במדבר ה, ב

צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הנזקין (גיטין ס, א):

וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חניתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל הצרוע נשתלח חוץ לכלן, הזב מתר במחנה ישראל ומשלח מן השתים, וטמא לנפש מתר אף בשל לויה ואינו משלח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):

טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:

פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָל דְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִפְטְרוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִמְצוֹרָע וְכָל דְדָאִיב וְכָל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה – אַחַר שֶׁהֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, צִוָּה בְּשִׁלּוּחַ הַטְּמֵאִים מִן הַמַּחֲנֶה, שֶׁיִּהְיֶה הַמַּחֲנֶה קָדוֹשׁ וְרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהִיא מִצְוָה נוֹהֶגֶת מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. וּבַעֲבוּר שֶׁמָּנָה יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם, וְהִבְדִּיל מֵהֶם עֵרֶב רַב אֲשֶׁר בְּתוֹכָם, הִשְׁלִים בַּאֲשַׁם הַגְּזֵלוֹת דִּין הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים על כן לא יצא בעל קרי מחוץ למחנה ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כלן כי תינוקים יש ביניהם. ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס"א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו:

וישלחו מן המחנה - לאחר שנסדרו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן, הוצרך לומר שילוח טמאים מן המחנות.

וישלחו מן המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי הצרוע והזב וטמא מת שהם טמאים טומאת שבעה משולחים הם ממחנה שכינה, אבל בשאר מחנות והן מחנה לויה ומחנה ישראל דין שלשתם חלוק, שהצרוע משתלח חוץ משלשתן שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, שכן מצינו במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והוא מחנה ישראל, והזב ובעל קרי משולח מן השתים ממחנה שכינה ומחנה לויה, ומותר במחנה ישראל, שכן דרשו רז"ל בפסחים בענין בעל קרי (דברים כ״ג:י״א) וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, כל שכן שאסור ליכנס למחנה שכינה, וטמא מת משולח ממחנה שכינה לבד ומותר בשל לויה וכל שכן בשל ישראל.

וישלחו מן המחנה אזהרה שמענו עונש מנין ת״ל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שלשה טמאים הם וכנגדם כתובים שלשה שילוחים וכל אלו טמאים טומאת שבעה וזקוקים שלוח, מה שאין כן בבעל קרי.

וישלחו מן המחנה כל צרוע. דמאחר ששכינה ביניכם ואתם חונים סביב המשכן כמלאכים צריכים אתם לטהר מחניכם מן הטמאים ומיהו אין שילוחם שוים שהרי מצורע משולח חוץ לשלש מחנות דכתי' בדד ישב מחוץ למחנ' מושבו כדמפר' בפסחי' באילו דברים וזב משולח חוץ למחנה שכינה ולמה מותר במחנה ישראל כדכתי' בבעל קרי ויצא מחוץ למחנה ולא יבא אל תוך המחנה ויצא מחוץ למחנה ממחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וזב איתקיש לבעל קרי וטמא מת ואפי' מת עצמו מותר במחנה לויה כדכת' ויקח משה את עצמו' יוסף עמו במחנ' לויה ואינו משולח אלא ממחנה שכינה:

צו את בני ישראל וישלחו וגו׳. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה׳ על הרחקת הלוים מדברים המקדשים ומנה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראויים לכנס למחניהם הקדוש:

וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'. אחר שסידר כל ג' מחנות איש על דגלו ע"כ הזכיר מיד סדר קדושת ג' מחנות אלו כי הצרוע משולח מן שלשתן, והזב חוץ לשנים, וטמא לנפש חוץ למחנה שכינה, וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז י) האומר וישלחו מן המחנה כל צרוע זה ע"ז כו', וכל זב זה ג"ע כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה ש"ד כו', ודרש כל פסוק זה על הגליות. וקשה גליות מאן דכר שמיה, וכי דעת בעל מדרש זה להוציא פסוק זה מפשוטו לגמרי.

ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאל"כ למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו' (במדבר ט ז) וא"כ למה הוקבעה פרשה זו לכאן, אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם או שמץ מינות של ע"ז נזרקה בו כי על זה בא הצרעת כמ"ש בעגל (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא. וארז"ל (במד"ר ז ד) שנצטרעו כמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע. (ויקרא יג מה) ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני כי אע"פ שלא עבדו ע"ז בבית שני מ"מ היה בהם חטא שנאת חנם ולשה"ר השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. (תהלים יב ה) שהמספר לשה"ר חשוב ככופר בעיקר, וטעם שלוח המצורע חוץ לג' מחנות לרחק שמץ ע"ז משלשתן. ואם בעון לשון הרע, צריך להיות בדד מושבו. כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל ג' מחנות לא יהיה בדד מושבו. וכל זב. כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות וע"כ הוא בא לידי זיבה, ושלוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה וחוץ למחנה לויה שיש בהם ג"כ קדושה וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה. וכל טמא לנפש. כי זה מורה ג"כ על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם ע"י ש"ד הנוגע בצלם אלהים כביכול ע"כ ראוי שיתרחק ממחנה שכינה כי הוא פוגם כבוד השכינה.

ולפי שג' אלו גרמו החורבן וסילוק השכינה, על כן צוה לרחקם מן המחנה שלא יטמאו את מחניהם כי במקום שהמה מצויין הקב"ה מרחיק שכינתו משם כי המקום טמא טמא יקרא, רמז לדבר ט' מן טמא, רמז לש"ד הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט ששה וכתיב (דברים יט ט) ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט' לא יותר מן הטעם שנתבאר. מ' מן טמא, רמז לג"ע שכן היו מי המבול מ' יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד. א' מן טמא, רמז לע"ז הנוגע באחדות הש"י הרמוז באל"ף. וע"כ קרא דוד המלך ליצר הרע טמא (סוכה נב.) לפי שהכשילו בשלשתן ג"ע בבת שבע, ש"ד באוריה החתי, ע"ז כמו שלמדו (בסנהדרין קז.) מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב' טו לב) בקש לעבוד ע"ז כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי הע"ז מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה. ע"כ רמז בהרחקת ג' טמאים אלו להרחקת ג' ראשי עבירות אלו המסבבים סילוק השכינה, וסמך לפרשה זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. להורות שהרחקת הטמאים הוא ג"כ בעבור חטאם כאמור.

צו את בני ישראל. משום שהוא דבר קשה לשלח חוץ ממחנה ישראל. מש״ה בעי זרוז. וכמש״כ ריש פ׳ צו:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. במסכת פסחים דס״ז דרשינן כל זב לרבות בע״ק. כל טמא לנפש לרבות מגע שרץ. והא דכתיב כל צרוע. מיישב הגמ׳ איידי דכתיב כל זב וכו׳. ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות. מכ״מ משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא. כדכתיב בפ׳ מצורע וטמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו. הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה. והמצורעים של אותו דור היה אפי׳ שנצטרעו לפני מ״ת וא״כ היו טהורים כדתנן במס׳ נגעים רפ״ז אלו נגעים טהורות שהיו קודם מ״ת. ומכ״מ אי׳ בנדרים ד״ז דע״כ הא דכתיב בדתן ואבירם כי מתו כל האנשים וגו׳ לא היו מצורעים וכ׳ הר״ן דאי משמעות מתו שנצטרעו א״כ היאך היו במחנה אח״כ. וכבר תמה ע״ז בעל ש״ש סי׳ פ״ח אות צ״ב שהרי היו טהורים. אבל הישוב הנכון ע״ז דודאי באותו דור נצטוו על שלוח כל צרוע. וכן הא דקיי״ל דזב משתלח חוץ למחנה לויה וטמא מת רק ממחנה שכינה. כ״ז אינו אלא לדורות אבל באותו דור ע״כ אזהרה לישראל שישלחו טמאי מת אינו ממחנה שכינה. שהרי לוים היו שומרים סביב וישראל היו חונים מנגד. אלא היו מוזהרים לשלחם ממחנה ישראל ולא כמו לדורות. תדע שבמלחמת מדין הזהיר משה לשבי מלחמה שיחנו מחוץ למחנה כל הרג נפש וכל נוגע בחלל וע״ע בסמוך מקרא ד׳. ולהלן ל״א י״ט מש״כ עוד בזה. ומעתה משמעות כל צרוע מתיישב שפיר לאותה שעה. אלא בשביל לדורות צ״ל איידי כו׳ וכיב״ז נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ שחוטי חוץ יע״ש. וכיב״ז ביאר הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי מקרא ובא אהרן אל א״מ. במה שהעלו חז״ל שאינו כסדר היום ע״ש:

צו את בנ"י וישלחו מן המחנה בגיטין (דף ס') תני לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחשיב פרשת טמאים ופרשת שלוח טמאים, ונדחקו רש"י ותוס' בפי' פרשת טמאים, ולדעתי כוון על פרשת תזריע ומצורע, ששם צוה על טומאת יולדת ומצורע וזב וזבה, וקיי"ל דלידה ונגעים וזיבה שלפני הדבור אין מטמאין, כמ"ש בספרא (תזריע ס ' ב' וסי' ל"ו מצורע ס' קכ"א וסי' קס"ח) וא"כ בהכרח שבעת שצוה לשלח הטמאים הקדים לומר פ' טמאים, שהם פ' תזריע ומצורע. וכן פ' טומאת מת שנכלל בפ' פרה נאמרה ג"כ בו ביום, ויקשה לפ"ז שא"כ למה הוצרך לצוות שנית על שלוחם, שבמצורע אמר בדד ישב וכו', ובזב אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו וכו', ובמת אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וממילא מובן שצריך לשלחם, וז"ש למה נאמרה פ' זו, ותפס פסוק שגבי מת לדוגמא, ומשיב מפני שבכל אלה לא נאמר רק עונש כמו גבי זב ומת או רק עשה במצורע לכן נאמר פרשה זו לאזהרה, והגם שביולדת נאמרה אזהרה ואל המקדש לא תבוא לא נדע אזהרה על שלוח ממחנה לויה:

צו את ב"י כבר בארתי בהתו"ה (צו סי' אל"ף) שיש הבדל בין צווי ובין דבור ואמירה, שהצווי מציין דבר שלטון שיפקד על המצווה לעשות פקודתו בשיש לו איזה הכרח למלאות פקודת המצוה כמו אב או גדול או מושל הפוקד, עוד בארתי שם, שכ"מ שבא בתחלת המאמר לשון צווי יהיה בא' מג' פנים: [א] אם ירצה לציין הזריזות, [ב] אם ירצה לציין התכיפות, [ג] אם ירצה לציין שתהיה מצוה נוהגת תמיד, ושם בארתי הדבר היטב בטעמו, וכתבתי כי בספורי התורה ירשום בפעל צוה אם נמצא שם א' מן ההוראות האלה, אבל בצווים שבאו בהלכות ומשפטי התורה שדרכו להתחיל תמיד בלשון דבר אל ב"י או אמור אל ב"י אם התחיל בו לשון צו את ב"י צריך שימצאו בו ג' הוראות אלה, ור' ישמעאל למד בברייתא די"ג מדות (פיסקא וא"ו) שצו מורה מיד ולדורות מבנין אב משני כתובים והוא עצמו מ"ש כאן, שבשלוח טמאים היה עולה על הדעת שלא נצטוו תיכף כי לא היו טמאים אז כי מצורע וזב שלפני הדבור אינו מטמא, לכן משמיעט שעשו כן תיכף. ובנרות היה עולה על הדעת שאינו לדורות דהא אמר ויקחו אליך שמן זית לכן הודיע שהוא חקת עולם לדורותיכם, ולמדין מכאן לכ"מ שמתחיל צו את ב"י [וכ"ז דוקא בלשון צו שבא בתחלת הפרשה לא כן בלשון צווי שבא באמצע הענין, ובזה סרה פליאת המפ' ממ"ש ר' ישמעאל בקדושין דף כט], וריב"ב באר הלמוד שצו מורה על הזריזות ממ"ש וצו את יהושע וחזקהו, ומה שפרט זה אצל יהושע לפי שמחזקים את המחוזקים, ששפע האלהית תחול כפי ההכנה וכן אמר בספרא שם אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, ורשב"י מוסיף חסרון כיס שבזה צריך זריזות ביותר ובכל אלה יש חסרון כיס חוץ ממ"ש כי אתם באים אל הארץ כנען שמורה הזירוז לבד, ומ"ש רבי שצו מורה אזהרה אין כונתו אזהרת ל"ת דכל הנחשבים הם בקום ועשה, וכן הראיה שמביא ממ"ש ויצו ה' על האדם אינו ראיה. כי יש הבדל בין צוה שאחריו מלת על ובין צווי שאחריו מלת את. שצווי שאחריו מלת על הוא אזהרת ל"ת כמו כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אם לא במקום שהצווי הוא על נושא שלישי כמו ויצו עליו פרעה אנשים. רק כונתו כמו שמצאנו שהצווי מורה אזהרה. כן גם כשאחריו מלת את הגם שאינו אזהרת ל"ת הוא אזהרת המעשה שמזהיר אותו מאד בל יתעצל בדבר ועל אופן זה בא צווי כי אתם באים אל הארץ כנען שהזהיר אותם באזהרה גדולה:

וישלחו מן המחנה כבר בארתי (ויקרא סי' רל"ד) שהיה בישראל ג' מחנות וכשאמר סתם שלוח מן המחנה לא ידענו אל איזה מחנה יכוין יפורש תמיד לפי ענין הכתוב, וכאן י"ל מן הסברא שמדבר ממחנה לויה כי כל הפרשיות הקודמות (מן סימן ג' עד כאן) מדבר ממחנה הלוים, אמנם ממה שכפל שם מחנה כי היל"ל חוצה לה תשלחום למה אמר חוץ למחנה, מבואר שמחנה ראשונה הוא מחנה שכינה, ואל מחוץ למחנה תשלחום הוא מחנה לויה כפי הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל קלח) שכל שם הבא כפול מורה שהשם השני אינו השם הראשון, וע"ז שואל הלא אם יאמר וישלחו מן המחנה לבד שנפרש ממחנה לויה כנ"ל נדע מחנה שכינה מק"ו ומשיב שאין עונשין מן הדין, ורבי אומר שא"צ לכפול בשביל זה שם מחנה כי נדע מחנה שכינה מק"ו רק שבא ליתן את המחיצות, ר"ל שממחנה שכינה ישלחו טמא לנפש, וזב ומצורע מחוץ למחנה האחרת תשלחו שהם זב ממחנה לויה ומצורע ממתנה ישראל, שעז"א ולא יטמאו את מחניהם, ופי' הראב"ד שרבי סבר עונשין מה"ד, והמפ' נתקשו בזה מאד הא אמרינן (בפ' קמא דמכות) דאף למ"ד עונשין מה"ד אין מזהירים מן הדין. ונראה עפ"י מ"ש בספרא שמיני (סי' ס"ט) ששאר בהמות טמאות למד ל"ת שלהם מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, ופי' ההמ"ג שאף שאין מזהירין מן הדין כיון שכבר נזכר איסורו בפי' בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש, וה"ה כאן שיש לאו הבא מכלל עשה בכל הטמאים, והזרתם את ב"י מטומאתם, בדד ישב (כמ"ש בסי' א') ס"ל לרבי שבזה מזהירין מן הדין, ושם (סי' קע"ד) בארתי שמ"ש שם אחרים אומרים להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה, פליגי עמ"ש בספרא שלמדין אזהרה לחיה טמאה מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, כי ס"ל שגם בה"ג אין מזהירין מן הדין, שלא כסברת ההמ"ג, וזה דעת הת"ק פה שסובר שגם בכאן אין מזהירין מן הדין אף שיש לאו הבא מכלל עשה, ולפי מה שאבאר לקמן (סי' ה"א) שמדברי הספרי שבאו להלן שלא בענין מבואר דת"ק דפה הוא ר' יאשיה ורבי דפה הוא ר' יונתן, א"כ הדבר שריר וקים, שכבר בארתי בפ' בא (סי' נ"ט) שר' יונתן למד איסור מלאכה בחש"מ מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כסברת הרב המגיד ור' יאשיה חולק שם עליו וס"ל דאף שיש עשה וק"ו אין מזהירין מן הדין, א"כ כל אחד לשטתו אזיל:

וישלחו בין המחנה כל צרוע וכל זב וכו' לפי הפשט מדבר בדרך לא זו אף זו שישלחו צרוע החמור ואף זב הקל ממנו ואף טמא מת הקל משניהם, אולם הלא יכול לאמר בקצרה וישלחו כל הטמאים, דהא באמת מרבה כל הטמאים ממלת כל שכתוב בכ"א כמ"ש בפסחים (דף ס"ז), ואחר שמצאנו שבמצורע אמר בדד ישב שלא יהיו שאר טמאים עמו [כמ"ש בספרא תזריע סי' קנ"ד] הוא מלמד על הכלל שכל חמור מחברו חמור שלוחו משלוח חברו, מכאן מנו חכמים למחיצות כמ"ש בפ"ק דכלים ולכן פרטם כל צרוע וכל זב וכו' כי כ"א משתלח למחנה אחרת. ודברי הספרי אלה מועתקים ברמב"ם (פ"ג מה' ביאת המקדש), ויש הבדל בין שטת הספרי ובין שטת ר"ש בפסחים שלמד ג"כ באופן קרוב לזה שהוא לומד כן מצד הסברא ומיותר לי' בדד ישב שגבי מצורע ואמר שהכתוב נתקו לעשה ולדידי' מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה, אבל לשטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שכל שחמור מחברו שלוחו חמור מחברו שלשטת הספרי לא נדע זאת מסברא רק ממצורע שיצא מן הכלל שכתוב בו בדד ישב וא"כ לא נתקו הכתוב לעשה, ולכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' באה"מ ה"ח) שמצורע שנכנס לירושלים לוקה, אע"ג שבהלכה ג' למד חילוק מחיצות כסברת ר"ש בכ"ז לא ס"ל שהכתוב נתקו לעשה כי סמך על הספרי, וזה שלא כמ"ש הכ"מ שם שהרמב"ם פוסק כר' יהודה שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם, וזה דבר שאי אפשר דהא בגמ' (דף ס"ל ע"ב) מקשה ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש, ומשיב ההוא מבע"ל לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים ת"ל וישלחו כל צרוע וכו' והרמב"ם לא פסק כר' אליעזר בהא וא"כ א"א שיפסוק כר' יהודה:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. בפסחים (דף ס"ז) אומר שכל זב מרבה בעל קרי [ר"ל שכל זב כולל אף ראיה ראשונה ודומה לו ב"ק] וכל טמא מרבה טמא שרץ, וז"ש שאר טמאים מנין ת"ל כל זב כצ"ל, ומ"ש היה ר' יאשי' אומר מחקו הגר"א, וכן מ"ש (סי' זיי"ן) ר' יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו מחקו ג"כ, ולדעתי חוזר בכאן מ"ש בסימן ג', ות"ק דשם הוא ר' יאשיה דכאן ורבי דשם הוא ר' יונתן ונפל טעות בדברי ר' יונתן וגם הציגוהו שלא במקומו כי מקומו הוא כאן וכפי הנוסח שהגהתי, וחזר פלוגתא זו כאן עמ"ש שריבה מן וישלחו כל זב שאר טמאים, באר שנית למה צריך שתי פעמים מחנה, והיה מקום לתלות דבריהם במה שיש דעות אם ב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, וגם בספרי (תצא סי' רנ"ב) משמע דפליגי לזה ת"ק ור' שמעון התימני, ור' יונתן חדש שגם לב"ק שמרבה מכל זב שייך חילוק מחיצות וכר' יוחנן דב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, ואכ"מ להאריך בזה:

פ דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו':

צ מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו:

ק דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל:

ר ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה:

ש כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי: