גרועים הם ממנו בטבעיהם כי כמות זה כן מות זה ורוח אחד חיוני להם ומותר האדם מן הבהמה אין בענין הגוף כי הכל הבל אבל ההבדל ביניהם מצד השכל השכלים אשר בו ולכן יתחזק להתרחק מדרכיהם החמריים ולהדבק בשכלו כי בזה יקנה שם ואחרית לנפשו ואם לא יעשה כן יהיה סופו כבהמה וכחיה כמו שהיתה התחלת כלם יחד ביום א'. וכבר זכרו הקדמונים שמפני זה היו הב"ח הבלתי מדברים פניהם כלפי הארץ פונות למטה לפי שעפר המה ואל עפר ישובו. והיו הנבדלים פניהם וכנפיהם למעלה וכ"ש פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. אמנם האדם עשאו הטבע נצב הקומה ופניו באמצע לא למעלה ולא למטה לפי ששלמותו תלוי בבחירתו ואם ירצה ישא פניו ויהיה מהעליונים ואם ירצה יפלו פניו ויהיה מהתתתונים נמשל כבהמות נדמו ועם זה הותרה השאלה השלישית משאלות הפרשה:

והנה מאמר נעשה אדם אין ראוי שיחשב שהוא מענין עצה והמלכה כי האל ית' יהב חכמתא לחכימין ואינו צריך עצת זולתו אבל נכתב הדבר כן להודיע שנברא האדם בהתבוננות גדול וחכמה רבה. ולכן לא יחס אותו לארץ לומר בו תוציא הארץ כמ"ש בב"ח אבל יחס יצירתו לעצמו לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה והתבוננות גדול ואמרו נעשה אדם בלשון רבים וענין בצלמנו כדמותנו אפשר לפרשו באחד משני דרכים. הדרך הא' הוא שאמר נעשה לפי שהארץ המציאה מצד הכח שנתן בה את האדם מהצד שהוא חי כמו שהמציאה שאר הב"ח והבורא ית' השפיע בו הנשמה השכלית ויחס א"כ לארץ היות גוף האדם וכחתיו הגשמיים ויחס אליו ית' נפשו המשכלת וכמ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ולכן ארז"ל בב"ר (פרשה ז') תוצא הארץ נפש חיה למינה אמר רבי אליעזר זה רוחו של אדם הראשון ר"ל שזה היה רוחו החיוני מכלל החיים שהוציאה הארץ ומפני זה אמר נעשה אדם כי אלו אמר אעשה אדם או יהי אדם היה אפשר לחשוב שהארץ לא המציאתו חי אבל שהיה כלו שכלי ואלו אמר תוצא הארץ היה נראה היותו כלו חמרי כשאר הב"ח שהמציאה הארץ אבל אמר נעשה אדם ר"ל אני והארץ נעשה אדם מורכב מחלק חמרי מן הארץ ומחלק שכלי אשר אתן בו ולכן אמרו ג"כ בצלמנו כדמותנו שיהיה האדם בצלם שניהם אבל בבחינות שונות כי במה שהוא בעל גוף יהיה בצלם הארץ ומטבע התחתונים. ובמה שהוא בעל שכל נפש מדברות משגת המושכלות יהיה בצלם אלהי' ומטבע הצורות הנבדלות. ובעבור שלא תחשוב היות האדם בצלם אלהים ע"ד האמת והדיוק אמר אחריו כדמותנו בכ"ף הדמיון כלומר אין בצלמנו ממש אלא כפי הקרוב לדמיון כי כבר תבא הכ"ף להורות על מה שנאמר בדרך העברה ולא ולא בדרך אמות מדוייק. כאמרו כשש מאות אלף רגלי. כעשרים איש. והיה ההדמות על היותו בצלם אלהים כי מי בשחק יערוך לה' בבני אלים אף כי נתעב ונאלח אדם. וגם השכלתו והבנתו אינה כמו הסבה הראשונה ית' אבל נאמר בו בצלם אלהים ע"ד ההעברה והוא אמרו בצלמנו כדמותנו. ואמר שלהיות האדם בצלם אלהים בדמותו היה ראוי שימשול וירדה בשאר ב"ח כלם ובכל עניני הארץ לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע כי מעלת הצלם ההוא כך חייב ר"ל המעלה והשלטנות בכל השפלים כמו שכאשר לא ימשוך ענין הצלם במה שראוי אליו וישתמש ממנו בפחיתו' החומר לא די שלא ישלוט בבהמות ובחיות אבל בהפך ששן בהמות ישולח בו כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח עב) אין חיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה שנאמר (תהלים מ"ט י"ג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכן אמרו ורדו בדגת הים זכה ורדו לא זכה ירדו לשון ירידה. זהו הדרך הראשון מהפירוש והתחיל בו ה"ר יוסף קמחי ונמשכו אחריו הרמב"ן והרלב"ג והשלימו רבינו נסים:

והדרך הב' מהפירוש הוא שאמר הקדוש ברוך הוא נעשה אדם כנגד השכלים הנבדלים כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת מטבע הנבדלים אמר יתברך כנגדם הנה הצמחים והדגים והעופות הבהמה והחיה והרמש הוציאו אותם הארץ והמים להיותם מטבעם אבל האדם בבחינת שכלו לא יהיה כן כי אני ואתם המלאכים נתעסק בבריאתו לא הארץ והמים ולזה נתיחדה אמירה לבריאתו ויאמר אלהים נעשה אדם ולא נכללה בריאתו באמירת הבהמה והחיה ואמר נעשה אדם בלשון רבים בהיות הנפש המשכלת מטבע הרוחניים ההם ולזה הפירוש נטה רש"י והראב"ע ג"כ. אמנם מה הוא ענין הצלם הנה ראיתי למפרשים קצור גדול בביאורו וכולם נמנו וגמרו שהצלם הוא הכח השכלי אשר בו ישכיל ויסתייעו מדברי הרב המורה בספר הראשון מספרו והענדוהו עטרות להם. ואין ספק שהשתדל הרב שמה להרחיק תארו ההגשמה ממנו יתברך ולזה ביאר שם צלם על הצורה המיניית אשר בה יתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא הכח השכלי לא מקרא התמונה והתאר. אבל בסוף הפרשה שכל את ידיו באמרו וכאשר ייוחד האדם בענין שבו זר וכו' שביאר שם שלא יאמר באדם שהוא בצלם אלהים להיות נפשו הרוחנית מטבע השכלים הנבדלים וגם לא בבחינת השגתה בעצמה אלא במה שהשכלת האדם וידיעתו לא ישתמש בו חוש ולא יד ולא רגל ולא בכלי ומזה הצד השולל תדמה להשגת הנבדל. ולכן אמר הרב שם עוד וז"ל ואם אינו דמיון באמת אבל לנראה מהדעת תחלה כלומר שהיה הדמוי ההוא בלתי אמיתי להיותו בשלילה זהו דעת הרב וחכמתו בזה רחקה מני לפי שדעתו מיוסד ובנוי על שהנפש האנושית היא הכנה הווה ונפסדת כדעת אלכסנדר כמו שביארו הרב הפרקים מספרו. ומפני זה לא סבל שתהיה נפש האדם שהיא הכנה מטבע הנבדלים אשר הם בפועל והוצרך מפני זה לפרש ענין הצלם על שלילה החוש והכלי בהשגה ומבואר נגלה שאין זאת המעל' שהגידה התורה מהבריאה האנושית הזאת אבל מה שראוי שנא' בענין הצלם הוא שלשה דברים הראשון הוא שכבר בארו האלהיים שהאל יתברך בלבד הוא פועל העולם ותכליתו והוא גם כן צורתו. וידוע שא"א שיפעל הפועל אלא בהיות בציירו ודעתו אופן פעולתו. וכאשר היה הקב"ה בורא העולם פועלו וממציאו יתחייב שימצאו בו סדרי הנמצאות כלם ונימוסם כיון שהם יוצאים ונמשכים ממנו. והנה מיני השלמיות והצורות הכוללים לנמצאים השפלים הם ד' שהם המציאות ר"ל צורות הגשמות. הצמיחה וההרגש וההשכלה. כי אלה כלם כיון שהם מושפעים מאתו יתברך יתחייב שימצאו בו כי אין מי שיתן וישפיע מה שאין בו. וכמאמר המשורר (תהלים צ"ד ט') הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט אלא שאין השלמיו' האלה נמצאים בו יתברך באותו אופן שהם ביצורים. לפי שהם בהם במדרגה ובסדור והבדל גמור כי העצמות והמציאות בהם זולת הצמיחה והצמיחה זולת ההרגש וההרגש זולת השכל גם ימצאו אלו השלמיות נפרדים אלו מאלו כי הנה יש עצמות שאין בהם שלמות אחר זולת העצמות כמתכות והדוממים. ובצמחי' ימצאו בם שתי שלמיות שהם העצמות והצמיחה הנשואה על העצמות. ובב"ח המרגישים ימצאו ג' ההרגש שהוא נשוא על הצמיחה ושניהם נשואים על העצמות. אך באדם ימצאו כלם השכל והרגש שהוא נושאו ושניהם נשואים על הצמיחה וכלם נשואים על העצמות הנושא והמקבל כל הצורות והאמנם יובדלו באדם בסדור ובמדרגה הבדל עצמי זה מזה. ובבורא יתברך היו בו כל השלמיות האלה באחדות מופשט מכל צד מבלי הבדל וסדר מדרגה כי אין העצם בו זולת החיות ואין החיות בו זולת ההרגש ואין ההרגש בו זולת ההשכלה ואין השלמיות האלה בו יתברך באופן פרטי ולא מוגבל כמו שהוא בנמצאים אבל ימצאו בו יתברך בציור וסדר כולל פועל וממציא ובורא אותם ונמצאו בנבראים בהבדלם ועצמותם כמו שימצאו הצורות בנושאיהם וחמרם המקבל אותם. הנה אם כן ימצאו השלמיות האלו כלם בציורו ודעתו יתברך מאשר הוא פועל אותם ונמצאו באדם בהיותו מקבל אותם קבול גשמי ולפי שלא היה נמצא יתחברו בו השלמיות האלו כלם דוגמת הציור האלהי באדם לכן נאמר בו שהוא בצלם אלהי' כי יכללו בו כל השלמים הנמצאי' בציורו יתברך בהשפיעו על נמצאיו. ואולי היה צלם לשון צל כי כמו שהצל הוא נחקק ונרשם מהדבר העומד כנגדו מתיחס אליו בכל חלקיו וכן האדם הוא החוקק ונרשם מהציור האלהי המשפיע על נבראיו. וכמו שהצל יהלך נוכח המאיר כנגדו כן ראוי לאדם שאחרי ה' ילך ובדרכיו זהו הענין הראשון. והענין השני הוא שגם נברא האדם בצלם אלהים לפי שיש בו דוגמת העולם בכללו ובכל חלקיו שהושפעו מהסדור והיצירה האלהית ויתבאר זה מצד כחותיו ומצד איבריו כי הנה נמצא באדם הכח השכלי ושאר הכחות המשפיעות וכנגדו הוא הראש החלק העליון מהאדם עד חזהו שהוא כנגד העולם השכלי וימצא בו הרוח החיוני בתנועה והרגש ומושבו באמצע הגוף הלב המתנועע תמיד נותן החיות והתנועה לכל איברי הגוף והחלק הזה מהכחות והאברי' הוא כנגד העולם האמצעי עולם הגלגלים שהם מתנועעים תמיד ומניעים לכל התנועו' וימצא באדם ג"כ הכח הטבעי בהזנה והגידול וההולדה בדומה ומושבו בכבד ובאסטומכא ושאר האיברים שבשפלי הגוף ושם יתהוו ארבעת הליחות וכנגד החלק הזה מהכתות והאיברים היה העולם השפל שבהם ארבעה יסודות ושמה ההויה וההפסד ההזנה והגדול וההולדה וכמו שחלקי העולם כלם מתאחדים בצורה העליונה יתברך שהיא השומרת והקושרת אותם. ככה באדם הנפש השיכלית היא השומרת והקושרת אבריו וכחותיו כלם עד שמזה הצד נקרא האדם עולם קטון. והעולם אדם גדול כדברי הקדמונים וכמו שכתב הרב המורה. הרי לך בזה שהיה האדם דיוקנו של הקב"ה וצלמו במה שנטבעו בו ציוריו ופעולותיו באופן נפלא מאד. ולהיות האדם מזה הצד בצלם אלהי' היו הנביאים השלמים בצלם ההוא עושים נפלאות בחומר העולם ובריאותיו כאלו נעשו שותפים אליו יתברך בבריאה וכמו שדרשו (ב"ר פרשה ה ') בפסוק המה היוצרים. ומפני זה היו הכרובים בצורת אדם מצד הדמותם אליו בצלמו ועליו נאמר חביב אדם שנברא בצלם. וזה הענין הב' הכולל ענין הצלם. והענין הג' הוא שצלם נאמר על ההשכלה בפעל והנה אדם הראשון נברא חכם במדרגה עליונה כיד המלך שבראו ונשמתו שהשפיע בו היתה מטבע הנבדלים לא כח והכנה כמו שחשב הרב המורה כי אם צורה בפעל נבדלת ולכן כפי טבע נשמתו וכפי מעלת השגתה והשכלתה נאמר בצלמנו כדמותנו כי האדם בהיותו יודע דעת עליון הוא בצלם אלהים באמת. והנה אנקלוס עשה מלת צלם מוכרת ולא סמוך לשם כי הוא תרגם בצלם אלהים עשה אותו בצלמא ה' עבד יתיה. וכן תרגם כי בצלם אלהים עשה את האדם בצלמא ה' עבד ית אינשא ואליו רמז הראב"ע כשזכר הדעת הזה אם לא נקבו בשמו אבל היה דעתו היות הצלם דבר נבדל מהאל יתברך ולא דבר גשמי אלא שהיה הצלם אותו ציור אלהי שבו ברא עולמו ומנהיגו מבלי שיחייב גשמות חלילה ועל זה הדרך יפרש בצלמנו בציורנו ובדעתנו וכן בצלמו בציורו ודעתו ואמנם הראב"ע כתב בצלם אלהים מלאך ר"ל שלא נתיחס הצלם לסבה ראשונה כי אם למלאכיו ושלכן אמר בלשון רבים נעשה אדם וכבר יסייע לזה שבכל מקום שנזכר ענין הצלם נאמר צלם אלהים לא צלם ה' לפי שאי אפשר ליחס אליו יתברך דבר מהצלם וכמו שאמר (ישעיה מ' כ"ח) ואל מי תדמיון אל אבל אין ראוי לקבל שיהיה שם אלהים הנזכר במעשה בראשית כי אם כנוי לסבת הסבות הבורא יתברך ואם עליו נאמר ויאמר אלהים נעשה אדם יתחייב שעליו יפורש בצלמנו כדמותנו. ויברא אלהים את האדם בצלמו ואמנם מהו ענין הדמות זכר הכתוב בכאן. הנה הרב המורה עשה הבדל מה בין הצלם והדמות. ולדעתי הם שמות נרדפים מורים שניהם על ענין אחד. והעד שבכאן נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ובמקום אחר נאמר בדמות אלהים ברא אותו הרי שצלם ודמות שניהם אחד. ואפשר שיהיה כדמותנו פירוש לצלמנו להודיע שמה שאמר הכתוב שם צלם הוא על דרך העברה וענינו שיהיה האדם דומה לו לא שיפול בבורא באמת שם צלם ויהיה מכלל ההדמות שכמו שהעלה יתברך הוא תכלית המציאות כלו ואליו יעלו כל הנמצאים והוא תכליתם כן האדם הוא תכלית כל ההווית השפלות החמריות. ולפי שאין דבר ידמה בשווי לו יתברך אמר כדמותנו בכ"ף הדמיון. וכמו שהסבה הראשונה מושל בכל הנמצאות כלם ומנהיגם. כן האדם יהיה מושל ורודה בכל הנמצאות השפלות והוא אמרו ורדו בדגת הים ובעוף השמי' ובבהמה וגו' רוצה לומר דומם וצומח וחי על דרך (תהילים ח׳:ז׳) כל שתה תחת רגליו. וכאלו עשה את האדם שר ושופט ומנהיג בארץ בשמו ובמקומו ולכן השלימו בצלמו והודו כדי שידמה השליח לשולחו ויודע כי לה' הארץ ומלואה. כי באמצעות הצלם שבאדם יכירו וידעו שהאל הוא מנהיג העולם הזה כי ההשגחה בעולם השפל הוא באמצעות השכל ולזה כיון הרב המורה באמרו כי ההשגחה היא כפי השכל. הנה התבארה ממה שכתבתי תשובת השאלה הה' למה נאמר נעשה בלשון רבים כפי כל א' מהמפרשים והתבארה ג"כ תשובת השאלה הששית מהצלם והדמות שנאמר בו ית' ולמה אמר כדמותנו בכ"ף הדמיון. והתבארה ג"כ תשובת השאלה השביעית מה ענין הרדייה והממשלה שזכר באדם ורדו בדגת הים לפי שהיא היתה מכלל ההדמות אשר זכר: