במדבר ה, ד

וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּפַטְרוּ יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל

ויעשו כן. מיד קודם שנסעו והטמאים בנסעם יסעו בין דגל אפרים לדגל דן על דרך סברא כי לא פורש. ונסמכה פרשת איש או אשה כי הצרעת והזוב יבואו בעבור מעל. וטעם להזכיר זאת הפרשה פעם אחרת להזכיר ואם אין לאיש גואל:

ויעשו כן בני ישראל וישלחו למדנו שהצווי מיד.

כן עשו בני ישראל. מלמד שאף הטמאים לא עכבו.

וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. ולא נתייראו מאוירו. אלא סמוך למחנה:

כאשר דבר ה׳ אל משה וגו׳. מלבד שהוא מיותר. עוד משונה הלשון כאן מכל המקומות דכתיב כאשר צוה ה׳ את משה. והיינו משום שבכ״מ בא הכתוב ללמדנו שעשו כפי הקבלה שהיה למשה לבד הדבור שבכתב. וכמש״כ בספר ויקרא ח׳ ה׳ שע״ז כתיב זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות יע״ש. אבל פרשה זו אע״ג שבאו הרבה קבלות בתורה שבע״פ. אבל כ״ז היה לדורות. משא״כ באותה שעה עשו כאשר דבר ה׳ אל משה. היינו שטחיות הפרשה בתורה שבכתב דמש״ה כתב כאשר דבר ה׳ אל משה כמש״כ בכ״מ ולהלן במקרא אחרון בסדרה זו דמשמעו זה הלשון בדבור שבכתב [וכמו כן נתבאר בספר ויקרא י׳ מקרא ה׳] וכפי המשמעות נשתוו דין מצורע וזב ומ״מ הכל חוץ למחנה ישראל. וכל צרוע אפי׳ טהור. וכמש״כ לעיל ב׳ [ואל תדיחני מדאי׳ בירושלמי מכות פ״ב ה״ו בכ״מ שנאמר דבור חידוש מקרא שם. דשם אין הפי׳ חידוש הלכה אלא חידוש מקרא. היינו פ׳ מד״ת מפי ה׳]:

ויעשו כן ב"י וכו' כאשר דבר ה' וכו' כפל לשונו, מפני שהיו בזה שני צווים [א] אל הב"ד שישלחום [ב] אל הטמאים עצמם שצריכים לצאת, ספר שבין הכלל עשו כן וגם לא היה צריך לכוף את הטמאים ולא העלימו טומאה מסותרה שהי' ביניהם, כי מצד שדבר ה' אל משה עשו כן גם הטמאים עצמם אף מבלי כפיה ע"י הב"ד: