בראשית א, כב

ויברך אתם. לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל:

פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות:

ורבו. אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:

וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא

וּבָרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת מַיָא בְּיַמְמַיָא וְעוֹפָא יַפְשֵׁי בְּאַרְעָא

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר גזר בהם הברכה ואמר בהם שיפרו וירבו כלומר שיעשו פירות רבים שיוציא האחד רבים כמותו וענין הברכה בילידה כענין שאמר וברכתיה והיתה לגוים (בראשית י״ז:ט״ז) וגם בצמחים תבא לשון ברכה (ויקרא כה כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית אבל לא נאמר כן בשלישי לפי שהנבראים בכל בעלי הנפש היו שנים בלבד זכר ונקבה למיניהם כענין באדם והוצרכו לברכה שירבו מאד אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום ולא אמר בבהמות ובחיות ברכה שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש התנועה שבמים הרבוי נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם ורבותינו אמרו (ב"ר יא ג) כי בעבור היות בני אדם צדים מהם ואוכלים הוצרכו לברכה:

וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים בירך אותם שימלאו לרובם הימים אף הנחלים והאגמים או שמלואם בימים הוא כי בנחלים מעטים הם:

וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ אף על פי שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה:

ויברך. טעם פרו ורבו. תפרו ותרבו. וכן ומות בהר כי אין זה בכחו ובידו:

ויברך אותם אלהים - בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות, באדם , ובהמה וחיה.

וּמִלְּאוּ את המים - לשון ציווי והוא משקל רפי, כמו: אמרו לאלהים, רדפו מהר אבל מַלְּאוּ לשון ציווי. משקל דגש כמו: דַּבְּרוּ אל כל עדת בני ישראל, וְחַזְּקוּ ידים רפות.

יִרֶב - כמו יִרְבֶּה וכמו יִפְנֶה. וכן כל תבת פעל שסופם ה"א, כמו פָּנָה, קנה, בנה, מחה, יאמר וַיִּפֶן, ויקן, ויבן, וימח.

ויברך אותם אלהים. כי לא יושג התכלית בהם זולתו בהיותם רבים:

ויברך אותם אלהים. וכן, ויברך אלהים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו:

פרו ורבו. ופרדות, לא היו בכלל ברכה, כדאמרינן, הוא ענה, אשר מצא את הימים במדבר, ולפיכך, אינם פרות ורבות בעולם, ואפי' לרבי יוסי, דמסיק בפרק מקום שנהגו, דלמוצאי שבת בראשית, הביא אדם שני בהמות, והרכיבן זה על זה, ויצא מהן פרד, ל"ק מידי דפרו ורבו נאמר קודם:

והעוף ג' במסורה והעוף ירב, והעוף אוכל אותם. זאת תורת הבהמה והעוף, רמז למה שאמרו שעופות טהורות מרובין על הטמאין זהו והעוף ירב פירוש שהן מרובין איזה והעוף אוכל אותם פירוש אותם טהורין וכן זאת תורת וגו' איירי בטהורים:

"ויברך אותם אלהים" – נתן להם את הברכה של פריה ורביה בגזרה, לא בדבור, דהיינו שם את זה בטבעם. וכן כל ענין ברכה הבאה מאלהים, אם בצמחים אם בבעלי החיים, וכמו שאמר על שרה: "וברכתי אותה וגם נתתי". ובצמחים אמר: וצויתי את ברכתי לכם. והטביע בבעלי החיים כולם את התשוקה למזונות כדי לקיים את הצורה הראשונה ולהתמידה. והטביע בהם את תשוקת ההזדווגות כדי להעמיד להם תחליף כשהם נחלשים ואובדים. ולפיכך הנהיגה הקבלה לברך במשתה נשואין: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", באדם.

ופרוש 'פרו' הוא שיביאו פרי שהוא כמותם.

וענין 'ורבו' היא היכולת להוליד אף עשרה או עשרים או יותר. כי לגבי האנשים הראשונים, הכל מסכימים שהיו שנים במספר, אדם וחוה. אבל לגבי הראשונים בבעלי החיים האחרים לא פרט הכתוב את מספרם בכל מין (שבורא). יתכן שהראשונים מכל מין, זכר ונקבה, ואולי יותר. אבל הדעת שברא מכל מין טהור שבעה זוגות ומכל מין טמא שני זוגות, על יסוד היקש למה שנשאר עם נח בתבה אינה הכרחית, שהרי מבני האדם נשארו שמונה ובבריאה לא היו אלא שנים, ובזה בטל ההיקש. ואף על פי שאין אנו יודעים את מספר (הנבראים מכל בעל־חי) הרי באשר למיניהם מסרו לנו רבותינו את מספר מיני הדגים הטמאים והחגבים הטמאים, והעופות הטהורים לא שמענו מפי הנביאים (על מספרם) כלום, שכן אמרו: "שבע מאות מיני דגים ושמונה מאות מיני חגבים ולעופות טהורים אין מספר".

ותרגמתי 'ומלאו' 'ועמו' – אכלסו. כי מלה זו יש לה חמש הוראות: מלא, ככתוב: וימלא כפו ממנו; יפוי כח – ומלאת את ידם, באיל המלואים; סדור – ומלאת בו מלואת אבן ואבני מלואים; אומץ לב והעזה - אשר מלאו לבו; ובהפכו - מה אמולה לבתך; כסה – וימלא הבית את הענן. ואף על פי שאנחנו נתרגמו מלא, אין פרושו אלא כסה, כי לא מלא הענן את הבית כולו.

ואמר והעוף ירב בארץ מפני שהעוף, עם שהוא לפעמים שוכן במים, אינו פרה ורבה אלא בארץ. והודיענו שהוא בורא העופות והדגים, ראשית כדי שנעבדהו, אחר שנתאמת לנו שהוא בורא התנינים הנוראים והנשרים הגדולים האלה. וכדי שנשים אל לבנו ונאמר: אם גדלותם של בריותיו כך, גדלותו הוא על אחת כמה וכמה. וכמו שאמר: "לא אכזר כי יעורנו", אמר על התנין, אם כלב הציד אינו יכול להרוג אותו, מי יעמוד לפני, כלומר נגדי. והב' שלא נעבוד דבר מהברואים מאחר שהם ברואים, מחודשים, ואפילו דבר שהוא כתבניתם, ככתוב: "תבנית כל דגה אשר במים, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים". והג', שנאמין במה שהוא עתיד לספר לנו על המופתים שעשה בהם, ונאמר, מי שברא אותם יכול לעשות בהם את הדברים שסיפר. כגון מה שעשה בדג שכלא את יונה שלשה ימים ושלשה לילות בבטנו ויונה לא מת, ככתוב: "ויהי יונה במעי הדג" וגו'. וכן מה שעשה בעופות שנתקבצו שבעה זוגות מכל מין אל נח, במצות אלהים, לא בהשתדלות נח, ככתוב: "גם מעוף השמים" וגו'. והד', שנקבל את המצוות שיצוה לנו עליהם, מן הדגים, אסר לנו את שאין לו סנפיר וקשקשת, ככתוב: "את זה תאכלו" וגו', "וכל אשר אין לו" וגו'. ובעופות, אסר לנו עשרים וארבעה מינים; עשרים מהם מנויים בספר ויקרא וארבעה נתרבו ממה שאמר 'למינו' ו'למינה'. ואת יתרם התיר כמו שאני עומד לבאר בספר ויקרא, מלבד השחיטה והמליקה שציוה לנו בעופות, ועוד. ואמר, כמנהגו, ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי, להודיענו שכל מיני הדגים והעופות על תכונותיהם וצדדיהם השונים נבראו בפרק הזמן הקטן ביותר, בטרם יצא מאומה מליל חמישי ויומו.

ויברך אותם אלהים. אמרו רז"ל שהוצרכו לברכה בעבור שבני אדם צדין ואוכלים אותם, ומה שלא ברך ג"כ הצמחים והאילנות שהרי בודאי גם הם ברכה לבני אדם וכתיב בהם (ויקרא כ״ה:כ״א) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ואם כן מפני מה לא ברכם, וי"ל כי כל הנבראים בבעלי חיים נבראו מזכר ומנקבה כדמיון האדם לפיכך ברכם שיהיו המינין מתרבים ומולידים זה מזה אבל בריאת הצמחים שצמחו על פני האדמה רבים מאד לא היה צריך לברך אותן. ומה שלא ברך בהמות וחיות ביום ששי, מפני שמן הברכה הזאת של דגים ועופות שמן המים נתברכו ג"כ בעלי הנפש המתנועעת שבארץ כי כל בעלי חיים שאינם מדברים דרך אחד להם, ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכענין שדרשו רז"ל (בראשית ז׳:כ״ב) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, כי נמחו כל האילנות והצמחים וכל בעלי חיים מאדם ועד בהמה, ועוד נוכל להבין מכח ברכה זו שהזכיר פרו ורבו בדגים ובעופות שהדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה משא"כ באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה.

פרו ורבו וגו׳ בימים והעוף ירב בארץ מה שלא ברך בהמה וחיה כן פן תרבה על האדם חית השדה ולא יוכל לעמוד כנגדם אבל עופות ודגים אלו פורחים באויר ואלו פורחים במים.

ויברך – טעם שהצרך ה׳ לברך שרץ המים, מה שלא עשה כן בנבראים היוצאים מן הארץ, ועוד לו שגם בתולדות המים עצמם הטיל קנאה, שלא ברך שרץ העוף, נראה כי הדבר צריך להיות כן מטעם הכרחי לפי מה שפרשנו כי מה שצוה ה׳ למים שישרצו אינו אלא לפי שעה ולא לאחרי כן, ולקיום המין צוה ה׳ שיפרו וירבו, שאם לא כן הרי מינם כלה. ולהיות שכפי טבע הנבראים אשר ברא ה׳ כח המוליד היא יסוד האש, כי טבע הקר אדרבה יפסיד כח ההולדה, וצא ולמד מחכמת הטבע גם מדבריהם זכרונם לברכה (שבת קנו:) שאמר ה׳ לאברהם: מאי דעתך דקאי צדק וכו׳ דכתיב (ישעיהו מא:ב) ״צדק יקראהו לרגלו״, יעין שם דבריהם. וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד. אשר על כן חזר ה׳ במאמרו הנכבד וברכם לאמר, פרוש כונת הברכה שברכם הוא לומר שיוכלו להוליד, ולא ימנעם קרירות המים ולא יצטרכו לצאת חוץ למים להתחמם בארץ כדרך התרנגולים (ביצה ז.) דספני מארעא, אלא תוך המים יעשו פרי.

והוא אמרו ומלאו את המים בימים, וקשה למה הצרך לומר ״בימים״ ולא הספיק באמרו ״ומלאו את המים״? אלא הכונה היא שבתוך הימים שם ישרצו, וזו היא ברכת המברך ברוך הוא. וגמר אמר והעוף ירב בארץ, כי הוא ירב כדרך כל הארץ, ונכון.

ויברך אותם. הוצרכו לברכה יען שמולידים ע"י ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים, וע"ז אמר פרו שיעשו פרי כיוצא בם, וכן ע"י שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי הגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמות ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם. וסלעים מחסה לשפנים, והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הבייתות שכ"ז אין לדגי הים ולכן הוצרכו לברכה השנית ורבו. וכמ"ש שם רמש ואין מספר ועי"כ חיות קטנות עם גדולות, הגם שהגדולות משחיתות את הקטנות, כי יצא מדגה א' לפעמים כמה מיליאן ביצים ועי"כ ומלאו את המים בימים ולא הכין להקטנות מעינות בפ"ע להשגב שם. והעוף ירב בארץ שגם הם רבים הם עופות הדורסים והטורפים והוצרכו לברכה:

ס ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם:

ע ואין להקשות אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרים מהם ולא בירך אותם הקב"ה, וי"ל מברכתו של האדם נתברכו גם החיות, כיון שהם מולידים כמו האדם, ודלא כתירץ מהרא"ם שהם בעלי נפש חיה ונתברכו כל בעלי נפש חיה בדרך כלל, והא דנתברך האדם אע"פ שאין מחסרים מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם, אפשר משום דגלוי לפני הקב"ה שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצה"ר ויתרבו מלחמות בעולם:

פ (נח"י), ר"ל בפעם אחד דהיינו תאומים, ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו, י"ל לפי שאז לא היינו יודעים במה ירבו אם ברבוי התולדה או ברבוי הקומה, ונמצא כזה בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו ט') על והרבתי אתכם ופירש בקומה זקופה, אבל השתא דכתיב פרו ורבו וממילא דהרבוי קאי על הפריה דהיינו בולדות: