במדבר ה, ו

למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, למד שאינו חיב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אוֹ אִיתְּתָא דִי יַעֲבְדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ וְיִתְחַיֵיב בַּר נַשׁ הַהוּא

וְטַעַם מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם – כְּמוֹ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם מִכָּל חַטֹּאת. לַחֲטֹא בָהֵנָּה, מִכָּל מַה שֶׁיֶּחֱטָא אִישׁ בְּאִישׁ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְאָמַר ״לִמְעֹל מַעַל בַּה'״ - שֶׁיִּשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר וְיֶאְשַׁם לְפָנָיו. וּלְפִי שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר הַחֵטְא הַזֶּה (ויקרא ה', כ'-כ״ו) וְלֹא בָּא לְחַדֵּשׁ אֶלָּא גֶּזֶל הַגֵּר, דִּבֵּר בּוֹ בְּלָשׁוֹן קְצָרָה. וְאָמַר בְּכָאן ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לִגְזֹל, וְאוּלַי לֹא יְחַיֵּב אוֹתָהּ הַכָּתוּב בְּחֹמֶשׁ וְאָשָׁם כָּאִישׁ. וְהִזְכִּיר ״וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ה':ט'), לוֹמַר שֶׁאִם נָתְנוּ הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן תִּהְיֶה שֶׁלּוֹ, וְהַגּוֹזֵל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ נִדּוֹן בְּדִין אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, וּלְכָךְ הִזְכִּירָם בְּכָאן. אוֹ שֶׁבָּא לְהַשְׁלִים תּוֹרַת הַכֹּהֲנִים בַּתְּרוּמָה, כִּי עֲדַיִן לֹא הִזְכִּירָהּ רַק בְּרֶמֶז ״מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר״ (שמות כ״ב:כ״ח), וְכֵן ״הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ״ (ויקרא כ״ב:י״א), אֲבָל לֹא בֵּאֵר דִּין הַתְּרוּמָה שֶׁתִּנָּתֵן לַכֹּהֵן כְּלָל. וְהִזְכִּיר הַמַּעֲשֵׂר בְּסוֹף תּוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶשׁ לַה', וְעַכְשָׁיו בָּא לְצַוּוֹת בַּתְּרוּמָה וּבַקֳּדָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ לַכֹּהֲנִים בְּמַתְּנַת הַבְּעָלִים שֶׁיִּתְּנוּ אוֹתָהּ לָהֶם לִרְצוֹנָם, לוֹמַר שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים הִיא. וְלֹא נִזְכְּרָה מִנְחַת הַסּוֹטָה עִם שְׁאָר הַמְּנָחוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בַּעֲבוּר שֶׁהִיא מִנְחַת קְנָאוֹת וְאֵינָהּ לְכַפָּרָה, וְהִשְׁלִים בְּכָאן אֶת דִּינָהּ. וְעוֹד, בַּעֲבוּר שֶׁיִּחֵס אֶת הָעָם לְבֵית אֲבוֹתָם, נָתַן לָהֶם דָּת וָדִין לָדַעַת הַמַּמְזֵרִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי בַעֲלֵי אִמּוֹתָם, כַּאֲשֶׁר יָבֹא חֲשָׁד בְּלֵב הָאִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ. וְכֵן הִשְׁלִים בַּקָּרְבָּנוֹת דִּין הַנָּזִיר, כִּי אַחֲרֵי שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְנִבְדְּלוּ מֵהֶם הַטְּמֵאִים, לָקַח מִבַּחוּרֵיהֶם לִנְזִירִים אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ. וְעוֹד, כִּי הָאִשָּׁה שֶׁתִּדֹּר בִּנְזִירוּת הֵפֶךְ הַסּוֹטָה, וּלְפִיכָךְ אָמַר בַּפָּרָשָׁה ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא״ (במדבר ו':ב'). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ עוֹד (סוטה ב'): ״לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נְזִירוּת לְפָרָשַׁת סוֹטָה? שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן״. וְהַטַּעַם, כִּי ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״ (הושע ד':י״א). וְגִדּוּל הַשֵּׂעָר הֵפֶךְ הַבַּחוּרִים הַמְסַלְסְלִים שְׂעַר רֹאשָׁם לְהִתְנָאוֹת, וְהַגִּדּוּל יוֹלִיד דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ, וּלְפִיכָךְ הוּא קָדוֹשׁ וְצָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּר מִן הַטֻּמְאָה, כִּי הוּא כְּכֹהֵן הַמְשָׁרֵת לֵאלֹהָיו:

חטאת האדם - הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא: וכחש וגו' בעמיתו בפקדון וגו' - ובשביל גזל הגר שאין לו גואל נשנית כאן.

למעול מעל בה'. כבר באר הקבלה שזה נאמר על גזל הגר כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו:

מכל חטאת האדם סמך לשילוח הטמאים שע"י חטאת האדם שחטא אדם הראשון שאכל מן העץ והנחש הטעה את האשה והוציאה שם רע באדם הוכו הג' הנחש בצרעת ואשה בזיבה ואדם במות וכסדר קללתם מנאם כאן צרוע דהיינו נחש וזב דהיינו אשה וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות:

למעול מעל. בה'. לומר שכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה:

הנפש ההוא והתודו. רמז שכל המומתים מתודים בעת יציאת הנפש:

כי יעשו מכל חטאת האדם פרשה זו בגזל הגר ופרשת דויקרא בגזל ישראל דכתיב בה וכחש בעמיתו. נסמכה פרשת מעילה לפרשת זב ומצורע ללמדך כי הזוב והצרעת באים על ידי מעל וחטא.

ואשמה הנפש ההיא והתודו, רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המתים שיטענו וודוי.

כי יעשו מכל חטאות האדם. זאת הפרשה בגזל הגר ובויקרא כת' פרש' גזל של ישראל דכתיב ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו וגו' אבל בכאן דיבר בגזל הגר ובא ללמדך שאפילו מת גר ואין לו גואלים שצריך להוציא גזילה מתחת ידו ולהשיב לכהן וכגון שנשבע לשקר מדבעי חומש ואשם והיינו דכתי' ומעלה מעל בה' שנשבע לשקר אבל אם גזל ולא נשבע ומת הגר בלא יורשים זכה הלה במה שבידו וכן הגוזל את גביו ומת ביו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם וצריך להוציא גזילה מתחת ידו ואפי' לארנקי של צדקה ויבא שיאמ' זה גזל אביו כדאמ' בהגוזל עצים וכן הגוזל את הגר ונשבע לו צריך להוציא קרן וחומש מתחת ידו ונותן לכהן שהק' זכה בו ונתנו לכהן במתנה וצריך שישיב שוה פרוטה לכל כהן וכהן של אותו בית אב דכתי' האשם המושב לה' לכהן צריך שיהא בו כדי השבה לכל כהן וכהן מדכתי' לכהן ולא לכהני' ואם רוצה לצאת ידי חובתו אם אין שם שוה פרוטה לכל כהן יוסיף משלו עד שיהא שם שוה פרוטה לכל כהן יכהן של אותו בית אב:

איש וגו׳ כי יעשו מכל וגו׳. אמר למעול ולא אמר ומעלו מעל, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי; פסיקתא ב׳; בבא קמא קי.) שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו. כפי זה יעיר הכתוב כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא למעול מעל בה׳ לשבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אמרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזלת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל בה׳.

ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה׳, יפעיל הגרעון בנפש. ושנה ה׳ לומר לשון יחיד, וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים. מלפניו אמר: כי יעשו וגו׳, מלאחריו: והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא (ויקרא ז:כא). גם דקדק לומר תבת ההוא ללא צרך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רשם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר לזה אמר ההוא ולא אמר ״ואשמה נפשו״. ועין מה שכתוב בזהר (אחרי מות סז.) בפרוש פסוק ״נפשי אויתיך בלילה״ (ישעיהו כו:ט) בדיוק נכון:

מכל חטאת האדם. מחטאות שהאדם עלול לחטוא בהם. היינו כחש בדבר שבממון וכדאי׳ בב״ב דקס״ה רוב בגזל:

למעול מעל בה׳. והוא יוסיף לזה החטא שישבע שבזה נקרא מעילה משום דשבועה קונה עכ״פ שחייב באונסין כדאיתא ב״ק דף ק״ו. ועתה ימעול בה׳. במה שנשבע בה׳:

ואשמה. תכיר שהוא אשם בדבר. וכפרש״י ויקרא ה׳ כ״ג עה״מ והיה כי יחטא ואשם:

דבר אל ב"י וכו' כאן חזר שנית פרשת גוזל ונשבע על שקר האמור בויקרא, ולא חדש בכאן רק מ"ש ואיש כי לא יהיה לו גואל, שהוא גוזל גר שמת וא"ל יורשים, [כי מה שחדש והתודה שצריך שיודה בעצמו ידעינן לר"ש סתמא דספרי לשטתו שלמד גז"ש תחטא תחטא (בספרא ויקרא סי' רצ"ט) משבועת העדות], והת"ק דפה הוא ר' ישמעאל שאמר בסוטה (דף ג' ע"ב) כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואין לדרוש כל הפרשה, ור"ע חולק עליו שם וס"ל שצריך לדרוש כל הנשנה וע"כ אמר לשטתו כל מה שנאמר בה צריך לידרש, והדרושים שיבואו פה אח"ז הם כשטת ר"ע, ומלת לאמר מחק הגר"א:

איש או אשה דברי הספרי דפה מובאים במכלתא משפטים (סי' ס"ט), ושם אמר שר' יאשיה דורש הפסוק והמית איש או אשה, להשוות אשה לאיש לכל נזיקין שבתורה, ובב"ק (דף טו) מביא הדרוש מן והמית איש או אשה בשם ריה"ג, והדרשה מן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם מביא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ועביד צריכותא ביניהם, דכאן לענין כפרה ושם לענין נזיקין וצריכי עיי"ש. וכבר בארתי בפי' המכלתא שם, שר' יאשיה דרש מ"ש והמית איש או אשה ולא דרש מש"ש תחלה וכי יגח שור את איש או את אשה, מפני שמ"ש כי יגח י"ל שצריך לגופי' להשוות אשה לאיש בנגיחת השור ולא נוכל ללמוד ממנו כל נזיקין שבתורה, רק ממה שחזר שנית והמית איש או אשה שא"צ לגופי' ידעינן שבא ללמד על כל נזיקין שבתורה, ור' יונתן ס"ל שע"ז א"צ למוד דניליף ממ"ש בעל הבור ישלם וכו', ומ"ש והמית איש או אשה לתלמודו הוא בא, ר"ל על הדרוש שדרש במכלתא (שם סי' צ"ט) לעשות כל המיתות כנגיחה או על הדרוש שדרש בב"ק (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, עי' בפי' המכלתא (סי' ס"ט) שם בארתי פרטי הדברים, אולם מדברי הספרי כאן, שיסד דבריו עמ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, מבואר שר' יאשי' דרש גם פסוק דכאן, כי גם איש או אשה דכאן אינו צריך לגופי', דהא אמר ואשמה הנפש ההוא, ושם נפש כולל גם נשים וכמ"ש לקמן (סי' ט"ז), ופי' מ"ש ר' יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר הוא שאלה בין על איש או אשה דכאן בין על מה שאמר שם והמית איש או אשה, ומשיב דשם יש לטעות בכל הנזקין שאין אשה בכלל ממ"ש וכי יפתח איש בור וכי יכרה איש שי"ל שכפל שם איש להוציא אשה בכל הנזקין, וכן פה הגם שנדע כאן שגם אשה בכלל ממ"ש ואשמה הנפש, לא נדע בשאר חטאות שבתורה, לכן אמר שבכאן איש או אשה מיותר וגם בשור נגח והמית איש או אשה מיותר, להשוות אשה לאיש לכל חטאות שבתורה, מאיש או אשה המיותר בכאן] ולכל נזיקין שבתורה [מאיש או אשה המיותר בשור נגח] , ור' יונתן אומר שללמד אצל נזיקין א"צ, ובכ"ז במ"ש איש או אשה בכאן אצל חטאת מודה ר' יונתן שבא ללמד על כל חטאות שבתורה, כי אין ללמוד כפרה מנזיקין כמ"ש בב"ק (שם):

כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' זה מיותר לגמרי שכבר אמר בזה נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ועכ"פ הי"ל לתפוס הלשון כי יחטאו ואשמה הנפש, ופי' חז"ל משום דמעילה מציין השיקור והבגד הגלוי שזה ההבדל בין מעל ובין בגד כמ"ש ויקרא (סי' שמ"ו) ושם חושב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ובאר בזה שהוא מעל בה' משום שמועל בה' היודע תעלומות כמ"ש ר"ע בספרא (סי' שמ"א) ופה בא לתת כלל כולל שבכל מיני החטאות שיחטא האדם מכל מין שיהיה (שזה מציין במ"ש מכל חטאת האדם) הוא מעל ושיקור בה', וע"ז מביא בספרא שמצאנו זה במעל עבודת כו"ם ומעל בחרם ומעל בשואל בבעל אוב כשאול, ובבוגד בברית הכהונה כעוזיה. ובזנות מעילת אשה בבעלה, וזה רמז במ"ש מכל חטאת האדם:

ואשמה הנפש ההוא למה חזר שם נפש, היל"ל ואשמו, רק שממ"ש איש או אשה נוכל למעט טו"א, ולכן אמר שם נפש שכולל הכל, וממילא נכלל בזה אף הנשים והגרים [שלא נמעטם מבני ישראל כמ"ש ויקרא סי' ח"] ולפ"ז שם איש או אשה מיותר, שא"צ פה למעט נשים, ומזה הוציא ר' יאשיה שבא ללמד שאשה שוה לאיש לכל חטאת שבתורה כנ"ל (סי' י"ד) ושם נפש כולל גם קטן, רק שידעינן שקטן פטור שאף בע"ז פטור שכתוב בו איש או אשה (שופטים):

ואשמה הנפש ההוא כנוי ההוא בא תמיד למעט זולתו (אה"ש כלל תקצ"ט) ופי' חז"ל שממעט שאם נשבע והודה ומת אין היורשים חייבים באשם, שאין האשמה עליהם, אבל חייבים בקרן וחומש [וקורא בכאן את החומש בשם קרן כמ"ש בב"ק (דף קד ע"ב) חומשא ממונא ובעי לשלומי יורשים] וכמו שאמר ונתן לאשר אשם לו הרי אינו משום כפרה רק משום תשלומין, והגר"א מחק מלת הגר, כי אינו דוקא בגר:

ואשמה הנפש ההוא לא מצאנו שייחס שם או פעל אשם אל הנפש, ותמיד אומר נפש כי תחטא, מאשר חטא על הנפש, ולא נמצא רק פעם א' אם תשים אשם נפשו (ישעיה נד) שפעל ושם אשם מציין העונש הגדול ומשתתף עם אשם שמורה על השממון וזה לא יצדק על הנפש רק בחייבי כריתות שהעונש מגיע אל הנפש, ומרמז פה שחטא של שבועת שקר וההכחשה פועל בנפש החוטא, ומזה נלמוד שעונש המגיע לנפש אינו פוטר מן התשלומין, הגם שלמד בויקרא (סי' שע"ח) מן אחת בה ובהנה שאם הדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, שם מגיע עונש לגוף, אבל בכאן ובחייבי כריתות שהעונש מגיע לנפשו חייב בתשלומין:

ואשמה הנפש ההוא והתודו הנה פעל ידה מורה על ההודאה הפך ההכחשה, וכשבא בהתפעל מורה גם הוידוי, ובמ"ש (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה אשר חטא עליה למדו בכריתות (דף יא) דאם אין מודה בדברים פטור, וגם למדו על שצריך להתודות על הקרבן, ופה שעקר משמיע שאינו חייב בחומש ואשם עד שיודה, למה אמר התודו בבנין התפעל, ע"כ שבא ללמד ג"כ שהאשם צריך וידוי כמו החטאת שלמדו ממ"ש והתודה אשר חטא עליה שצריך וידוי על החי כמ"ש בויקרא (סי' ש"ך), ור' נתן הוציא דרך רמז שבמ"ש כי יעשו מכל חטאת האדם שכולל כל מיני חטא בעת שתשם הנפש שהוא בעת המיתה יתודה, ובילקוט גרס כל המומתים ועי' בסנהדרין (דף מ"ג):