במדבר ז, יג

שניהם מלאים סלת. למנחת נדבה:

וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

וְקוּרְבָּנֵיהּ דְמִקְרַב פְּיוֹלֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא הֲוַת מַתְקְלָא מַזִירְקָא חָד דִכְסַף דְגִילְדָא קַלִישָׁא שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא תְּרֵין מָאנַיָא הָאִילֵין קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָן סְמִידָא מִן אַפְרָשׁוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא

וְקוּרְבָּנֵיהּ דְיִקְרַב פַיְילֵי דִכְסַף חָד מְאָה וּתְלָתִין סַלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא הֲוַת מַתְקְלָא מִזְרָק חָד דִכְסַף תְּקַל שׁוּבְעִין סַלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא תְּרֵין מָאנַיָא הָאִלֵין קָרִיב יַתְהוֹן מַלְיָין סוּלְתָּא פַיְילָתָא וּמִזְרָקָא מֵעַרְבָא בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה – חָנְכוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל הַמִּינִין הַקְּרֵבִים עָלָיו, עַל כֵּן הֵבִיאוּ מִנְחָה וּקְטֹרֶת וְעוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְהַקְּטֹרֶת וְהַחַטָּאת הוֹרָאַת שָׁעָה, שֶׁאֵינָם בָּאִים בִּנְדָבָה, אֲבָל לְהַשְׁלִים בַּחֲנֻכָּה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת נַעֲשָׂה כֵן, כִּי אֵין יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים זוּלָתִי אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת בִּלְבַד, כִּי הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם דָּבָר אֶחָד וְשֵׁם אֶחָד הוּא וְתוֹרָה אַחַת לָהֶם. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הִסְכִּים עַל דַּעַת הַנְּשִׂיאִים וְצִוָּה "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ" (במדבר ז׳:י״א), וּלְפִיכָךְ יִתָּכֵן שֶׁהִיא מִצְוָה לְדוֹרוֹת שֶׁיַּחְנְכוּ לְעוֹלָם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ, וּלְכָךְ עָשָׂה שְׁלֹמֹה חֲנֻכַּת הַבַּיִת, דִּכְתִיב "וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם" (דהי״ב ז ה), וְכֵן אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עָשׂוּ חֲנֻכָּה דִּכְתִיב "וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָאֵי וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא" וְגוֹ' (עזרא ו טז), וְכֵן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל "שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו. וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם" (מג כו כז), וְהִיא חֲנֻכָּה לַמִּזְבֵּחַ בַּמִּלּוּאִים. וְהִנֵּה תִּהְיֶה עִנְיַן זוֹ הַמִּצְוָה כְּעִנְיַן פָּרָשַׁת טְמֵאִים בְּפֶסַח (להלן ט) וּפָרָשַׁת בְּנֵי יוֹסֵף (להלן לו) שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה וְנִצְטַוִּינוּ בָהֶם לְדוֹרוֹת:

וקרבנו - מוסב למעלה. ויהי המקריב נחשון. וקרבנו היה כך וכך כסדר הכתובים בד' דגלים הביאו קרבנותיהם. דגל יהודה ואחר כן דגל ראובן ואח"כ דגל אפרים ואח"כ דגל דן.

וקרבנו קערת כסף אחת. הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שירבו בשבטו וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו כענין המעמדות בקרבנות צבור:

וקרבנו. וא"ו יתירה שלא יגיס דעתו על שזכה להקריב ראשון לכך כתיב וקרבנו דמשמע שיש אחר שקדמו דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ולכך נמי לא הוזכר בו נשיא כמו באחרים:

קערת כסף אחת וגו'. כנגד יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה:

מזרק אחד כסף. כנגד משה שהיה שקול כשבעים זקנים:

שניהם מלאים. יכול אהרן אינו כמוהו ת"ל שניהם מלאים שניהם שוים:

וקרבנו וי"ו יתירה על שם ו' בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו' ברכות. ו' בנים יצאו מנחשון בעלי ו' ברכות ואלו הן דוד משיח דניאל חנניה מישאל ו יעזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך. דבר אחר למה וקרבנו עם וי"ו יתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם ראשון לשכינה ששרתה בישראל ראשון לנשיאים ראשון לברכת כהנים ראשון למחיצת מחנה שכינה ראשון לאיסור במה ראשון לירידת האש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש ולמה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים. בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן. בכל אחד יש ששה פסוקים כנגד ששת ימי המעשה ובכל אחד הוכפל שמו הרי כ"ד כנגד כ"ד שעות שביום ובלילה: שלשים ומאה משקלה; כנגד שנות אדם עד שנולד שת:

שבעים שקל כנגד שבעים שהניח לבניו [אולי ר"ל לדוד המלך ע"ה] ולהצילם משבעים אומות:

שבעים שקל. בגימטריא שבעים נפש בשביל שבעים שידדו למצרים:

וקרבנו על ידי שכבר כתב ויהי המקריב חזר וכתב קרבנו כלומר וזה קרבנו. ד״א לכך נכתב בוי״ו שלא יתגאה לומר אני ראשון למקריבים שהרי וי״ו מוסיף על ענין ראשון כאלו לא היה ראשון.

קערת כסף מה בין קערה למזרק קערה גלדה עבה מזרק גלדו דק.

וקרבנו. אמר תוספת וא״ו מתחלת המעשה, לפי מה שפרשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכון לנעלם, יצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו. גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא״ו לרמוז ליתרון אשר בצדיק זה ירום וגבה מאד.

קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה וגו׳. לפי סדר סיפיה דקרא גבי מזרק היה ראוי לכתוב קערה אחת כסף שלשים ומאה שקלים בשה״ק. ולהלן מקרא פ״ה השוה הכתוב הלשון בקערה ומזרק. אבל כאן שינה. משום שהמזרק היה לדם ופשוט דסגיא בגילדה דק אבל קערה הוא ביסא שבגמרא ובו היו עושים המנחה לישה ובעיטה ביד. ומשום הכי היה נדרש להיות גילדה עבה ביותר והייתי אומר שהיה בה הרבה נחשת. ורק סביבה היה כסף צרוף מאה ושלשים שקל. אבל משקל הקערה היה הרבה יותר. מש״ה דייק הכתוב קערת כסף. רק כסף ולא ד״א ופירש עוד דמשקלה לא היה אלא שלשים ומאה:

שניהם מלאים. במס׳ זבחים דפ״ח אי׳ אין מלאים אלא שלמין והוא משום דא״א לפרש כמשמעו מלאים שהרי אין מנחה באה אלא בשיעור המפורש בתורה עשרון א׳ או שנים. ואין לומר שגם זה היה חידוש והוראת שעה כמו קטרת וכדומה. דלהלן מקרא פ״ה יבואר דע״כ לא היה במנחה שום חידוש. אלא ע״כ משמעות מלאים שיעור מלא באופן שיהא כל״ש מקדשו:

המקריב את קרבנו וקרבנו למה כפל שם קרבנו, ופי' שבא ללמד שגם הכלים היו מכל הקרבן כי נעשו להיות כלי שרת והוקדשו תיכף:

שניהם מלאים סלת מספר שניהם מיותר, ופי' חז"ל שבא להורות על השווי, כמ"ש בהתו"ה (אחרי סי' י"ז) שמלת שני מורה על השווי, וס"ל להת"ק שבא ללמד שמ"ש בשקל הקדש מוסב גם על הקערה, ור' חנניא אמר שזה ידעינן מן סכום הכולל שאמר שהיה בשקל הקדש, ומפרש שבא ללמד שהיו שוים במדה, ונראה דת"ק ס"ל שזה לא צריך להשמיענו, כי כבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' מ"ד) שמנחת נחשון היתה מנחת נסכים [כמ"ש רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שניהם מלאים] שלכן אמר שם שהותרה לאכול באנינות משום שהיתה קדשי שעה כי מנחת נסכים [שיכול אדם להתנדב כמ"ש במנחות דף ק"ד ע"ב] נשרפת וכולה כליל כמש"ש (דף ק"ו) וזו היתה נאכלת, ולכן נקראת קדשי שעה, ולפ"ז אם נטעה לומר שלא היה מדתם שוה מצד שגלדן היה שוה, וא"כ היה מדת הקערה לערך מדת המזרק כערך מספר שלשה עשר אל מספר שבעה, ואיך הביאו בתוך הכלים מנחת נסכים, שהם או עשרון או שני עשרונים או ג' עשרונים ואין לערב מנחה במנחה, ואם היה בהמזרק עשרון, היה בהקערה עשרון וששה שביעית עשרון, ולא נתקדשה המנחה כמ"ש בזבחים (דף ח') ומנחות (דף פ"ח) אין מלאים אלא שלמים, וממילא ידענו ששניהם היו שוים במדה כי זה גלדו עבה וזה גלדו דק, אולם ר' חנניא ס"ל שמנחת נחשון היתה מנחת נדבה מא' מחמשת מיני מנחות ולא ס"ל שהיתה קדשי שעה, כי ס"ל כמ"ד שמפני הטומאה שרפוה שלדידיה א"צ לסברא זו, וא"כ יש לטעות ששניהם היו גלדן שוה וא"כ לא היה מדתם שוה, והיה בהקערה מנחה של שלשה עשר עשרונים ובהמזרק היה מנחה של שבעה עשרונים שבחמשה מיני מנחות יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וע"כ מפרש שצריך מלת שמהם ללמד על שווי המדה, ועז"א שניהם מלאים סלת מן הנדבה, ר"ל של חמשת מיני מנחות שמביאים בנדבה וע"כ היו נאכלים כדין וזה כר' חנניא:

א שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה: